לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
"אקסולוטל" של חוליו קורטזה לאור תפיסת העצמי של פרויד וקריסטב"אקסולוטל" של חוליו קורטזה לאור תפיסת העצמי של פרויד וקריסטב

"אקסולוטל" של חוליו קורטזה לאור תפיסת העצמי של פרויד וקריסטבה

כתיבה אקדמית | 15/10/2009 | 17,456

במאמר אבחן את תפיסת העצמי המשתקפת בסיפור הקצר "אקסולוטל" של הסופר הארגנטינאי הגולה חוליו קורטזה (1914-1984) לאור התיאוריות הרלוונטיות של פרויד וקריסטבה. הסיפור עוסק במבטו... המשך

 

 

"אקסולוטל" של חוליו קורטזה לאור תפיסת העצמי של פרויד וקריסטבה

 

רוני אלפנדרי

 

עבודת סיום לקורס תיאוריות ביקורתיות של ד"ר אריאלה אזולאי

התוכנית לפרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר אילן

 

 

העצמי השסוע של פרויד

תפיסת העצמי השסוע לא החלה עם פרויד אלא הבשילה במהלך המאה ה-19 וניכרה בעבודתם של סופרים כשלי, סטיבנסון ואחרים שערערו על תפיסות מוקדמות יותר של האדם כיצור ראציונלי הפועל על פי כוחות ההגיון. את פרנקשטיין  של שלי ניתן לקרוא כמפגש ממית בין האספקט הרציונלי מדעי של עצמי (ד"ר פרנקשטיין) הפוגש באספקט היצרי-רגשי של היצור שהוא בורא, מפגש המביא להשמדת שניהם. כך גם את ד"ר ג'אקל ומר הייד של סטיבנסון כמפגש בין החלקים המותרים חברתית של העצמי לחלקים "האפלים" של העצמי הנסתרים מעין ציבורית. בשני המקרים, ישנו ניסיון של החלק הראציונלי לגבור על החלק הלא ראציונלי אך שוב ושוב להווכח בכשלון המאמץ כאשר הכוחות "האפלים" גוברים על היכולות התבוניות.


- פרסומת -

פרויד הציג שלושה מודלים של העצמי במהלך חייו: המודל הקתרטי, המודל הטופוגרפי והמודל הסטרוקוטורליסטי. המשותף לשלושת המודלים, בין השאר, היא הנחת היסוד כי בבסיס העצמי של האדם נמצא חלק שאינו בשליטתו (טראומה במודל הקתרקטי, הלא מודע במודל הטופוגרפי והסתמי במודל הסטרוקטורליסטי) המהווה כוח מניע, בדרך כלל באופן שלילי, אותו יש לווסת בכדי לשמור על יציבות ולשמור חווית העצמי.

העצמי נתפס כהוויה מפוצלת בין חלקים ראציונליים "מתורבתים" לחלקים לא-ראציונליים "פראיים". העצמי הינו בגרסא זו זירת קרב בין כוחות דיכטומיים כאשר הכוחות "האפלים" מאיימים להתפרץ ולהכניע את העצמי כולו. תיאורי פרויד את העצמי היו מבניים בכל אחת מהגרסאות ואף היסטוריים במובן שהניחו כי הכוחות היצריים יותר שייכים לשלב אבולציוני מוקדם יותר כך שהתפתחות היחיד הומשלה לא אחת להתפתחות התרבות. העצמי נתפס כיחידה אנרגטית בה יש לשמור על איזון בין כוחות מנוגדים וסותרים הנמצאים במאבק על שליטה. 

