קריאה מפוכחת ברומן אנה קרנינה
מאת יעל איתי-פק
אנה קארנינה מאת ל.נ טולסטוי 1873-77
תרגום: נילי מירסקי 2009
1041 עמודים (!)
הוצאת עם עובד.
תיאור הספר 'אנה קרנינה' ועלילתו
השיחה הייתה נעימה באמת. דיברו סרה בקארנינים, בבעל ובאישתו.
"אנה השתנתה מאד מיום שחזרה ממוסקבה. יש בה משהו מוזר", אמרה אחת מידידותיה.
עיקר השינוי הוא שהביאה איתה את הצל של אלכסיי ורונסקי", אמרה אשת השגריר.
ומה בכך? לאחים גרים יש אגדה: 'אדם ללא צל', על אדם שצלו ניטל ממנו. זה היה עונש על איזה חטא. ואני מעולם לא הבנתי, מה כאן העונש. אבל לנשים קשה מן-הסתם ללא צל."
"כן, אבל נשים שיש להם צל, סופן רע בדרך כלל" אמרה ידידתה של אנה. (ע"מ 178).
ובכן, מהו ורונסקי עבור אנה, צל או אור? האם צילו נפל על אנה באוסף של התרחשויות זעירות, מקריות שהובילו זו לזו, או שאנה היא זו שנדחפה לקשר עם ורונסקי בשל מקריות, אך גם בשל צרכיה שלה? והאם, ללא ורונסקי, לאנה לא היה צל ומה קרה לצילו של בעלה? היופי בעיני בפיסקה לעיל היא ההבנה כי משהו מהותי בנפשה של אנה השתנה בעקבות ההטלה של צילו של ורונסקי. כך כותב טולסטוי עוד לפני שפרויד כתב "צילו של האוביקט נפל על האני" (אבל ומלנכוליה 1917).
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". במשפט המוכר והמצוטט פותח טולסטוי את אחת היצירות החשובות בספרות. ואומנם, האם האומללות היא תמיד כל כך אישית, פרטית ויחודית או שגם באומללות של אנה קרנינה (ובאומללות הפחותה אולי של משפחתה והמאהב שלה) יש מין האוניברסליות? מה ברומן הזה מהדהד בנו (ובי) יותר ממאה ושלושים שנה אחרי שנכתב?
למרות שמשמו של הספר עולה בברור, כי אנה היא הגיבורה הראשית, טולסטוי כותב "כל המשפחות" ולא כל האנשים, או כל הנשים. מענין, שעבורו היחידה הבסיסית הינה משפחה. והאומללות היא אומללות משפחתית ולא אישית, על אף הקולות הכה שונים, שמבטאות כל אחת מן הדמויות, ועל אף שהאומללות הינה כה שונה. במובן זה, האומללות היא אומללות של קשר והקשר. המונח "משפחות מאושרות" לאורך הרומן הופך לריק מתוכן, כאשר במקומו טולסטוי יוצר מורכבות. אף אחת מהמשפחות אינה מאושרת, לפחות לא כל הזמן. המורכבות גם באה לידי ביטוי דרך כך שחיים שהם משאת נפש עבור אחד הינם חידלון עבור האחר (קיטי כמהה לחיי משפחה ומאושרת בהם; דולי בוחרת בילדיה למרות בגידותיו של בעלה; ואילו עבור אנה הנישואים המשמימים הינם בלתי נסבלים). כל אחת מהנשים הללו מגיבה למציאות מתוך מבנה האישיות היחודי לה ולכן גם תופסת את המציאות באופן שונה.
לכאורה סיפור טלאנובאלה קלאסי, ריבוי של דמויות הקשורות בקשרי משפחה מסועפים, סיפורים של אהבה ובגידה, ושל כמיהה לאהבה, תוך ידיעה כי ללא אהבה לא יתכנו חיים; ומאידך הצורך לשמור על סידרי עולם כיון שכל סטיה מהם עלולה להמיט אסון. תחושת זו של אסון מתקרב מועצמת גם במוטו של הספר "לי נקם ושלם" מתוך דברים ל"ב 35.
תחילת הרומן בסיפור הקרע בין אחיה של אנה, סטיבה, לאישתו, זאת בעיקבות בגידתו בה . "היא לא תסלח ולא תוכל לסלוח. והנורא מכל הוא שהאשמה כולה בי – בי האשמה, אבל לא אני האשם." (ע"מ 10) טולסטוי שם את המילים בפיו של סטיבה כרמז מקדים. אנה הינה אישה מרשימה ומעוררת הערכה, הנשואה לפקיד בתפקיד גבוה, איש טוב לב אך בלתי רגשי בעליל, אשר לאורך הרומן מעורר באנה דחיה הולכת וגוברת. כמו סטיבה, גם אנה, תהיה מופעלת לאורך הרומן ע"י כוחות החזקים ממנה, המושכים אותה אל מאהבהּ, תוך שהיא ממיטה על עצמה אסון.
אנה כלואה בתוך קשר שאין בו חיוּת ואהבה (או שכך היא לפחות חשה בדיעבד לאחר ההכרות עם המאהב). היא חשה בלתי מובנת, בודדה עד אימה, חיה-מתה. היא זקוקה לקשר מחיה, כצורך קיומי. (כמו שכולנו זקוקים לאחרים מחיים – כפי שויניקוט כותב כי התינוק זקוק לאם והאם לתינוק, או הזולתעצמי של קוהוט). אנה משתגעת למול בעלה אלכסיי, כמו תינוק למול אם קפואת פנים.
