פסיכואנליזה וקיפול כביסה
על עבודת המדריך בהוסטל לבריאות הנפש
מאת נעמה צפרוני
מבוא
המשימות של המדריכים בהוסטל שיקומי לנפגעי נפש הן תפקודיות, אך תוך כדי ביצוען מושגות מטרות טיפוליות נוספות. למיטב ידיעתי, עבודת המדריך וההזדמנויות שהיא פותחת למשא ומתן פורה בינו לבין נפגע הנפש לא זוכה לתשומת לב – ולו משום שרוב הכותבים על בריאות הנפש הם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, והמפגש שלהם עם המטופלים נושא אופי שונה. מכיוון שהפעולות התפקודיות, כמו ניקיון או בישול, מתרחשות באופן תדיר, השיחה שמתנהלת כבדרך אגב היא טכניקה שמזדמנת לעתים קרובות. מאמר זה יתייחס לניסיוני מעבודה עם מטופלים פסיכוטיים בהוסטל, יעסוק בקשיים של המדריכים בעבודה המשותפת עם הדיירים, ויראה כיצד השיחה שהם מנהלים תוך כדי ביצוע המשימות עשויה להניח את דעתו של הדייר הנסער.
קליניקה ברבים
בהוסטל שלנו מתגוררים ארבע עשרה דיירים בבניין מרכזי, וכארבעים דיירים נוספים גרים – לבד או עם שותפים – בדירות לוויין בקרבת מקום. הדיירים שמשתלבים בקהילה תומכת כמו שלנו, מגיעים לאחר אשפוזים ארוכים ולעתים לאחר אשפוזים חוזרים בבתי חולים פסיכיאטריים. חלקם גם חיו במסגרות שונות ונפלטו מהן מסיבות מגוונות (גיל, חוסר התאמה, רצון של הדייר לעבור מהוסטל לדירה). שלא כמו בדיור המוגן, שם הדייר נמצא בד"כ בקשר עם מתאם טיפול ומדריך בלבד, ב"קליניקה ברבים" – מושג שרווח במוסדות שעובדים באוריינטציה לאקאניאנית – עומד הדייר בקשר עם מספר אנשי צוות גדול יחסית: מתאם הטיפול, עמו הוא נפגש לשיחה לכל הפחות פעם בשבוע, שמטפל גם בענייניו הכספים ומתווך בינו לבין מוסדות כמו ביטוח לאומי; מתאם טיפול נוסף, המנהל את המשא ומתן בין הדיירים כשצצות בעיות שכרוכות בחיים המשותפים; רכזת, האחראית על השכירות ועל האחזקה השוטפת; מדריכים, המבקרים בדירה בדרך כלל פעמיים-שלוש בשבוע, ומחלקים את התרופות כשהם במשמרת; אם הבית, האחראית על התורנויות, על היציאה לעבודה ועל מעקב אחר הטיפול הרפואי; ומנהל המסגרת, שהוא הנמען הראשי של הדיירים לבקשות וטענות, והוא גם הפוסק בהכרעות כמו מעברי דירות, השעיות וכו'.
אנו מוצאים שלשיטת עבודה זו יתרונות רבים. מערכת שיש בה דמויות מטפלות מרובות (שהרשימה הנ"ל מפרטת רק חלק מעיסוקיהם) משחררת את הדייר מתלות בדמות אחת, שעלולה להיתפש כדמות רודפנית; קליניקה ברבים מונעת החרפה כשאחד המטפלים עוזב; וכשמדובר בדייר תובעני במיוחד, תשומת הלב שהוא דורש נפרשת על יותר מאשר מטפל אחד. מצד שני, על המטפלים להסכין עם מצב שבו הם אינם הדמות היחידה, הבלעדית, האהובה – והמושיעה.
הפעולות של אנשי הצוות שזורות זו בזו, אך במאמר זה אבודד רובד אחד, והוא עבודת המדריך. עבודת המדריך אינה זוכה לתשומת לב; הכותבים על בריאות הנפש הם עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים והמפגש שלהם עם המטופלים מבוסס בדרך כלל על השיחה הטיפולית (אמנם הקשר שבין העובדים סוציאליים והדיירים מתרחש גם, למשל, בישיבה בתור בבניין הביטוח הלאומי או בבית המשפט). לעומת זאת, המשימה העיקרית של המדריכים בהוסטל שיקומי לנפגעי נפש ובדירות הלוויין שלצידו היא ליווי בביצוע המטלות שמנווטות את הדייר לעצמאות תפקודית: ניקיון הדירה, בישול, כביסה, הקפדה על תורנויות וכדומה. במאמר זה אבקש להראות שגם השיחות שמתנהלות לצד הפעולות התפקודיות, הן בעלות ערך טיפולי.
נוכח הסבל של הדייר
מידת העצמאות של הדיירים השונים היא משתנה, וכך גם מידת התנגדותם לביצוע המשימות; אולם ככלל, חלק ניכר מהעבודה יש לעשות תוך התמודדות עם התנגדותו של הדייר למשימה. מהזווית הפסיכואנליטית נאמר, שחוסר הרצון של הדייר לנקות – כלומר, לקום, להתנער, לאחוז מגב, לעשות את מה שחוזרים ואומרים באוזניו שכדאי לו – משקף במקרים רבים את ההתנגדות לנוע. ואכן, השאיפה לחידלון שולטת בדיירים רבים, שנדמה שכל מה שהם רוצים הוא להמשיך להשתרע על הכסא ולא לזוז – ועדיף עם סיגריה.
