להיות גבר - סקירה של הכנס "חשיבה מחדש על מושג הגבריות"
מאת רועי סמנה
בכיתה ח' הוגלתי, לאחר כבוד, משיעורי הנגרות של הבנים אל שיעורי המלאכה של הבנות. המורה לנגרות, אישה בעלת זהות מגדרית עמומה - מסוקסת, חמורת סבר ובעלת חיתוך דיבור גברי, החליטה שהנזק שאני עלול לגרום לעצמי ולחבריי לכיתה באמצעות פטיש ומסור הוא כבד מכדי שתוכל לשאת באחריות כלפיו, מה גם שחנוכיית העץ עליה טרחתי במשך כל כיתה ז' הוכיחה חוסר יציבות כבר בנר הראשון של חנוכה. בקרב הבנים, שנהגו לעודד זה את זה "להיות גבר" ו"לא להיות נקבה", היתה ההדחה משיעורי הנגרות דבר שלא תרם לתדמית הגברית שלי, שסבלה בלאו הכי מהעובדה שנעדרתי כל כישרון ספורטיבי. למרבה הצער, גם יכולותיי בתחום המוטוריקה העדינה התגלו כמוגבלות ומצאתי את עצמי שוב כנטע זר, הפעם בין הבנות הרוקמות ותופרות, שניסו להנחות בעדינות את אצבעותיי, ללא תוצאות נראות לעין. המורה למלאכה, מתוך תערובת של חמלה ובוז, החליטה לאפשר לי לכלות את השיעורים בקריאה של הספרים החביבים עליי. וכך, תקוע בלימבו שבין הגבריות והנשיות, ריחפתי לי במרחב ביניים ספרותי והרשיתי לעצמי להיות ילדה אסופית או פיראט הרפתקן, אישה קטנה או מנהיג רחוב ערמומי, מבלי לחוש אשמה או אי-נוחות.
טרנד הגבריות החדשה היה (ועדיין) טוב אלי. הוא איפשר לי לתת ביטוי מלא לנטיותיי האישיותיות, לאנימה ולאנימוס שלי, ולהיכנס, כחבר של כבוד, למועדון שבעבר לא קיבל בקלות חברים כמוני. עם זאת, שאלות כמו מה היא גבריות, מהן גבולותיה, איך היא מגדירה אותי ואיך אני מגדיר אותה ממשיכות להעסיק אותי, הן בשל מניעים אישיים (וביניהם עובדת היותי גבר העוסק במקצוע הנחשב נשי) והן בשל עבודתי הטיפולית עם גברים לא מעטים העסוקים בשאלות אלו בעצמם. וכך הגעתי לכנס, גבר חדש מהניילונים, כשעל גבי מטען כבד, בדיעבד אולי כבד מדי, של ציפיות.
מבט חטוף אחד על המרצה המרכזי בכנס, פרופ' קן קורבט, הספיק כדי להבין שאכן בגבריות חדשה עסקינן. קורבט, גבר רזה מאוד שנראה צעיר בהרבה מכפי גילו, כרך של ארוך סביב צווארו, עטה סקיני ג'ינס שחורים ונעל נעליים גבוהות עקב. תסרוקתו הקצרה עוצבה ביד אמן וכל ה"קוצים" בשיערו האפור עמדו בזוויות מדויקות. הוא נראה כמו דמות מתוך "סקס והעיר הגדולה" והזכיר יותר מעצב אופנה או בעל גלריה שיקית מאשר פסיכואנליטיקאי בכיר.
קורבט, מרצה בתוכנית הפוסט-דוקטורט של NYU, סיפר שקרא טקסטים העוסקים בפמיניזם ובתיאוריה קווירית עוד לפני שקרא את כתבי פרויד והראשונים השפיעו עליו לא פחות, ואולי אף יותר, מהאחרונים. בהרצאה, שהתבססה על ספרו "Boyhoods", הוא הסביר כי הוא תופס את הגבריות כדפוס מורכב השולל מאיתנו את האפשרות להתייחסות קטגוריאלית. אין שני בנים זהים, להבנתו, ואין שום בן שגבריותו לא תשתנה לאורך שנות התפתחותו. מסיבות אלה הוא בוחר להתייחס לגבריות בלשון רבים (MASCULINITIES). קורבט ציין כי עד לפני מספר שנים הגבריות, אפילו בשיח הפסיכואנליטי, לא זכתה רוב הזמן להתייחסות מספקת. פסיכואנליטיקאים לא התייחסו לעושר ולמורכבות שיש במושג הגבריות ווריאציות על גבריות נתפסו אך ורק כעדות לפסיכופתולוגיה. ב-25 השנים האחרונות החלה להתפתח ספרות העורכת קריאה מחודשת בתיאוריה הפסיכואנליטית ונותנת יותר מקום לשוני ולמגוון, אך לרוב ללא התייחסויות קליניות וזהו חוסר שהוא עצמו מנסה להשלים בכתיבתו. קורבט הפציר בנו שלא לבלבל קונצנזוס עם רווחה נפשית וכך, למשל, להתייחס לפנטזיה או להתנהגות שאינה תואמת את המגדר כפתולוגית בהכרח.