המונח של הלא מודע כמיקום של אותם חלקים לא נשלטים ולא ראציונליים, הנענים לחוקיות שונה מזו של כוחות התבונה, מהווה את אבן היסוד של משנתו של פרויד בנוגע למבנה העצמי. אחד האופנים שבהם הלא מודע מבטא ומנכיח את עצמו בחיי היומיום באופן דטרמינסטי הינו דרך פעולת החלום (אופנים אחרים הם פליטות הפה, בדיחות והפרעות נפשיות - סימפטומים). פרויד ראה בחלום את דרך המלך לחקר הלא מודע כמשכנם של הדחפים המיניים המבנים את אופן התפתחותו והתנהלותו של האדם. המנגנון דרכו מופעל מבנה עצמי, על פי פרויד, הינו המנגנון האדיפלי, כלומר התהליך שבו הילד לומד להבחין בכך שעם השנים הוא כבר אינו המושא הבלעדי של ההתקשרות עם האם (או הדמות המרכזית בחייו) ועליו להתמודד עם רגשות "שליליים" כמו קנאה בכדי לקבל את הפער הנוצר בין חווית עצמי, המצפה למילוי צרכים מוחלט, לחווית עצמי בה גדל המקום של תסכול, המאפשר מנגנוני הסתגלות והתמודדות עם המציאות שאינה מרוכזת סביב מילוי צרכיו. מנגנון זה פועל באופן הזדהותי כך שהילד או הילדה מזדהים עם האב או האם (או אספקטים שלהם) בכדי לגבש לעצמם חווית עצמי לכידה. לכידות זו מתבססת על הנחה שקיים פיצול שבין המודע ללא מודע, בין הראציונלי ללא ראציונלי. פיצול מדומיין זה יוצר חווית גבול חדה המפרידה בין שני הצדדים הנמצאים בדיכטומיה אחד מהשני. יחד עם זאת, חווית העצמי לא הופכת לנטולת קשיים וממשיכה גם בבגרות לעמוד בלחצים המופעלים מצד הדחפים השוכנים בלא מודע, איתם מתמודד הבוגר על ידי מנגנוני הגנה שונים כמו השלכה, התקה ועוד, בכדי לשמר את אשליית חווית העצמי האחידה.

 

העצמי בתנועה על פי קריסטבה

קריסטבה עשתה שימוש במודלים של פרויד לגבי העצמי וקיבלה באופן כללי את הדרך בה תיאר את הלא מודע. היא גם אימצה את תפיסתו של לאקאן לגבי הדרך שבה השפה האנושית היא זו המעצבת את העצמי הבוגר ויוצרת חווית אובדן תמידי אצל היחיד, המרגיש תמיד מרוחק, בזכות ובגלל השפה, מחוויה ראשונית מקורית.

החידוש הגדול של קריסטבה, שנבע מתוך המחשבה הפמינסטית שערערה על מרכזיותו של הגורם הגברי בעיצוב העצמי על פי פרויד ולאקאן, היא על עצם הגדרתו של העצמי כיחידה יציבה המגיעה לכדי הבשלה ונפרדות בתהליך התפתחותי. עבור קריסטבה, הלא מודע אינו מקום בו הדחפים והמשאלות מודחקים באופן "מוצלח" ואינם מהווים יותר איום על לכידות העצמי. הלא מודע אינו קופסה סגורה. באם פרויד ראה את הלא מודע מבטא עצמו רק דרך חלומות, פליטות פה וסימפטומים, כלומר רק בשעה שכוחות העצמי מרפים משליטתם, קריסטבה מתארת את היחס שבין המודע ללא מודע כפתוח יותר כאשר חומרים "אסורים" אמנם מודחקים אולם אף פעם לא לגמרי אלא נשארים באיזור ביניים בו העצמי נמצא כל הזמן בתהליך של התהוות. העצמי של קריסטבה אינו מוצר התפתחותי סופי ונפרד אלא תהליך מתמשך המתבסס על חוויה אמביוולנטית של סכנה אך גם התרגשות. הכוחות הראציונליים של המודע והכוחות הלא ראציונליים של הלא מודע אינם במאבק דיכטומי אצל קריסטבה אלא בתהליך יצירתי של התהוות. הגדרה זו של עצמי בהתהוות משמעותו גם כי הקו המפריד בין האוביקט לסוביקט, שפרויד מגדירו באופן חד, אינו כזה אצל קריסטבה. בשונה מהמהלך אותו הציג פרויד בו עובר העצמי שלבים במסלול ההתפתחות הפסיכוסקסואלי עד להגיעו לשלב הבוגר, קריסטבה מציגה תפיסה של העצמי בו תהליך התהוות ממשיך והממשק בין העצמי לעולם, בין האוביקט לסוביקט, אינו כזה היוצר הפרדה. קריסטבה מתארת את חווית הנפרדות הפיזית שממנה צומחת חווית העצמי הלכיד של פרויד כחוויה עליה ניתן לערער. עבורה הגוף האנושי אינו מערכת סגורה המופרדת באופן ברור, עקבי ויציב מהעולם. הגוף הינו מערכת חדירה ופתוחה למול העולם. פתיחות זו מכוננת בגוף עמדה הגנתית המהווה ממשק בין הגוף לעולם. הגוף אינו סגור מול העולם, פנים העצמי אינו סגור למול חיצוניות העולם, הוא חי אותו ודוחה את אותם הדברים עימם אינו מצליח להסתדר. הגוף נמצא בתנועה מתמדת מול העולם, במשא ומתן על הגדרתו הנזילה. את כל מה שהגוף אינו מצליח לקבל כחלק ממנו, אולם גם אינו יכול להתכחש אליו וממשיך להמצא איתו בקשר מגדירה קריסטבה כאבייקטים. הגוף והעצמי דוחים את מה שנראה שאינו שייך אולם ממשיך להישאר שייך גם בזרותו. כל מה שאנו מנסים שלא לראות כחלק מאיתנו אך ממשיך לחזור אלינו, אולם לא רק באופן שבו פרויד תיאר את חזרתו של המודחק, כלומר כמשהו שבכדי להשיג בריאות נפשית יש לחזור ולהדחיק, אלא כחלק מההוויה האנושית שבלתי נמנע להשאר עימה ביחסים.


