על חבלי לידה של שנה חדשה
שי גיל
ראש השנה ידוע כיום הדין הגדול. על פי הזוהר, זהו יום רווי צער בו עומדות "שבעים קתידראות לדון דין לעולם" ( זוהר ח"ג ע"א-ע"ב ). זהו יום שבו מתכסה ומתעלמת הלבנה המסמלת את השכינה, והעולם כמו טבול באפילת ראש חודש ובהמתנה לבאות, שכן זהו המועד שבו על פי האמור בתלמוד נפתחים שלושה ספרים, אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים ואחד של בינוניים (בבלי, ראש השנה, טז:ע"י). בה בשעה שהצדיקים והרשעים יודעים לאלתר את אחריתם, אלו נכתבים ונחתמים לחיים, ואלו נכתבים ונחתמים למיתה, הרי שהבינוניים, קרי כולנו מי פחות ומי יותר, נתונים למציאות קפקאית נוראה ומצמיתה, שעה שאנו עומדים חשופים על מפתן "החוק", מבקשים לבוא "בשעריו", בעודנו סרים למרותו של "שומר הסף", הנע בין ערנות לנמנום, בין שתיקה לדיבור, בין אדישות לרגעי חמלה. כך ממתינים אנו יחד לחתימת הדין: שעות, ימים, שנים, עשרה ימי תשובה שהם כנצח נצחים. זהו היום על פי רבי נחמן מברסלב, שאפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו אינו מתבייש לבקש כפרה (ליקוטי מוהרן תנינא א, יד), ואם הוא עושה חשבון נפש אז אנחנו מה?
כך, בימים אלו שחום הקיץ מאלף וסודק את האדמה, היובש מתיש את הנפש עד כלות, עולה ממעמקי תהום הנפש לחלוחית דקה, עוררות פנימית הנישאת על כנפי תרועת השופר – זוהי על פי רבי נחמן תפילת הלב המבקיעה מבעד לרקיעים וממתיקה את הדינים הקשים. דוד המלך "נעים הזמירות", הפליא להקיף את עוצמתו של הרגע הנדיר, בו מפגיש קול השופר בין המצוקה והישועה הקיומית כל כך במילותו: "מן המיצר קראתיך יה ענני במרחבה יה" ( תהילים, קי"ח, ט"ו ). לרגע אחד שכמוהו כנצח, ניתן לחוש כיצד משתחרת מתוך הדממה והמועקה הרגשית זעקה אדירה, תשוקת חיים עודפת ובלתי נסבלת, הפורצת מבעד לשופר-קרן האיל העתיק, שמאז ימיו של אברהם אבינו, חובק בראש השנה את נפשנו ומחזיק עבורנו את תחושת ההיעדר וההתקיימות גם יחד.
בתשרי נברא העולם, ועל פי קבלת האר"י, מבקש העולם לחזור לקדמות מציאותו הראשונה ( פרי עץ חיים ב, תקמה). זהו אם כן המועד שבו האדם, העולם והאלוהות גם יחד עוצרים את נשימתם, כשהם נעים ונדים בין התכלות לבין התעוררות, בין הבלעות לבין לידה והתהוות מחדש. זהו גם יומו הגדול של "נחש הקדמוני" האוחז את זנבו בפיו, התנין שעל סנפירו, כדברי הזוהר, משתלשל העולם כולו ( זוהר ח"ב לד ע"א-לה ע"ב), בראש השנה הוא מרים את ראשו כשהוא נושף ומלהט על מנת להחזירו לתוהו הסינגולארי והאורובורי של טרם בריאה.
כאן מזדמנת גם האיילה - השכינה האלוהית הכורעת ללדת, המתוארת בספר הזוהר כשהיא יושבת על המשבר וגועה בבכי גדול ונורא. הקב"ה מתמלא רחמים ומזמן לה את הנחש האימתני בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר מכיש את האיילה, פותח את ריחמה ומנקז את הדינים והדמים, ובכך גואל את הבריאה ומאפשר לידה חדשה ( זוהר חלק ג' רמט ע"א-ע"ב).
אכן, עזים וקשים הם צירי הלידה של היולדת, אך בה במידה הכרחיים על מנת לפתוח, כדברי הזוהר, את "הרחם הצר של האיילה". זעקות הכאב והסבל בשעה שהעובר יוצא ממעי אימו הם כה גדולים, עד שקולן הולך מסוף העולם ועד סופו "ואין קולן נשמע" (פרקי דרבי אליעזר פרק לד). כך גם רגעי המצוקה של נפש האדם היושבת על המשבר, מצרפת ומזקקת את פזורותיה בעודה יולדת את עצמה לדעת.
ראש השנה מזמין אותנו להיות נוכחים וקשובים לרגעי מעבר שבריריים שבין אין ליש. אלו רגעים של כאב נפשי בלתי נסבל, כאב שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, הגם שלא תמיד נשמע. יש ואנו עומדים כשומרי סף בשעריה של מציאות לא נודעת ומתעתעת, ממתינים כמו ה-fisher king (המלך-דייג הפצוע והמדמם מאגדות המלך ארתור) לשאלה הנכונה, שתפתח את סוגר ליבנו לעצמנו כמו גם לממשות נפשו הסובלת של הזולת, המפקיד עצמו בידינו, ואילו ישנן פעמים שאנו מופיעים בדמותו של הנחש, המזדמן לאיילה על מנת לנשוך את רחמה, ללחך את דמיה של נפש פגועה ושסועה, בעודו משמש כמיילדת רחומה, לעיתים דמונית ותקיפה, לעולל הנפש.
