שיחת נפש

נשאלתי ע״י עתונאית ממדור הורים בynet לכבוד חג הפסח שאלה מעניינת. מהו חופש בהורות? איך אפשר להגיע לתודעה חופש בהורות? זו תגובתי, ובסיום תמצאו לינק לכתבה:

חופש הוא היכולת לחשוב להתבטא ולפעול ללא מגבלות. עד כמה שכולנו שואפים לכאורה לחופש, אנו בה בעת מצייתים לתכתיבים החברתיים המופנמים בנו, כדי להסתגל ולשגשג בקהילה שאליה אנו שייכים.

כלומר ערך החופש נמצא בקונפליקט מובנה עם ערכים שונים החשובים לנו לא פחות כמו השתייכות, מסורת, הצלחה, בטחון, קבלה ועוד. ככל שאנו מעניקים לעצמנו יותר דרגות חופש, לחשוב, להתבטא ולנהוג, כך אנו מעלים את הסיכון שלנו לשלם מחיר: דחיה חברתית, כשלון, קונפליקט, איבוד שליטה. כל אחד מוצא בחייו את האיזון המתאים לו בין חופש לבין ערכים של בטחון והשתייכות.

מרגע שאנו הופכים להורים, בבת אחת אנו חשים אובדן של חופש שכן בכל בחירה עלינו להתחשב כעת בטובתם של הקטנטנים התלויים בנו לחלוטין. כבר איננו אדונים לעצמנו, אלא נתונים למשטרם של העריצים הקטנים. שמי החופש התכולים מתקדרים בעננים של נטל, חובות, אחריות, דאגות ואשמה.

אני רוצה להציע, שהרבה מהמשקל העודף הזה נובע מנסיונות מופרזים שלנו ההורים לשלוט בהתפתחות ילדינו, בחברה שיש בה לחץ כבד ליצור את ״הילד המושלם״. כולמר, הרבה מהחופש שלנו ושל ילדינו ניטל בעטיין של ציפיות מופרזות (שלא לאמר פסיכיות) ומחרדות כשלון. מטלות ההורות הן רבות ומכבידות באופן טבעי, להוסיף עליהן את מתח הציפיות החברתיות מאיתנו להיות ההורים המושלמים ומילדינו להיות ילד נהדר, זה מתכון בדוק לאובדן חופש כרוני.

להתרשמותי, בחינוך הילדים, הורים שמים דגש מופרז על הסתגלות חברתית על חשבון עידוד לחופש פנימי וגילוי עצמי. מחשש לדחייה חברתית או לכשלון במדרג החברתי, הורים מפעילים לחץ עצום מגיל צעיר לסוציאליזציה, ומעניקים הרבה פחות דרגות חופש לילדיהם מכפי שהיו בוחרים לעצמם.

באופן הזה כל המשפחה נכנסת לסיר לחץ של ציפיות, דרישות, הכוונה, ריצוי, המנוהלים עי תגמולים ועונשים גלויים וסמויים. גם ההורים וגם הילדים מפנימים באופן הזה לחץ ותחושות שחיקה ופחד מאכזבה.

תחושת חופש בהורות, אם כן, היא בראש ובראשונה לתת חופש, וזו משימה מאד קשה בחברה שבה ניתן ערך כה רב למקובלות חברתית ולהצלחה אקדמית וכלכלית. ״חופש״ זה אומר להאמין בילדה, לסמוך על כוחותיה, טעמה ובחירותיה, זה אומר לשחרר, לאפשר.. כך יהיה קל ומרענן יותר הן להורים והן לילדה, והחיים יהיו פחות מנוהלים עי ״אבל מה יהיה..״.

כמו שהפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט הציע: על ההורים להעניק לילדיהם ״סביבה מאפשרת״ הנותנת מענה לצרכים רגשיים (חום, הכלה, אהבה וקבלה לא מותנות, הרגעה, עידוד, בטחון, התפעלות, אמונה, טיפול פיזי) אך לא מעמיסה ציפיות ולא דורשת ריצוי, ומאפשרת לתינוקת, שתתפתח לילדה, שתתפתח לאישה, לגלות את ה״עצמי האמיתי״ שלה, יהא אשר יהיה קולו, העדפותיו ונטיותיו.

זהו תפקיד הורי קשה ביותר כי ״לשחרר״ משמעו לתת חופש, אך משמעו גם לוותר על שליטה ולהכניס לחיים חרדה ואי-ידיעה הכרוכים בויתור על שליטה.