"הוא צודק! צודק! " מילמלה. "כמובן, הוא צודק תמיד, הוא איש נוצרי, אציל נפש! כן, יצור שפל ונתעב שכמותו! אבל איש מלבדי לא מבין זאת ולא יבין; ואני לא אוכל להסביר. הם אומרים: אדוק בדתו, מהוגן, ישר, נבון, אבל הם לא רואים מה שראיתי אני. הם לא יודעים איך הצמית שמונה שנים את חיי, הצמית בי כל זיק של חיות, ומעולם לא טרח לחשוב שאני אישה חיה, שזקוקה לאהבה." (ע"מ 377).
עם זאת, במבט מבחוץ (וטולסטוי כה מיטיב לנוע בין המבט שמבפנים לחוץ) ניתן לראות את אנה כמי שמביאה את האובדן על עצמה. "להציל אפשר את מי שאינו רוצה להמיט על עצמו אובדן. אבל נשמה שהושחתה והתקלקלה עד שהאובדן עצמו נראה לה כהצלה – מה אפשר לעשות לה?" (ע"מ 505) כלומר, האסון הוא אומנם בשל מניעים פנימים, רגשיים, אך גם בלתי נמנע.
את אנה קרנינה אפשר לקרוא שתי קריאות שונות.ניתן לקוראו כרומן רומנטי, כמו הספרים בהם אנה מרבה לקרוא. מאידך, ניתן לקראו כחותר תחת הז'אנר: כהתרסה על התפיסה כי אהבה מהווה הפתרון לכל, כגאולה וכצו מוחלט. הדיאלקטיקה בין שתי האפשרויות והמתח הגלום ביניהן מביאים את הקורא לחוש עצמו שרוי במתח שבין שתי אפשרויות אלה.
אפשר לחשוב על התפיסה כי האהבה מהווה מרפא לכל כמקבילה לתפיסה (המודעת או לא) של רבים מאיתנו המטפלים, כי אם נהיה שם מספיק, אם נהייה רצפטיבים מספיק, אזי כל הקשיים יפתרו.
אנה קרנינה לכאורה הולכת אחר האני/עצמי האמיתי שלה, אולם בקריאה מפוכחת יותר דווקא העצמי הזה מצטייר כ"עצמי כוזב", בעיקר בסיום. זאת בעוד, אהבתם של קיטי ולווין, המורכבת יותר והכוללת בניה מורכבת של אינטימיות מהווה בעיני טולסטוי (על פי הבנתי) בסיס אותנטי, משמעותי ופורה יותר, אף שגם היא, אינה מהווה תרופה לכאביו של לווין. עיסוק זה באותנטיות ובאמת על המורכבות שבו, דומה במידת מה לעיסוק של סטיבן מיטשל בשאלת האותנטיות ב"תקווה ופחד בפסיכואנאליזה" כאשר לפי מיטשל עוצמה וכאב אינם דווקא מלמדים על אותנטיות. באופן דומה לעמדות התייחסותיות, ברומאן הרוע והטוב אינם מוחלטים, ולמעט קדושת החיים, קשה לראות ערכים מוחלטים רק אוסף של בחירות ומעשים אנושיים, בלתי נמנעים כמעט, היוצרים את החיים. במובן זה אני מרגישה שטולסטוי תפס משהו חשוב על הקיום האנושי, על הכמיהה שלנו לפתרונות מוחלטים (כמו אהבה) שיפתרו הכל, ועל כך שכולנו בסופו של דבר זקוקים לקשר. אבל – קשר שאינו פתרון קסם. לעתים נראה כי טולסטוי מאמין כי קשר שנבנה בהתמדה ומאמץ הוא הדרך לחיים ברי משמעות כמו הקשר בין לוין וקיטי שבתחילת הרומן נראה כבלתי אפשרי. אולם, גם פתרון זה אינו מלא, לפחות עבור גבר, וטולסטוי לקראת הסוף עסוק בחיפוש אחר משמעות של לוין ומציאתו את המשמעות בדת. פסקאות אלו נחוו על ידי כמעט כהטפה דתית והזכירו את עמדותיו הדתיות של טולסטוי.
לפני שנים רבות קראתי את הביוגראפיה של טולסטוי מאת אנרי טרויה וזכורני שהקשר בין טולסטוי ואשתו הצטייר בעיני כמרתק אך קשה. במיוחד אני זוכרת את החלטתו, כי הם יקראו זה את יומנו של זה ומכך שהפך את היומן לערוץ תקשורת, כאשר הפרטי והבין אישי מתערבבים. חשבתי על הכמיהה להיות שניים שהם אחד - כמיהה שאני מחד יכולה להזדהות עמה ומאידך היא נראת לי מסוכנת. מענין בעיני החיפוש של טולסטוי, כסופר, כבעל, וכאדם, אחר האופן בו ניתן לממש את הכמיהה להיות לאחד. אולם, הן מתוך סיום הספר והן מתוך הביוגראפיה נראה שכמיהה זו התממשה דרך התאחדות עם אידיאולוגיה דתית אך לא בזוגיות.