השאלה כיצד להתמודד עם התנגדותו של הדייר – כלומר, כיצד לעמוד נוכח סבלו – היא שאלה שמעסיקה את המדריכים כל העת ועולה רבות בשיחת המדריכים השבועית. לעתים עולה השאלה, כיצד ניתן לדרוש משהו מאדם סובל? מצד אחד, אם אני מזדהה עם הדייר הסובל, קשה מאוד להעמיד בפניו דרישות; מצד שני, אם אנסה להימנע מהזדהות עמו, האם אני נסוגה לעבודה טכנית ומנוכרת? הד לאמפתיה עם הסבל ניתן לשמוע למשל, כאשר אחד המדריכים מתאר עד כמה דייר אובססיבי בצורה כפייתית הוא בלתי נסבל, ומדריך אחר מיד מעיר: "אבל הוא מאוד סובל". ברגעים אלו נדמה שעם הישמע משפט זה, עלינו להשתתק. הסבל מקבל גוון של קדושה. אחד התפקידים של שיחות הצוות הוא לשחוק את פן הקדושה מסבל הדיירים. כדי לבצע את המטלות שלנו, יש להכיר בסבל, אבל להניח אותו בצד.
*
אשר, דייר בן שישים – שלמרות שיש לו מבנה גוף איתן הוא שפוף ועצוב עיניים – מתאונן על כך שהפסיכיאטרית כפתה עליו, ללא שום צורך, לקחת תרופות. הוא מבקש להשתמט ממטלת ניקיון ואף מתרץ את רפיונו בהשפעת התרופות. אני מצאתי שהדרך הטובה ביותר עבורי במקרה כמו זה, היא הנחלת ההרגשה שעבודת ניקיון משותפת היא צורה לא רעה בכלל להעביר את זמן הביקור שלי, מה גם שבסופו של דבר מורגש סיפוק מהשגת מרחב נקי.
אחרי כמה דקות שהוא מביט בי נבוך, בעודי מחפשת את המטאטא מאחורי מכונת הכביסה, הוא לוקח אותו ממני ואני נשארת עם הסמרטוט והיעה. מכיוון שהוא מטאטא רק את האזור החשוף של הרצפה, אני מזיזה את הרהיטים, ומדברת תוך כדי. אני שואלת אותו, למשל, על פרשת השבוע או על הספר שכתב אביו. הוא עונה לאט ובצמצום. כשאנחנו גומרים, הוא מודה לי. "לא היה באמת נחוץ, אך תודה לך. אני אוריד למטה אחר כך את שקית הפח, אך תודה לך".
אני מאמינה שבכוחו של המרץ שנוצר תוך כדי פעולות הניקיון, לגרש ולו לפרק זמן קצר את האִיבּוּן של יצר המוות. נדמה, אם כן, שהודאתו אינה על הניקיון בלבד, אלא על הקשר האנושי הדקיק שהצליח להתקיים בתוככי הסבל שלו, קשר שלא היה מתקיים אלמלא התעלמתי למשך חמישים דקות מסבלו.
אבל הטכניקה הטובה והחרוצה שבה שמתי את מבטחי התגלתה כאחיזת עיניים. ביום ראשון אחד, לאחר שהייתי כבר מדריכה ותיקה למדי, עשיתי קניות עם דייר אחר, כרגיל, וכשהזזתי את המצרכים במקרר כדי לפנות מקום לקניות, אמרתי לו, כרגיל: "חכה רגע ותן לי סמרטוט סחוט ואנגב את המדף". עודד הגיב שלא משנה מצב המקרר, והוסיף בגסות – מה בכלל העסק שלי איך החדר שלו נראה, "זה החדר שלי ולא שלך". אחרי שהתלוצצתי קצת כדי לחזור לשיווי המשקל, אמר בטון חד יותר: "זו הדירה שלי מה בכלל את עושה כאן? מה פתאום את אומרת לי מה לעשות?". דבריו כמו ליבּוּ אותו והוא חזר ואמר: "מי את? מי את שתגידי לי מה לעשות, תלכי לך להתחרמן בתל אביב", הוסיף תנועות ידיים שמתארות חמוקיים ואמר: "לכי להתחרמן בתל אביב, אני לא רוצה לראות אותך".
שבוע לאחר מכן, עודד אמר בצירוף הלא רגיל שהוא יכול להפיק מקולו, שילוב של צליל ענוג ומלא לעג: "מה את עושה כאן, שהרי את ממש דוגמנית-על?! אמנם יש לך נעליים של קיבוצניקית, וכדאי לך להחליף אותן אם את באמת רוצה להיראות כמו דוגמנית-על". ואחר כך שאל: "למה בעצם רצית בשבוע שעבר שאנקה?" הסברתי לו שבין כה וכה צריך לנקות, ומניסיוני אני יודעת שאם נעשה זאת שנינו יחד נגמור צ'יקצ'ק. אך מסתבר שלא עודד ולא אשר לא השתכנעו שכדאי לעבוד בשניים על מנת להשיג בית נקי. הם לא מוצאים שום היגיון בבית או במקרר נקי. מדובר בדרישה. לעיתים אפשר לעמוד בדרישות ולעיתים התביעה שלי היא בלתי נסבלת לחלוטין.
