תוכן: | אני, זה עתה סיימתי טיפול ארוך מאוד (7 שנים) אצל מטפלת מדהימה! דווקא לקראת הסוף הרגשתי שאני כל כך כועסת עליה, שהיא התעלמה סיפור שלי מהחוויות שעיצבו את הדיכאון בו הייתי, יותר ניתחה את התגובות שלי, ניסתה להראות לי את המקומות החיוביים אצל דמויות שסבלתי/סובלת מהם. אני מבינה את המורכבות שבדברים, כי היא ניסתה להוציא מן הטיפול חזקה יותר. אך נראה לי שיצאתי כל כך חלשה כי הרגשתי שכאילו עצם זה שהיא לא מבינה את הטראומה המתמשכת שהביאה אותי לדיכאון, היא בעצם לא הבינה אותי בטיפול כולו. היא התעקשה איתי לא להגדיר התנהגויות מה נורמלי ומה לא, גם לאורך כל הטיפול... אבל כאשר היא מתעלמת מהסיפורים שהביאו אותי לדיכאון אני מרגישה שהיא מתייגת אותי "כלא נורמלית" שמשתגעת ממצבים שאין בהם מה להשתגע.... אני לא בטוחה שהצלחתי להעביר את תחושתי המדויקת. אבל מאד חשוב לי להבין, האם זה כעס "נורמלי" שמגיע אחרי סיום טיפול, כחלק מתהליך האבל, או שזה כעס לגיטמי שעלי לברר אותו מולה? האם את יכולה לשפוך קצת אור על העניין בשבילי?
|