אחת מאבני הנגף שעמדו בדרכה של הפסיכואנליזה להבנה עמוקה יותר של הגבריות היתה, לדעתו של קורבט, העובדה שלקח לה זמן רב עד שהתחילה לקחת בחשבון את השפעת הכוחות התרבותיים על האדם. על אף שאמר כי הוא מייחס תפקיד משמעותי לפנטזיה בבניית הגבריות, ביקש קורבט להדגיש שהפנטזיה הפנימית תמיד קשורה ועומדת ביחס לנורמות התרבותיות החיצוניות וקרא לנו לשים לב להשפעות השינויים התרבותיים על התפתחותם של בנים וגברים.
בהמשך הציג קורבט בהרחבה שתי וינייטות, זו לצד זו, ויש בהן בכדי לשקף את רוחב הספקטרום של הגבריות בגלגולה הנוכחי. בראשונה הציג מקרה שבו הגיעו אליו לייעוץ הוריו של מיטשל, ילד "נשי" בן 5, שתהו האם כדאי להעבירו מגן הילדים, בו הוא הרגיש מקופח ודחוי ע"י הגננת, שטענה שהתנהגותו "צבעונית מדי" וש"לעיתים הוא אפילו בוכה!". בשנייה תיאר קורבט ילד שונה מאוד, אחיינו אלכס בן ה-7, שנהנה להשמיע ראפ כוחני בקולי קולות בעת שהוא ו"דוד קני" דוהרים להם במכונית הספורט העוצמתית, האולטרה-גברתנית, של קורבט בדרך לחוף הים. על אף שעם מיטשל הוא צייר בחדר הטיפול עוגות ושיחק בבובות ואילו עם אלכס הוא שדד אוצרות על החוף, בשתי הוינייטות גם יחד בלטה יכולתו המשחקית של קורבט ונכונותו לקבל את הילד שמולו כפי שהוא, מתוך חיבור אמיתי ועמוק לזהותו המגדרית, בין אם היא סטריאוטיפית ובין אם היא חריגה.
בהמשך לוינייטה של אלכס, הציע קורבט התייחסות מעניינת לנרקיסיזם הפאלי. לדבריו, יש לבחון את "האפשרויות הבלתי-נרקיסיסטיות של הנרקיסיזם" ואל לנו למהר לבצע באופן אוטומטי פיצול של נרקיסיזם מהכרה הדדית, כלומר להניח שנרקיסיזם בהכרח מנוגד להתייחסות לאחר כסובייקט. קורבט ביקש לסטות מההנחות האופייניות הרואות בנרקיסיזם הפאלי סימפטום, הגנה או ביטוי של פתולוגיה אישיותית ולעומת זאת לראות בהתנהגויות המבטאות נרקיסיזם פאלי (התנהגויות כמו אקסהיביציוניזם, שחצנות ואגרסיביות) הזמנה לקשר, ניסיונות להשיג הכרה, הנאה הדדית, הזדהות וצמיחה.
רינה לזר, שדנה בהרצאתו של קורבט, הדגישה את העובדה שהנרקיסיזם הפאלי, כפי שקורבט מתייחס אליו, אינו רק אמצעי הגנה מפני אימת הסירוס, אלא מהווה גם ביטוי לאהבת האב, להזדהות עימו, לחבירה אליו ולחגיגת הגבריות. הגבר שעליו מדבר קורבט בעבודותיו, אומרת לזר, הוא גבר מסוג חדש: גבר עם עצמיים מרובים, גבר צבעוני ורב-גוני והאגרסיה שלו אינה עוד סימפטום של חרדה בהכרח, אלא ביטוי של משחקיות והנאה עם ערך יצירתי. הגבריות על-פי קורבט, לדבריה, היא מסע אפי. לא רק מסע לכיבוש טריטוריות חיצוניות, אלא גם מסע פנימי. לזר, בהתייחסות למילה "מגדר", הצביעה על האטימולוגיה הבעייתית שלה, המרמזת על כך שזהותנו הגברית או הנשית מגודרת בבטון משוריין. הייתי אומר שזו גדר שבעבר, ובמידה מסוימת גם בהווה, לא היה ניתן לחצות ובוודאי שלא לדלג מעליה (לכל היותר לשכב עליה) אך קורבט מסרב להיכנע להגדרות המגדרות של המיגדר ומבקש להגמיש אותה, גם אם לא לרסקה לחלוטין.