שוב הלכתי לאשר. כשנפתחה הדלת כבר ראיתי שהוא עומד עם ספר. בכך הוא מסמן שמטרת הביקור שלי, לדעתו, היא ללמוד. החלטתי לוותר. קודם נלמד, אחר כך ננקה. אנחנו מתקדמים לאט בפרשת בלק בזוהר. בשלב מסוים אני מציעה שננקה. אשר אומר: "אבל נקי", ולוקח את המטאטא. אני אומרת: "תביא לי את הדלי, וכן, נכון, אתה באמת שומר על הבית נקי". אני רואה שהוא שבע-רצון כשאני אומרת זאת, וממשיכה: "אבל אתה הרי יודע, לפעמים צריך בכל זאת לרענן קצת". אשר הולך לחדר להביא את הדלי וממשיך לטאטא, או יותר נכון, ללטף את הרצפה פה ושם. אני סוחטת את הסמרטוט, מרכיבה אותו על המגב ומעבירה אותו על הרצפה, ותוך כדי כך אומרת: "אתה רואה, לימוד תורה מביא למרץ".
"לַך", השיב אשר כשהוא מטעים את המילה בת ההברה האחת: "לַך".
ובכן, כן. לי. רק אצלי לימוד תורה מביא לניקיון הדירה. עלי לדעת שזו הייתה אחיזת עיניים, כלומר, המצאה שהמצאתי לעצמי כאילו יש בינינו ברית שנשענת על הנחות היסוד על פיהן ניקיון הוא חשוב וכדאי, ועבודת צוות היא בילוי שבאפשרותו להשיג מטרה זו. ועדיין, בו-בזמן, עלי להחזיק בהמצאה הזו, כי בכוחה אני מסוגלת לדרוש מהדיירים את הדרישות שאמא שלי דרשה ממני, שדומות לדרישות שמשרד הבריאות דורש מההוסטל וההוסטל מהדיירים. בכוחן של הנחות היסוד שלי להניע אותי להשיג איזשהו שיתוף פעולה, איזושהי עבודת צוות שיש בה חיבה.
דילמת הידע בקליניקה ברבים
הביקורים שבהם רפאל ואני מנקים ומבשלים, שקולים בעיניי לפגישה עם חבר. את התחושה כאילו אנחנו ידידים ותיקים הרגשתי כבר בפגישה הראשונה. עליתי למרפסת של הקומה השנייה של ההוסטל, זה היה בחודשים הראשונים של עבודתי כמדריכה ובתקופה שקדמה למעבר שלו לדירה עם שותף, והוא ישב על שטיח ועישן סיגריה. עשיתי ערימה מהכביסה היבשה שהורדתי מהחבל, ישבתי לצידו וקיפלתי את המפות ואת המגבות, בעוד אנו משוחחים על עניינים שונים. זה נשמע קצת תמוה, אבל נדמה היה לי כאילו אנחנו זקן וזקנה שגרים בשכנות בכפר איטלקי או יווני, שעתה, עם רדת יום – הייתה שעת אחר צהרים מאוחרת בקיץ – יושבים על כסאות ישנים בסמטה ויש בינינו אחווה שנוצקה משנים ארוכות של שכנות, והשלמה של אנשים שראו את הדורות מתחלפים. כמה חודשים לאחר מכן הבנתי שהסצנה הזו, שכמובן הורכבה משניים-שלושה סרטים, היא מעין שיחזור של מערכת יחסים שהייתה לי עם ידיד טוב שמת בינתיים, וזו כנראה צורת התקשרות שנוחה לי. כמו כן הבנתי שרפאל מנחש את התפקיד שמייעדים לו, ויודע לגלם אותו להפליא, אולי יותר מדי טוב, משום שלפעמים הוא מתנער מהדיירים וחברים אחרים מהשכונה שמעוניינים בחברתו. במקרים כאלו הוא לא עונה לטלפון או שהוא ישן בימים וער בלילות. הבילויים השבועיים שלנו – אני מקפידה שלא להגיע יותר מפעם בשבוע – מתנהלים על מי מנוחות. בדרך כלל הביקור הוא קבוע: רפאל מכין לי תה ולעצמו קפה, אנחנו שומעים מוזיקה ומדברים עליה, מדברים לפעמים על תורות של ר' נחמן, ומבשלים – בדרך כלל מכינים את אותו תבשיל, שטעים גם לשותף של רפאל שחוזר מאוחר יותר מהעבודה. החברות, הצעה שלעיתים קרובות כמו "מציע" המדריך לדייר, היא שקרית ואמיתית. שקרית, משום שקיים פער בין מדריך שעבורו ההוסטל הוא מקום עבודה, לבין דייר שההוסטל הוא עבורו פתרון טוב לנסיבות חייו שמאופיינות בכך שאין ביכולתו לנהל חיים עצמאיים; ואמיתית, משום שיחסי חברות מתאימים למדריכים שמעוניינים שלא להתנשא מעל הדיירים, שאינם מתנכרים למחלות הנפש ובמקרים שבהם הם פשוט מחבבים דייר זה או אחר. אך כמו בניקיון בשניים, גם פטנט החברות מתערער לפעמים.