- פרסומת -

עבור קריסטבה, העצמי נמצא בתהליך תמידי של משמוע. קריסטבה מקבלת את האופן שבו השפה מארגנת את חווית העצמי וקוראת לתהליך זה הסדר הסימבולי, אולם היא מוסיפה לכך את הסדר הסמיוטי – אותן חוויות עצמי המתקיימות לפני הווצרות שפה ונשלטות על ידי עקרון אחר שאינו העיקרון הפאלי-אדיפלי-גברי. ביניהם, כמגדיר את המקום בין הסדר הסמיוטי לסדר הסימבולי נמצא הסדר התטי.

בשונה מפרויד, קריסטבה נמנעת לסווג את מה שהעצמי חווה כזר לו כסימפטום. עבורה, מה שמכונה סימפטום היא ההוכחה להיותו של העצמי תהליך ולא יחידה מגובשת. באופן זה, הסימפטום הוא עדות לחיותו של העצמי ולאופן שבו הוא מצוי בתוך העולם. הסימפטום הוא עדות לאמביווולנטיות ולמורכבות של המצב הנפשי שאותו ההגיון מנסה לשווא ליישר.

 

חוליו קורטזה והאקסולוטל

אקסולוטל נכלל בקובץ סיפוריו השני של קורטזה שפורסם בשנת 1964. סיפור זה נכתב ופורסם כבר אחרי שקורטזהגלה לפריז מבואנוס איירס בשנת 1951. קובץ זה יצא לאור לאחר שפרסם את הרומן שבזכותו הוא התפרסם ברחבי העולם -  קלאס Hopscotch.

תקציר הסיפור: הסיפור מתחיל בזיכרון של המספר על התקופה בה חשב על האקסולוטל. המספר מזהה עצמו כאקסולוטל ומספר את קורותיו של גבר המבקר באקווריום בגן החיות בפריז. הוא הדמות האנושית המרכזית בסיפור. בביקור בגן החיות, המבקר מתרשם מעצבותם של האריות ואדיש למראה הדגים אולם נמשך לאקווריום אחד בו נמצאות תשע סלאמנדרות זעירות מזן האקסולוטל שמצוי בדרך כלל במקסיקו. הוא עומד במשך זמן ממושך מול האקווריום ומקדיש תשומת לב רבה לתיאורם הפיזי. ראשיהם דמויי המשולש; עיניהם הזהובות המוקפות בטבעות שחורות, היוצרות תחושה של פנימיות; כפות רגליהם המזכירות את מבנה כף היד של בני האדם, כולל ציפורניים זעירות. הם מזכירים למבקר אצטקים. זן נכחד. האקסולוטלים נמצאים כמעט ללא תנועה ורק תנועת זימיהם מעידה על חייהם. המבקר, שנותר ללא שם לכל אורך הסיפור, חש כי ישנו משהו מיוחד בהם. הם אינם כמו חיות אחרות. הם אינם כמו בני אדם. הם משהו אחר. האחר המוחלט. הוא מחליט כי הם מגיעים ממקום וממימד אחר של קיום ומתקשרים איתן באופן שאינו מבין. הוא חש כי הם כלואים בתוך גופם וקוראים לעזרה. בביקורים חוזרים באקווריום, ביקורים שנעשים תכופים וממושכים יותר, הוא לעתים מופרע בהתבוננותו על ידי מבטו של השומר ומבקרים אחרים. הוא חש כי האקסולוטלים משדרים לו אותות מצוקה ומבקשים ממנו שיושיע אותם מגלותם בגופם ובאקווריום בו הם מצויים. במשפט עוצר נשימה לקראת סופו של הסיפור, מתאר המחבר כיצד המבקר הופך להיות אקסולוטל ומביט במבקר עצמו המתרחק מהאקווריום לאחר שהטרנסמוטציה התרחשה. האקסולוטל-מבקר מהרהר לעצמו כי האדם המתרחק (המבקר-שנפשו-עבר לגוף האקסולוטל) עושה דרכו לעבר ביתו שם הוא מקווה כי יכתוב סיפור אודות האקסולוטל.


