מרדכי גלדמן
העצמי האמיתי ועצמי-האמת
היבטים פסיכואנליטיים ואחרים
מהו "העצמי האמיתי", הנחבא מאחורי העצמי ההֶרגלי שלנו? התיאוריה הפסיכואנליטית מתייחסת לסוגיה זו בדרכים רבות, המדגישות את ריבוי פניה של העצמיוּת – את הזהויות השונות, ולעתים אף מנוגדות, המשתקפות בהתנהגותו של אדם ובחוויותיו. לצד דיון בכמה מן התפיסות הרווחות בפסיכואנליזה העכשווית מבקשים המאמרים שכונסו בספר זה להציע ולבחון רעיונות חדשים, בהשראת תורות המדיטציה של היוגה והבודהיזם. העצמי של היוגה הוא "ישות רוחנית אשר במקורה היא נטולת כל עצמיות [...] הלא-עצמי המושלם, מראָה טהורה". אך נדמה כי במצב המדיטטיבי, היוצר מרחב ריק או "נקודת אפס" תודעתית, יכול העצמי לבחור את עצמו, ליצור את זהותו או לגלות את טבעו הסמוי או המודחק, מתוך חירות מקסימלית. מבחינה זו ניתן להציג דווקא את העצמי המדיטטיבי, אשר תובע "ביטול עצמי", כמקומו של העצמי האמיתי ביותר.
הדיון בעצמי, שמופיע בפרקי הספר כשאלת-מפתח, ארוג בשאלות או בסוגיות אחרות, וביניהן: כיצד משמשת האמנות כמרחב אידאלי לבריאתו של העצמי, ליצירת קולו הייחודי? ומה טבעה של האהבה – מהם מקורותיה היצריים והרוחניים, ומה תפקידה בהתגבשותו של העצמי, או בהגנה עליו? אך הפרספקטיבות המגוּונות אשר מתוכן נבחנות שאלות אלה מזַמנות דיון גם בתחומים רבים אחרים – בתרבות, בשירה, באמנות, ברוח הפוסט-מודרניסטית ובאמונה הדתית. כך נע הספר מעיון בתיאוריה ובמטא-תיאוריה של הפסיכואנליזה אל רשמים מביקורים ברומא ובמדריד; מהרהורים על סרטים של אלמודובר ושל לארס פון טרייר אל התבוננויות בטקסטים של מלוויל, של אוסקר ויילד ושל עמיחי; ומעבודותיהם של רפי לביא ושל ביאנקה אשל-גרשוני אל מחשבות על בודהיזם ועל הבהגוואד גיטא. מסע זה, שעושרו החווייתי והתרבותי מעניק לקורא רוחב-מבט יוצא-דופן ומביאוֹ לא פעם להתבונן מזוויות חדשות על עצמיותו-שלו, נועד לא רק להפלגה מתוך עוררות אינטלקטואלית, אלא גם להתענגות אסתטית, שמשורר בהכרח כרוך אחריה.
מרדכי גלדמן הוא פסיכותרפיסט בגישות פסיכואנליטיות, ומן הבולטים במשוררי זמננו. מסותיו ומאמריו על נושאים פסיכואנליטיים, ועל היבטים פסיכואנליטיים של הספרות והאמנות, מתפרסמים דרך קבע בבמות שונות. עד כה פרסם עשרה ספרי שירה (האחרון הוא שיר הלב, בהוצאת הקיבוץ המאוחד), וזהו הרביעי במניין ספריו העיוניים.
לפניכם מספר פרקים מתוך הספר באדיבות ההוצאה והמחבר