לרפאל יש יחסים נעימים גם עם יתר חברי הצוות ולכן זה היה מפתיע לשמוע שהוא השתלח בכעס ובגסות אל מול מדריכה אחרת שהיא כביכול מתנשאת ומשפילה אותו. בישיבת הצוות עלתה השאלה כיצד להבין את ההשתלחות הזו: האם הוא מחליף לילה ביום באופן חריג, והאם מדובר בהחרפה של מצבו. אחרי שהמדריכים סיפרו על המפגשים שלהם עם רפאל באופן כללי, ובאופן מיוחד בשבועות האחרונים, שרון, מתאמת הטיפול של רפאל, הביעה את הסְבָרה שלמרות שמדובר במשהו קצת יוצא דופן, לא מדובר בהחרפה. היא אמרה: "כדאי לדעת שאצל רפאל הפסיכוזה תוססת, כל הזמן יש לו מחשבות יחס". באותה ישיבה היא פרסה בפנינו את מחשבת היחס שלו בנוגע למדריכה שכנגדה השתלח (אמא שלו הביאה אותה כדי שתהיה מדריכה בהוסטל). כשהיא דיברה, נדמה היה לי כאילו היא מספרת את זה כמעט בעל כורחה. ייתכן שחשבתי כך בשל הרושם שהותירו בי דבריה. בפגישות שלי עם רפאל, גם כשהוא מדבר על אביו או על אמו, אינני מזהה עקבות של פסיכוזה תוססת. ההמצאה היחידה שמתקיימת, והיא המצאה משותפת של שנינו, היא כאמור של חברים משכבר הימים (עם הזמן שחולף אכן נעשינו ידידים ותיקים). הערוץ הזה פועל בהצלחה, וכשנאלצתי להכיר בכך שמתחת לשעות הנעימות והיעילות מבעבע עולם אחר באופן כה יסודי, היה בזה משהו מטריד. ציער אותי שהוא פחות "נורמלי" ממה שקיוויתי, והצטערתי מאד שהוא כמו נכשל בהפרדה על פיה הוא נוהג בדרך כלל, ועתה דלף משהו מהפסיכוזה התוססת עליה הוא מדבר רק עם שרון, אל רובד היחסים שלו עם חברת צוות. משום כך הסקתי שאם אכן שרון התלבטה האם לספר על מחשבות היחס שלו, הרי זה משום שהיא מעוניינת להצניע את הצד האפל, המושפל, שתלוש מה"מציאות", ולהשאיר לנו רפאל סימפטי ואהוב. אפשר היה לכסות על הידע הזה, עד אותו רגע שהתעוררה התמיהה על התנהגותו יוצאת הדופן; לאחר מכן עדיף היה לספק הסבר מאשר להשאיר זאת כחור שחור, חידה לא פתורה.
השאלה האם לשתף בידע או בביוגרפיה של המטופל היא שאלה שכיחה בעבודת הקליניקה ברבים, וניתן לבחון אותה מפרספקטיבות שונות. האם ראוי הוא שעולמם הפנימי של הדיירים שלנו יהיה מוצג בפני כל הצוות? האם כדאי שהידע ישמר בידי מתאם הטיפול, והמדריכים שאמורים לספק את הצד התפקודי יודרו מהידע? האם הסתרה של צדדים קשים או מקרים מזעזעים בעברו של הדייר נועדה ליצור תנאים שיקלו על המדריכים לחבב את הדיירים, או כדי לגונן עליהם מפרטים קשים במיוחד לעיכול? האם הנטייה להסתיר ידע היא אכן כדי לשמור על הפרטיות של הדייר או על רגשות המדריך, או שמא המטרה היא להבנות יחסי היררכיה בין בעלי גישה לידע לבין חסרי גישה לידע? מעבר לדילמות אלו מתגבשת השאלה המרכזית, והיא: כמה ידע על המטופל צריך כדי לעבוד טוב? אני סבורה שידע מועיל לעבודתו של המדריך, אפילו אם הוא גורם למשבר.
כמה ימים לאחר מכן, כשדנו בכך, שרון רצתה להסביר לי את טיבן של מחשבות היחס שלו. היא אמרה שרפאל סיפר שנדלק לרגע על אישה שראה לאחרונה ברחוב והביט בה באופן שלדעתו גרם לה להתאהב בו, על אף שלא דיברו מעולם. הוא התייסר על כך שנדלק עליה והשפיע עליה, "ולבסוף לא נתן לה דבר". עניין זה נמשך כמה שבועות. כשראה אותה שוב ברחוב ראה אותה שונה, נפוחה, נראה לו שהפכה לפגועת נפש ושזה קשור לסיטואציה שהיתה ביניהם, "שבגללו נעשתה פגועת נפש", ועל כך הרגיש אשמה ועצבות. לאחר כשבוע רפאל סיפר לי את אותו עניין. הזדרזתי להגיב: "לא נעשים כך פגועי נפש, או בגללך".
רפאל: "לא"?
אני: "לא".
הפרט בסיפור של רפאל שצד את תשומת לבי מתוך העלילה הדמיונית שסיפר לי, היה החלק הבא: "היא הלכה להורים שלה ואמרה להם שיש מישהו שמצא חן בעיניה ורוצה להתחתן איתה, וכשזה לא התקיים, בשל הבושה מול ההורים שלה, מול אבא ואמא שלה, היא נעשתה חולת נפש". הפרט הזה האיר את הסיפור כולו, על הסצנות הנוגעות ללב שבו, כהתענגות על פנטזיה, כטוויית עלילה של מספר כל יודע, שמעוררת ריגושים שגולשים על גדותיהם וכדאי לתחום אותם באמצעות חוסר העניין שלי בהם.