- פרסומת -

 

מה היה פרויד עשוי לחשוב

שתי הדמויות המרכזיות בסיפור הם של אדם וחיה. תיאור זה אינו חדשני ומתיחס לתפיסה הדיכטומית של החלקים הראציונליים של האדם המיוחסים לכוחות התבונה האנושיים למול החלקים הלא ראציונליים המיוחסים לחייתיות וליצריות שבו. בהביטו בחיה, מגלה האדם חלקים אותם הוא חש בעצמו: חווית הניכור, הבדידות, הקושי לתת ביטוי מילולי הולם לחוויות הפנימיות העמוקות ביותר. המבקר נותן ביטוי לחוויותיו הרגשיות והרוחניות דרך הזדהותו ההשלכתית עם החיה. הוא מדמיין שהחיה מבקשת שחרור ממצבה, מהיותה כלואה, מהיותה ממוקמת הרחק מהזמן הטבעי שלה, מהמולדת הטבעית שלה.

ההדים הביוגרפיים העולים בסיפור ברורים למדי. קורטזה, שגלה מארגנטינה בשנת 1951, עסק בחווית הגלות לאורך כל חייו.  גלותו של קורטזה היה כפויה ומתוך בחירה גם יחד. הוא עזב את ארגנטינה לאור התנגדותו למשטרו של פרון אולם גם בזכות מלגה שקיבל ממשלת צרפת (עשרים ומשהו שנים לאחר מכן, הוא גם קיבל אזרחות צרפתית מהנשיא מיטארן).

המבקר מתואר כגבר מלנכולי המבקר בגן החיות בפריז כדי להסיח את דעתו. אין אנו יודעים ממה. אין כל תיאור של נסיבות חייו. דבר זה תואם את העובדה שמדובר בסיפור קצר ולא ברומן מלא. הסיפור הקצר אינו מותיר מקום לתיאור נרחב של הרקע. קורטזה עצמו המשיל את הסיפור הקצר לתמונת סטילס בעוד שהרומן עצמו הוא סרט באורך מלא.

מכל חיות הגן, מתמקד המבקר דווקא בדמותן של האקסולטלים. הוא בוחר אחת מתוך תשע הסלאמנדרות הנמצאות באקווריום ומתמקד בה במבטו. הוא מוצא קוי דימיון פיזיים בינו לבינה, מאניש אותה, ובכך מבצע תהליך של השלכה והזדהות. המבקר המלנכולי מוצא לעצמו דמות עמה יוכל להזדהות אשר לתוכה הוא משליך חוויות פנימיות שלו. החוויות אותן הוא מתאר הינן חוויות של זרות, בדידות, קושי בתקשורת, חווית יאוש, חרדת כיליון ועוד.

כיוון שהסיפור מסופר מנקודת מבטו של המבקר שהפך לאקסולוטל אך בו בזמן גם רואה את המחבר כגוף נפרד ממנו, שאלת זהויות המחבר והדמויות הספרותיות המופיעות בסיפור יוצרת חוויה מבוכית הנותרת ללא פיתרון הגיוני: המחבר הינו גם אותו מבקר המביט באקסולוטל ואשר עימו "מתחלף" בזהויות, ובו בזמן גם המבקר הנשאר נפרד וכותב את הסיפור.

