| מאת: | עמית | תאריך: | 28/12/2011 16:49 |
נושא: |
רוני היקרה שלום | | תוכן: | שמי עמית ואני בן 33. אני רוצה לספר לך משהו. לפרוק מהלב.
הייתי בטיפול פסיכולוגי תקופה ארוכה. הפסיכולוגית שלי הייתה נהדרת. היא עזרה לי ותמכה בי והייתה אמפתית. הערכתי אותה ואהבתי אותה מאד. גם לאחר שהטיפול הסתיים דלתה נשארה פתוחה בפניי (ניסוח שלה) וחזרתי לעוד כמה שיחות, כשהרגשתי צורך.
ואז היא נהרגה בתאונת דרכים. קראתי בוקר אחד את העיתון, וראיתי תמונה שלה, עם דיווח על התאונה הקשה. ככה נודע לי שהיא מתה. זה הרגיש כמו אגרוף בבטן.
באותה תקופה הצער שלי עליה היה עצום והייתי נורא עצוב. אפילו בכיתי כמה פעמים. הידיעה שהיא איננה הייתה איומה. הצטערתי מאד גם על אובדנה כאישה צעירה ומוצלחת, וגם על האובדן הפרטי שלי. תביני - היא הייתה עבורי אוזן קשבת, ובמובנים רבים הייתה היחידה שהבינה אותי באמת.
ככל שחלף הזמן הכאב והצער שלי דהו, אבל עדיין כשאני חושב עליה אני מרגיש צביטה של עצב. היא עדיין חסרה לי.
אני שם לב שעד היום הטיפול שעברתי אצלה עוזר לי, שנתיים לאחר מותה.
לא ברור לי עד הסוף מה אני בעצם רוצה ממך, רוני. אולי לספר לך על זה ולפרוק מהלב. אולי לשאול אותך איך להתמודד עם צביטות העצב והגעגוע. אולי שתכתבי לי את המחשבות שלך לגבי כל זה. אולי הכל ביחד.
מקווה שתעני לי.
שלך, עמית.
|
|
כניסת חברים
מנהלי הפורום
רוני נוה פרישוף
כעת בפורום 
דפיות פורום 
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לפורום
אובדן
שלח דואר לרוני נוה פרישוף
הצג כרטיס ביקור
הודעות נוספות בפורום