העבודה אצל רפאל נמשכת והיא עטופה ברגשי ידידות הדדיים. עתה, כשאינני יכולה עוד להתעלם מהפסיכוזה שלו, אני מקיימת חברות פגומה. עלי להכיר בכך שרפאל מעוניין בו בזמן בדבר והיפוכו. מצד אחד בהדדיות, ומצד שני הוא מסמן בפני את העובדה שהוא פסיכוטי (למשל באיזכור אישפוזים), כלומר, שונה ממני, ה"נורמטיבית". כשאני מקבלת – בניגוד לנטייתי – את הידידות הלא-סימטרית, הוא פטור מהפקה מעיקה של מצג שווא כאילו אין הוא חולה נפש. נראה, אם כן, שלצד השאלה כמה ידע צריך כדי לעבוד טוב, ניתן לשאול: כמה אשליה, כמה מראית עין צריך כדי לעבוד טוב? והתשובה היא כנראה, שיש לנווט בין השניים.
כבדרך אגב
במסגרת עבודת המדריך, הדיבור אינו נמצא במרכז; שהרי לא מדובר בשיחה בין שניים שיושבים על כורסאות זה מול זה אלא בשטיפת כלים, הרמת בגדים מהרצפה, תליית כביסה, בישול או תשלום חשבונות בבנק הדואר. כאמור, אני מאמינה שבאמצעות עבודות הבית עם מדריך מושגת אחווה וחיוניות מסוימת – וזו מושגת לעיתים באמצעות הדיבור שמתלווה לעבודה כבדרך אגב. בעיניי, מה שאני קוראת לו "דיבור כבדרך אגב" הוא טכניקה של ממש בעבודת המדריך בהוסטל. צורת עבודה זו אינה מתייחדת לעבודה עם פסיכוטים, כמו בהוסטל שלנו, אך המתרחש אצלנו יכול לשמש דוגמא ליתרונותיה. באמצעות הדיבור כבדרך אגב המילים של המדריך או המטפל יכולות להסתנן פנימה ולהשאיר רושם מסוים.
*
תוך כדי סידור החדר שלו, מתן עוצר, נשען על המטאטא ושואל: "איך יודעים אם מישהו צדיק?". תוך כדי שאני מקפלת כביסה אני עונה: "לא יודעים".
מתן בפליאה: "לא יודעים?"
אני: "כן."
מתן שוב: "לא יודעים?"
אני: "לא שמת לב ש'צדיק' זו מילת בדיחה, ומשתמשים בה כמו 'אחי' או 'אח שלי'?"
מתן צוחק ואומר: "נכון."
למשמע המילה "צדיק" הבנתי שמדובר באידיאל בלתי מושג, ומיד רציתי לצאת כנגדו. אחר כך הוא אמר: "הרבנים משגעים את האנשים ואנשים אפילו לא יודעים את זה". כנגד הרבנים העדפתי שלא לצאת. באחד הביקורים הבאים הוא שאל אותי אם אני יודעת מה זה "פגם הברית", ומכאן הסקתי, שהמילה "צדיק" מתייחסת ליוסף הצדיק, שלא איבד זרע אפילו מול פיתוייה של אשת פוטיפר. בביקור אחר נתן הסבר לאוננות מבלי להזכיר את המילה; הוא אמר: "הרבנים לא יודעים שיש אנשים שאין להם חברה, וגם הם לא כל כך יכולים להתחתן" (כדאי לציין שבעקבות השפעות קבליות, אוננות מעוררת חרדה עזה; הוצאת זרע לבטלה אינה רק בגדר אי עמידה בניסיון או חטא, אלא מקור להיווצרותם של שדים וליליות שעלולים לרדוף אותך).
בנוסף, מתן מזכיר את הציפיה של הוריו שהוא יעזוב את מקום העבודה המוגן ויפנה ל"שוק החופשי", עדיף במחשבים, ואולי אפילו יתחתן. מתן אומר שהוא מרגיש אשם על כך שהם משלמים הרבה כסף לטיפול אצל מטפל חרדי שמחבר אותו לחשמל, מורה לו לתרגל נשימות ומודד משהו – עליו הוא אומר לפעמים: "המטפל אומר לי להפסיק תרופות, הוא אומר שבעזרת נשימות אני יכול להפסיק את התרופות".
אחר כך הוסיף: "אבל אני לא רוצה להפסיק את התרופות, כי היו לי תקופות של פסיכוזה, והייתי כמעט שנה ב[שם בית החולים], ועכשיו אני מאוזן. זה לקח הרבה זמן עד שאני מאוזן עכשיו".
למעשה, בכל ביקור בשבועות אלו מתן מעלה טרדה דומה, ויחד עם זאת, ועל כך דובר בחשש בשיחת הצוות, הוא מבקש מהפסיכיאטרית להוריד במינון התרופות. בביקור שלאחר פסח סיפר שהיה אצל המשפחה. הוא אמר שהיה זה ביקור מוצלח ומיד לאחר מכן אמר: "הגיס שלי אמר לי: 'למה אתה לא אומר לי שלום'? הגיס הזה לא דיבר איתי חצי שנה ועכשיו הוא שואל אותי ׳למה אתה לא אומר לי שלום׳״?
אני: ״חמור״.
אחרי כעשר דקות הוא חוזר לאותו מקרה: ״זה קשור לתרופות. הוא [הגיס] לא מבין למה אני צריך תרופות. אני מכיר אותו עוד מגיל שבע עשרה, עכשיו לו ולאחותי יש שלושה ילדים, אבל זה לא אומר שהוא צריך ללעוג לי בקשר לתרופות, ועכשיו להגיד לי: ׳למה אתה לא אומר לי שלום׳״
אני: ״נודניק. על זה נאמר פשוט נודניק״.