על פי המחשבה הפרודיאינית מדובר כאן בחוויה של פיצול בין חלקים שונים של האישיות הדכאונית של המחבר. המחבר מתואר כמתמודד עם חוויה מלנכולית. ישם כמה רמזים לכך בטקסט. הסיפור מתרחש בתקופת התענית הנוצרית, ה- Lent, הקודמת לשבוע הקדוש בו מציינים את האירועים שהביאו לצליבתו של ישו. הוא מביט באריות ומבחין בעצבותם. פריז נראת לו אפורה וחורפית והוא נמשך לצבע הירוק אותו הוא רואה בפארק בו נמצא גן החיות. ניתן לייחס לאיזכור הנוצרי משמעות נוספת של עצם תהליך הטרנסמוטציה המרכזי לסיפור, הפיכת דמו של ישו ליין. האדם ההופך לחיה, החיה ההופכת אדם, הם אולי גרסא למיתוס זה.


- פרסומת -

פרויד ראה בחוויה המלנכולית ביטוי לאבל לא מעובד. האדם המלנכולי הוא אדם שחווה אובדן אולם לא הצליח לעשות את תהליך ההפרדות והדקטציזציה ההולם מאותו אוביקט שאיבד. הקשר הליבידנלי ששרד את האובדן עצמו, מעתיק עצמו ומוצא אוביקטים חלופיים עימם הוא משמר את עוצמת הדחף ובכך ממשיך את חווית ההתאבלות, ההופכת לפאתולוגית ולדיכאון. במקרים מסויימים, חוויה דיכאונית זו יכולה לקבל ביטוי של הזיות לגבי האוביקט האבוד.

הזדהותו של המבקר עם החיה ניתנת לתיאור כסימפטום של אדם מלנכולי, המזהה בחיה את חוויות המצוקה הקיומית אותן הוא חש בעצמו ומוצא בכך פיתרון לתעוקה הרגשית. הוא מתיק את רגשותיו לעבר החיה. אי יכולתו לעבד חוויות אלו בתוכו מביאה אותו להפעלת מנגנון הגנתי של התקה והשלכה של רגשות לא רצויים, אותם הוא מזהה אצל האחר, במקרה הזה, האקסולוטל. ברגע שתהליך התקה והשלכה זה מסתיים, האדם יכול לחוש עצמו חופשי מהרגשות אותם הוא חווה כזרים לו וכמכבידים על איזונו הנפשי ולהתרחק מהם. המחיר של האיזון הזה, של "הבריאות הנפשית", הוא כמובן הפיצול בין החלקים הנסבלים לחלקים הבלתי נסבלים בחוויתו הכוללנית. החיה מזוהה עם כל מה שהאדם אינו מסוגל לשאת בעצמו. החיה הינה האחר האולטימטיבי. בהשליכו עליה את רגשותיו, הוא גם מעניק לה את המימד הלשוני. ברגע שתהליך ההשלכה הסתיים, האקסולוטל הוא זה שנותר עם קול המחבר והוא המתאר את האדם המתרחק. מה נותר לאותו אדם ללא ההוויה שהשאיר מאחוריו בתוך האקסולוטל? הדבר נשאר ללא מענה בסיפור עצמו. האמנם לקח עימו המבקר את השתיקה? אותה שתיקה שעוררה חווית אימה במבקר בפוגשה לראשונה בעיני האקסולוטל?

ניתן לשער מה היה קורה אם אותו מבקר בגן החיות היה מדווח על חווית הטרנסמוטציה שלו. אין ספק שהיה מאובחן כסובל מהפרעה פסיכוטית. אך אם אותו אדם היה מספר על חוויה זו במסגרת טיפולית פרודיאינית, ניתן היה להתייחס אליו באופן שתיארתי עד כה כביטוי למצוקה נפשית. מעשה הטרנסמוטציה מהווה פתרון מטאפורי לחווית האבל הלא מעובד.