בדיון שלו על ההרצאה הציג יוסי טריאסט, באופן משעשע ונוגע ללב, את המהמורות והקשיים בהם נתקל בשלבי התפתחותו כגבר: ניסיונותיו כילד "לגדל" אב שיהיה גברי מספיק על מנת שיוכל להוות מודל מוצלח לחיקוי; התחושה המעיקה, שליוותה אותו כנער, שלנערות הרבה יותר קל בעולם, שלהן מותר להיות פאסיביות ושאיש אינו מצפה מהן לעשות את הצעד הראשון; הקונפליקט בחוויית האבהות לבן שמסרב "להיות גבר" וללכת לצבא.
מזווית תאורטית יותר דיבר טריאסט על תחושתו שהאם הטובה-דיה הפכה למפלצת בולענית, המאיימת למחוק את ייצוגי האב מהשיח הפסיכואנליטי. הוא טוען כי האם הובילה את הטיפול הנפשי הרחק מהטריאדה האדיפלית והובילה אותו אל עבר הדיאדה ואף רחוק מכך- אל מקום שבו הסובייקט והאובייקט אינם מובחנים זה מזה ומותכים לישות קוסמית אחת.
נדמה לי שהן קורבט (שדיבר על פאלופוביה, כלומר על פוביה מהפאלוס), הן לזר והן טריאסט מסכימים על כך שהשיח המקצועי שלנו התמכר למונולוגים מהרחם וכי יש להחזיר את כבודו האבוד של הפאלוס, לאפשר לו להזדקף שוב בגאווה. לצערי, אני מרגיש שהכנס הנוכחי הצליח לעשות זאת באופן חלקי בלבד ובסופו נותרתי עם תחושת החמצה. לא זאת בלבד שלא יצאתי מהכנס עם מספיק תשובות, להרגשתי אף לא נוספו לי שאלות חדשות וגם השאלות עימן הגעתי לא הועמקו או השתכללו בעקבותיו. תחושתי היא שלמרות העובדה שבכנס הרצו כמה מהיצירתיים והרהוטים שבתיאורטיקנים, בסיכומו של דבר נותרנו עם לא יותר מפתח-דבר להקדמה של המבוא לדיון בנושא המורכב של גבריות. אני יכול לחשוב על סיבה אחת לפחות לתחושה זו והיא העובדה שבסופו של דבר, על אף הדגש החוזר ונשנה ששם קורבט על השפעת התרבות על התפתחות הגבריות, מעט מאוד מקום ניתן לתרבות המקומית שלנו בדיון, או במילים אחרות: הרגשתי שהגבר הישראלי הולך לאיבוד בתרגום. האם אפשר להתייחס לגבריות בפני קהל ישראלי מבלי להתייחס להשפעות המיליטריזם על תפיסותינו? האם ניתן להתעלם מהעובדה שאנו חיים במדינה שבה, לפחות נכון להיום, כל דאלים גבר-גבר? איך זיכרון השואה, אם בכלל, קשור לתפיסותינו המגדריות? והאם, בעצם, הניסיון של קורבט לשווק לנו מחדש את הנרקיסיזם הפאלי (גס ומחוספס מבחוץ, אך רך וכמה לקשר מבפנים) אינו שקול למכירת סברס לצברים?
בסיום הכנס, עדיין צמא מאוד לידע, אך רווי בקפה, פניתי אל עבר שירותי הגברים ושם, ליד המשתנות, נתקלתי בפרופסור קורבט. חשבתי לעצמי שבתוך כל הסבך האניגמאטי של המגדר אפשר להתנחם אולי בכך שלפחות בכל מה שנוגע לבתי שימוש ציבוריים, אנטומיה, כפי שאמר פרויד, היא כנראה בכל זאת גורל.