יש משהו בתחושת האשמה שאינו נלכד גם ברשת הסברים מנומקים להפליא. אותה אשמה חמקמקה אינה מובסת גם אם האשֵם מסיט את גרעין האשמה ומפילו על אדם אחר. גם אישורו של המטפל שבפניו הובאו תיאורי הסצנה שמתפקדת כמקור לאשמה לא מחלצות את הסובייקט האשם – וכך מתן, כמו רוכל שמחזר על הפתחים, שב ושוטח בפני מדריכים או מטפלים את סצנות העלבון שקיבץ. על חוסר ההצלחה של ניסיונות ההרגעה של מטפלים כותב פרויד:
"כאשר המטופל שלנו סובל מרגשות אשם, כאילו ביצע פשע חמור, לא נמליץ לו להתעלם מייסורי המצפון שלו, תוך הדגשת חפותו הבלתי מעורערת; שכן הוא עצמו כבר ניסה לעשות כן ללא הצלחה"1.
כמעט בכל ביקור שבועי אצל מתן מגיע הרגע שבו הוא מפנה אל עצמו אשמה באמצעות הגיס, ההורים או המטפל האלטרנטיבי ועלי לשקול בזריזות כיצד אבלום את המתקפות האיומות האלו. לאחר מספר פעמים השגחתי בכך שאני לא מפסיקה את פעילות תחזוקת הבית. לפעמים אני נעצרת לרגע של מחשבה – מפגינה "פרפורמנס" של שיקול דעת – ואחר כך ממשיכה לדבר תוך כדי קיפול גרביים, וכך גם עליו להמשיך בפעילות שלו. כשאני מגיבה תוך כדי הזזת רהיט, למשל, אני מקפידה לטאטא מקולי אבק חשיבות. בכך אני קובעת שאין אני מציעה לו פתרון שייתן "נוק אאוט" לגלי האשמה מולם הוא עומד. במקרים כאלו, דווקא הסתמיות היא שמצליחה לתקוע טריז בפני האשמה. התייחסות לא-אישית או חוסר להיטות לשמוע על אירועים מילדותו, עשויים להשיג רווחה זמנית שמלווה בצחוק קצר, צחוק משונה, מעין געיה.
דרך עוקפת
בשל התנסות זו שמתי לב לאפקטיביות של הסתמיות. להגיד על הגיס "חמור" או "נודניק" הוא ניסיון להתייצב לצד מתן מבלי להתעמק בעלבונו המבעבע. לעיתים גם ציטוטים מדברי חכמים או פתגמים עשויים להתייצב כחומה בפני עמדות מרשיעות חזרתיות והם עשויים להצליח במקום שבו נכשלת ההזדהות.
מתן: את יודעת על "רפואת הדרים"?
אני: "לא"
מתן: "כדאי לך; תעשי 'רפואת הדרים' באינטרנט ותקבלי את המאמר. הם יודעים עליך המון מרפואת הדרים".
אני: "אני חושבת שאני יודעת עלי יותר מאשר רפואת ההדרים" [נודע לי אחר כך שיש שיטה שנקראת "רפואת תדרים"].
מתן חזר מיד לנושא שלו: "כן. יש לי ניסיון עם הפסיכוזה, וסוף סוף אני מאוזן, אז אני לא רוצה להפסיק לקחת כדורים".
אני: "אין חכם כבעל ניסיון".
היגדים שמסתכנים בסתמיות נהנים מהילה של אמת כללית ועשויים לעקוף את האכזריות של ההתקפות; חדור אשמה ואכזריות הסובייקט מזהה מיד את האמביציה של הזולת להסיר ממנו את סבלו ומתנגד לכך בכל כוחו. אמירות כלליות תוך כדי אימוץ נימה מדודה, עשויות להיתפס כחסרות אינטרס בכל מה שנוגע לניחום הסובייקט, וכך המרכיב המגרה, האכזר, נעשה מעט מנומנם.
בפתיחת המסה "הטיפול הנפשי" שהופיעה בשנת 1890 ועוסקת ברובה באפקטים של ההיפנוזה ובמגבלותיה, כותב פרויד:
ואכן מילים הן כלי העבודה העיקרי של הטיפול הנפשי. הדיוט יתקשה בוודאי לתפוס כיצד ניתן לסלק הפרעות חולניות של הגוף והנפש ״אך ורק״ באמצעות מילים של רופא. הוא יטען שמצפים ממנו להאמין בכשפים. ובאמת אין זאת טעות גדולה. המילים שאנו משתמשים בהן בדיבורנו היום יומי אינן אלא כישוף שאיבד מחיוניותו. אך על מנת להבהיר כיצד מתכוון המדע להשיב למילה לפחות חלק מכוח הכישוף שהיה לה פעם, יהיה עלינו לחפש דרך עוקפת2.
אני נתפסת לביטוי "דרך עוקפת". אחת השאלות המרכזיות בפסיכואנליזה היא כיצד פועל הדיבור. הפסיכואנליזה דחתה את ההיפנוזה אבל היא עדיין מקיימת, במובן מסוים, את לחש הקסם. במקרה שתיארתי כאן בקשתי להראות ששיחה כבדרך אגב, שיחה שמתקיימת תוך כדי קיפול כביסה, עשויה להיות מעין דרך עוקפת שבה הדיבור מחזיק משהו מכוח הכישוף של המילים. אי אפשר לדעת בעקבות מה גואה הפסיכוזה של מתן ומתי היא שוככת. לדבריו, לפעמים בשבתות, כשהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, הוא מנקה. אפשר שהניקיון נרשם אצלו כפעולה חיובית שמורידה את מפלס האשמה; לעת עתה.