 

מה קריסטבה עשויה היתה להגיד (ואולי יום אחד אבדוק איתה)

ההבדל המיידי המשמעותי ביותר בכל הנוגע לפרשנות הטרנסמוטציה שעוברת הדמות הספרותית הוא באופן שבו אפשר להבין אותה כסימפטום או לחלופין כביטוי לחווית עצמי כתהליך. תהליך החלפת הזהות עם האקסולוטל ניתן להבנה כהפרעה נפשית על רקע החוויה הדיכאונית של המבקר. המבקר חש בודד וכלוא בתוך חוויתו הפנימי ומשליך על החיה את עולמו הפנימי. העצמי השסוע מגיע למיצויו כאשר המחבר מפצל ומשליך מעליו את אותם חלקים לא רצויים ומנכיח את תחושת הניכור העצמי בפיצול ממשי.

קריאת הסדר הסימבולי של הסיפור דרך השפה מניבה בתחילה תוצאות דומות לאלו שמשיג הקורא הפרוידיאני. דמות של המחבר היא של גבר הנמצא בתהליך של חיפוש. היותו ללא שם עשויה להעיד על האופן שבו חווית העצמי שלו אינה נחוות כמגובשת דיה בכדי להיות מתוייגת. המבקר הוא אדם, כל אדם.

החיה לעומת זו, היא הזוכה לתיאור מפרט ומדוקדק. היא האחר. היא מקבלת שם הממקם אותה באופן מדויק לכאורה כתופעה מדידה וברת אימות, תופעה אותה ניתן לסווג, עליה ניתן לפקח ולשלוט. היא זו הנמצאת תחת מעקב כמעט מדעי. האדם בוחן אותה ואת תנועותיה באופן שבו האנושות ממשיכה לבחון את הטבע כאוביקט לחקירה ומניפולציה.

אולם כאן מסתיים הדימיון בין פרויד לקריסטבה.  חווית העצמי המפורר וההפיך המתוארת בסיפור תואמת כמטאפורה את האופן בו קריסטבה מתארת את העצמי כתהליך. תהליך הפיצול שעובר המחבר אינו חייב להיות ביטוי של הפרעה נפשית, כפי שיטען פרויד, אלא להיפך. המחבר מכיר באחרותו של האחר ויחד עם זאת גם בזהותו. הגבול שבין העצמי לאחר מטושטש והמחבר מאפשר לעצמו לחוות את חוויותיו של האחר כאילו היו אלו שלו.


- פרסומת -

חווית הזדהות זו מתרחשת במרחב הסמיוטי, טרום השפה, כביטוי לקשר בין טרום הסוביקט לטרום האוביקט. המבקר מביט באקסולוטל ומדמיין אותו מביט בו בחזרה. הוא מפרש את מבט עיניו של האקסולוטל על פי סימנים זעירים מאד (משק זימיו), העומק אותו הוא רואה בעיניו, המרחק אותו תופס האקסולוטל מדומיו באקווריום. סדרה של סימנים לא ורבליים מתרחשת ביניהם ומגיעה לשיאה ברגע החלפת הזהויות.  

המבקר מזהה באקסולוטול את האחר, רואה בו זר ויחד עם זאת ומבלי לבטל את הזרות, הוא מבין כי זרותו של האקסולוטל היא זרותו שלו. הוא רואה באקסולוטל בן ברית עימו הוא חווה שותפות עתיקת יומין. הוא אף מוצא רפרנט תואם בכך שמדמיין את האקסולוטל לבן דמותו של האצטקי. דווקא זרותו של האקסולוטל מאפשרת למבקר למצוא עצמו בקשר עמוק עימו, קשר אינטימי המופרע דווקא על ידי מבטו של בן האנוש היחיד הנוסף המוזכר בסיפור, שומר גן החיות. מבטו של השומר לעבר המבקר הצופה באקסולוטול מזכיר את מבטו של המבקר בתחילה. זהו מבט מבחוץ, מבט חודרני, מבט המבוסס על חשד. מבט של שומר על גבולות. רק כאשר מצליח המבקר לוותר על הצורך לשמור על הגבולות, כאשר הוא מקבל את המרחב התקשורתי הקיים בינו לאקסולוטל, הוא מוותר גם על הצורך במבט החקרני, המבט המדעני, המבט המווסת, ומחליפו במבט אמפתי, המתבונן לתוכו של האחר ומוצא בו את עצמו. קורטזה נותן מימוש מלא למציאת העצמי הזו אצל האחר באפשרו את חילופי הזהויות. הגבול בין העצמי לאחר איננו. הוא מצליח להתגבר על הגבול הפיזי הקיים בדופן האקווריום ומאפשר מגע שמתעלה מעל, או מתחת או מצד, הסדר הסימבולי.