לא בכדי טבע הפילוסוף והפסיכולוג היהודי ארוך פרום את המושג ״המנוס מחופש״. החופש בכלל, ונתינת חופש לילדים, מאיימת מאד בכניסת כאוס וחריגה מהתלם המקובל. עם זאת, המנוס מחופש מוביל לגוננות יתר, ״הורות הליקופטר״, דאגנות בלתי פוסקת, שליטה שתתפתח למאבק בין-דורי בגיל ההתבגרות ובסופו של דבר עלולה להביא לדיכוי היצירתיות הפנימית של הילד, השתקת קולו של ״העצמי האמיתי״ שלו, ותשישות גדולה גם אצל ההורים.

אז מה עושים? להאמין שהורות יכולה להיות חוויה מאפשרת ויצירתית, מרחיבה את הנפש ולא מצמצמת, ולהאמין שמגיל צעיר בחירותיה של הילדה, טעמה, סקרנותה הטבעית, נטיותיה וגם אי-רצונותיה הם מה שנכונים וטובים לה. (גם אם הם לא נראים לנו, או נראים לנו שגויים). אפשר להתבונן באהבה וסקרנות על איך היא צומחת מתוכה, בוחרת, מגלה, מתמודדת, נופלת וקמה, פועלת ונחה, מתחברת ומתרחקת, נפתחת ומתכנסת בתוכה, מתלהבת כועסת ומשתעממת, מבלי לחוש צורך לנהל את מהלכיה בכל רגע ורגע. גם אם היא תיכווה או תיכשל היא תדע ללמוד מטעויותיה, כי יש לה ״גב״ של הורים תומכים ומחזקים, המאמינים בה. הכוונת ההורים יכולה להיות הרבה יותר מאווררת ממה שמקובל היום, ולהתמקד בעיקר מניעת סכנה פיזית. את החינוך הערכי, החברתי, התרבותי והאינטלקטואלי אפשר להעניק בעיקר דרך מתן דוגמא אישית. פשוט חיו את חייכם בצורה הכי ערכית ומשובחת, עם דרגות החופש הרבות ביותר המתאימות לכם, ומנעד העיסוקים וההעשרה הרחב ביותר, והאמינו שילדיכם ילמדו, יקחו דוגמא וימשיכו דרכים אלו, או שלא, מה שיתאים ויהיה נכון להם. הם לא אתם, וטוב שכך.

עוד מילה על חופש רגשי:

חופש אינו רק החירות להתנהל כרצוננו בעולם חופשיים מחובות ומגבלות.
חופש הוא גם החירות בעולם הפנימי. כלומר, הזכות לחוש לעומקו את כל טווח החוויות, הרגשות, הפנטזיות והמחשבות האנושיים. 
בתהליך הסוציאליזציה פלחים ניכרים מן העולם הנפשי עוברים גינוי והדחקה. 
חופש בהורות הוא גם החופש להרגיש את כל טווח החוויה כלפי ילדינו וכלפי ההורות שלנו, כולל רגשות שליליים על גווניהם השונים. ויניקוט אף דיבר על שינאה לילדים כרגש מוכר ולגיטימי, שאינו סותר אהבה. באופן פרדוקסלי, ככל שנחוש חופשיים יותר להרגיש את כל מה שעולה בנו, גם השלילי או השיפוטי, ונדע להכיל תחושות אלו, כך קטן הסיכון שנפעל מתוך הרגשות המודחקים בצורה לא מווסתת (כמו אלימות והתעללות).
באותה מטבע, לשחרר את ילדינו לגדול באופן חופשי, אומר גם להעניק להם חירות בעולמם הנפשי: לאפשר להם לחוות רגשות שליליים, פגיעות ועדינות, קינאה ושעמום, פנטזיות שונות ומשונות שיש לילדים, ולא להיבהל או לנסות לשלוט, לצמצם ולתעל את עולמם הרגשי. ילד שיודע לשאת קושי וכאב יגדל להיות אדם מאושר יותר.

הילדים / ג׳ובראן חליל ג׳ובראן

יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם

כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:

בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.

תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.

גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם

כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר-שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.

אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר,

וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל.

הלינק לכתבה בynet:

https://www.ynet.co.il/parents/article/hjivagne9?utm_source=ynet.app.ios&utm_term=hjivagne9&utm_campaign=general_share&utm_medium=social&utm_content=Header

*