מעט מאד והרבה מאד
בהוסטל לפגועי נפש אפשר להשיג מעט מאד. משאלת ה"שיקום", על פיה הליווי יוביל את הדיירים למצב שהם יצליחו להיות עצמאיים בלעדינו, נגוזה די מהר. מעטים הם הדיירים שעוזבים ומתחילים בחיים "רגילים". הפטנט, וייתכן אף התנאי לעבודה, הוא למצוא הרבה מאד במעט מאד.
בתחילת משמרת דירות פנה אלי אוריאל ואמר: "יוסי יעבור דירה". הבטתי בו בהפתעה, ואפשר להגיד שנעתקו המילים מפי. אוריאל, מתאם הטיפול של יוסי מזה ארבע שנים, אמר: "זה בגלל אחותו". אני אמרתי: "אבל טוב לו עם שלמה". ואז אוריאל אמר: "היא מאיימת שהיא תזמין את העיתונות". ובכן ברור. הדירה של יוסי ושל שלמה כל כך מכוערת ומלוכלכת שלא נוכל להסביר לאיש מדוע השיתוף ביניהם הוא סיפור הצלחה. בביקורים הראשונים את יותר אופטימית, את חושבת שהתנופה שלך עשויה להזיז משהו, ואז את שופכת מים רותחים על ערימת הסוכר הדביקה על המדף בחדר של שלמה, או מכריחה את יוסי להזיז את המיטה למרות התנגדותו העזה. אבל אחר כך, כשאת מבינה שהקפה השפוך, הכביסה המבולגנת, והאפר שמפוזר ליד המאפרה שהתהפכה, הצטברו בשעות שחלפו מאתמול בצהרים, כשערכו כאן ניקיון יסודי, ושלמה יושב מול ערוץ הכנסת בטלוויזיה מעשן סיגריות ואומר שכואבות לו הרגליים ומביט בך – את לא כל כך יודעת ממה להתחיל. אף אחד מאיתנו לא יוכל להסביר ל"עיתונות" שליוסי מתאים לגור עם שלמה למרות ההזנחה החונקת הזו. כמה ימים לאחר מכן, כששאלתי שוב על המעבר של יוסי, נראה שאוריאל, מתאם הטיפול, דווקא הסכין עם המעבר. הוא ענה במעין התרסה: "ולמה שיוסי לא יגור בדירה נקייה ומוארת ויוכל אפילו לבשל לעצמו?".
אבל לאחר שבוע או שבועיים העניין התבטל. יוסי הודיע שהוא לא רוצה לעבור דירה. "שמעתי שאתה לא עובר דירה", אמרתי לו בעת חלוקת תרופות במשמרת הוסטל. "כל הכבוד", אמרתי, "כל הכבוד שעשית את ההחלטה שמתאימה לך". על כך ענה: "שלמה הוא אוויר, הוא חמצן לריאות שלי. והוא גם מאד אינטליגנטי, את יודעת". גם יוסי אינטליגנטי.
באמצעות התיאור של מערכת היחסים בין שלמה ויוסי אבקש "ללכוד" מספר מרכיבים בעבודת ההוסטל. בכל מה שקשור למדריך אראה, שבדומה לשיחות עם מתן, גם השיחות האגביות עם יוסי בדירה, בהוסטל או במפגש אקראי ברחוב הן בגדר טיפול. בנוסף אצביע על הטיפול המרובד בדייר על ידי מתאם הטיפול, המדריך, והמנהל שיזם ותמך בעמדות טיפוליות אלו. כמו כן אטען שחלק מרכזי בטיפול בפסיכוטים הוא הבירור – שהוא כלל לא מובן מאליו – לשאלה, מה טוב לדייר? האם חשוב מה אחותו רוצה? מתי יש להישמע לתלונות שלו ומתי דווקא להאמין שלמרות הבעת אי שביעות הרצון, משהו "עובד" ביחסים, ולכן כדאי להשאיר את המגורים בצוותא ללא התערבות?
בתיאור המקרה של יוסי שהציג אוריאל, אנו מוצאים את אותו חיפוש אחרי מה שעשוי "לעבוד":
"לדבריו, כולם הימרו. אבא, אחים, חברים, זה היה בכל מקום. בהתחלה הימרו עם מכונות. הוא התחיל עם הצ'אנס. עבורו זה היה הריגוש. [...] הדבר היחיד שהחזיק אותו לטענתו היו ההימורים, אני מציע להקשיב לאמירה שלו ברצינות. מעבר לכך שההימורים נתנו לו מסגרת להתנהל סביבה, הוא מספר על חוויה מאגית של כוח: כשהוא מסתובב עם טופס בכיס, יש לו תקווה. כשהטופס לא היה עליו הוא הרגיש כאב פיזי ממשי בכל הגוף, כאילו הוא מתקפל לתוך עצמו ונעלם. מכאן צמחה אצלנו ההבנה שההתמכרות היא סימפטום שאמנם גורם לו לסבל אך בו בזמן הוא גם הפתרון של יוסי, ושאין לנו כוונה לרפא אותו ממנה אלא לעזור לו לנהל אותה".