 

סיכום

קריסטבה ופרויד היו מסכימים ביניהם אודות מצבו הנפשי של המבקר בבואו לבקר באקווריום. חוויתו היא מלנכולית, כשל אדם שאיבד משהו, אולי את שמחת החיים שלו, אולי את הקשר למולדתו, לעברו.  בפוגשו את האקסולוטל הוא עובר חוויה מטמירה ועמוקה. הוא מוצא בסלאמנדר הד לחוויה פנימית של עצמיותו, מביט באקסולוטל בתחילה במבט מדעי מרוחק, אולם זה משתנה לאיטו למבט אינטימי יותר, מבט אל בבואתו שלו עצמו כפי שמשתקפת במראה שבעיני האחר.

פרויד היה נוטה לראות בתהליך החלפת הזהויות אחת מהשתיים: ביטוי סימבולי לחווית פיצול הנובעת מאבל לא מעובד, כפי שהיתה עשויה להחלם על ידי המחבר, או כביטוי להתפרקות חווית העצמי הלכיד וכביטוי פסיכוטי של אובדן היכולת להבחין בגבול שבין מציאות לדמיון. בשני המקרים, הכוחות "האפלים" של היצר החייתי גוברים על כוחות התבונה, מכניעים את האדם, ומעוותים את חווית העצמי שלו.

קריסטבה לעומת זאת היתה יכולה לתאר את חוויתו של המבקר כשל אדם המאפשר לעצמו חווית עצמי תהליכית, הרואה במפגש עם האחר מפגש עם זרותו הסוביקטיבית של העצמי. הזרות שנחוות מחוץ לעצמי הינה הזרות הנחוות בתוך העצמי וקבלתה מאפשרת את המשך הרחבת זהותו של היחיד, תהליך המסתיים רק עם מותו. המפגש בין ההיבט הראציונלי-מדעי-חקרני עם ההיבט היצרי-חייתי, כשניים מאינספור היבטים אפשריים,  מעשיר את חווית העצמי(ים) ומרחיב את אופקיו.

 

ביבליוגרפיה

Bloom H. (2004), Julio Cortazar, Chelsea House Publishing, U.S.A

Cortazar, J. (1969), Axolotol in Blow Up, Collier Books,  Toronto

Freud, S. (1915), The Unconscious, Vol. 11, Penguin, London

….. (1917), Mourning and Melancholoy, Vol. 11, Penguin, London

Garfield E. (1975), Julio Cortazar, Ungar Publishing, New York

Kristeva, J. (1991), Strangers to Ourselves, Columbia University Press, U.S.A


- פרסומת -

Mansfield, N. (2000), Subjectivity, Allen and Unwin, Austrelia

קריסטבה, ג' (2004), בראשית היתה אהבה, רסלינג, תל אביב

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, פסיכואנליזה, תרבות ואמנות, תיאורטיקנים והוגי דעות
קרן ירושלמי
קרן ירושלמי
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
יהודה דוכן
יהודה דוכן
עובד סוציאלי
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
מילנה עמוס
מילנה עמוס
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
לואי בשארה
לואי בשארה
פסיכולוג
כרמיאל והסביבה, נצרת והסביבה, עכו והסביבה
טלי פרנקל-הוכמן
טלי פרנקל-הוכמן
פסיכולוגית
מודיעין והסביבה
דורית כנען
דורית כנען
פסיכולוגית
רמת הגולן, צפת והסביבה, קרית שמונה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רוני אלפנדרירוני אלפנדרי11/11/2009

תודה על התגובה. תודה אלון,
אפשר לקרוא מאמרים נוספים באתר שלי
http://www.hebpsy.net/c...ty.asp?id=30
רוני

אלון צמחוניאלון צמחוני9/11/2009

לרוני מאלון. הי רוני.קראתי בעניין רב את המאמר.הוא מעניין,תמציתי ומעורר מחשבות.עושה חשק לקרוא את המאמרים האחרים שכתבת.בינתיים אין לי תגובה יותר ממחכימה או מקורית.אבל אולי בהמשך..
להתראות,אלון.