אוריאל אומר: "אני מציע להקשיב לאמירה שלו ברצינות", ומסיק מכך שלעזור ליוסי פירושו "לנהל את הסימפטום שלו". במקביל, זו גם מטרתו של המדריך. השיחות שיוסי יוזם עם המדריך ברחוב או במשמרת הוסטל הן קצרות. הוא ניגש למדריך כשהוא עומד במטבח, חותך סלט לארוחת ערב, בחדר צוות כשהוא לוקח תרופות, או סתם בא "להתארח". במקרים כאלו הוא מחכה שאחרים ייצאו מהחדר וכמו ממתיק סוד עם איש או אשת אמונו. הוא דן בקשיים שלו. הוא מדבר הרבה על שלמה; "לשלמה יש הרבה שיקול דעת, אך הנפש שלו חולה. איך דבר כזה מסתדר"? הוא מצביע על ראשו ועושה תנועה שמביעה פליאה. "אצלי", הוא אומר, "הנפש בריאה, אך אין לי שיקול דעת".
"כנראה שיש לך שיקול דעת, אם אתה יודע שאין לך שיקול דעת".
"כן, הרבה אמרו לי את זה".
בעזרת הבעת האשרור: "כן, הרבה אמרו לי את זה", יוסי משיג לעצמו שיקול דעת, ובתוך כך נחה דעתו.
יוסי ממשיך להתאונן על שלמה. כשהוא אומר בכעס שהצוות סולח לשותף שלו כי "אתם אוהבים את שלמה", הרי זה נכון. ולמרות הקנאה, ולמרות הרצון להתנשא מעליו, גם יוסי כנראה אוהב את שלמה. ההבנה שהשותפות עם שלמה טובה ליוסי שברירית לעתים גם אצלנו, והיא כמעט בלתי ניתנת למסירה לאלו שבחוץ. אחד מדו"חות ביקורי המדריכים שכתב ורדן, מצליח באמצעות תיאור הביקור שלו ללכוד את הסיבה מדוע הוחלט שלא לסגת מהחלטתו הראשונה של יוסי שלא לעבור דירה, כי ורדן – כך טוען מדריך אחר – כותב מחזות:
שלמה שאל מספר פעמים מי זה ואז פתח את הדלת, אמר שנקי ומיהר לחזור לכסא שלו. הדירה אכן נקייה, חוץ מהשולחן שלידו שהיו עליו מספר כוסות חד פעמיות ואחת שנשפכה ומילאה אותו במים. התיישבתי לידו. הרדיו מהחדר שלו פעם בקול רם בתוכנית ספורט. שאלתי אותו אם הוא אוהב ספורט והוא אמר שכן אבל לא ממש, שפשוט הוא שומע, זה מה שיצא והוא דווקא אוהב אותם (ברקוביץ ואופירה). דפקו בדלת וקמתי לפתוח. שכנה חיפשה את יוסי. שאלתי את שלמה והוא אמר שיוסי יגיע עוד שעה. המשכנו לדבר על ספורט. שאלתי אותו על כדורגל, הוא אמר ששיחק הרבה והיה מספר שבע בכיתה ואז הוסיף: מספר חמש במכות. דמיינתי אותו מרביץ והוא הרחיב בפרטים וצחק. הוא אומנם קטן אבל גמיש, לא מפחד, הולך עם כל הכוח, ראש בראש. אמרתי: בלי חוקים, והוא חזר על זה, כן בלי חוקים וצחקנו. שאלתי איפה זה היה והוא אמר [שמות הערים] ועשה חישוב כמה זמן הוא [בעיר ההוסטל]. שאלתי על [העיר הראשונה שהזכיר] ובדיוק יוסי הופיע עם שטר של מאה שח ביד. שלמה סיפר לו על השכנה ששאלה עליו ושהוא אמר לה שיגיע בשבע. יוסי התיישב לידנו, שאל שוב על השכנה ונשאר להקשיב לשלמה מספר על השנים שלו בישיבה, על סדר היום, על מה שלמד, מה זה אומר תורה שבעל פה. זאת היתה ישיבה של אשכנזים והוא עירקי אבל זה לא משנה. הוא התגאה שלמנהל הישיבה היתה מחברת שלמה של חידושים והסביר לי מה הכוונה בחידושים. יוסי קם, נעמד מעלי והתחיל לספר כמה שלמה חכם ושהוא בכלל לא משוגע, שהוא יודע הכול. שלמה נראה נרגש ממה שיוסי אמר והודה לו על המילים החמות. זה רק הגביר את המחמאות שיוסי הרעיף עליו. אחרי שהלך, שלמה המשיך להסביר לי סוגיות שהוא זוכר מהכמעט שבע שנים שהוא היה בשתי הישיבות, של צעירים ושל בוגרים. מדי פעם הוא הפטיר: אבל מה כבר אפשר לעשות עם זה בחוץ, מה כבר אפשר לעשות עם זה. כשיצאתי מהדירה פגשתי במסדרון של הבניין את יוסי עומד עם שתי שכנות שהתלוננו בפניו על ש' [דייר אחר בקהילה שגר באותו שיכון]. הוא נשאר איתי מספר דקות, היה מעורב בשיחה (ייעץ מה אפשר ולא אפשר לעשות עם ש') ואז הסתלק.
הערות
- "לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים", מתוך: "הטיפול הפסיכואנליטי", תרגום: ערן רולניק, עם עובד, 2013, עמ' 154.
- שם, עמ' 59.