שיחת נפש

בשבחי הילד הנון-קונפורמיסט

 

 

"כשהבדידות אינה פחד

 

נולדת שירה"

 

נתן זך

 

 

היום קראתי באחד המוספים ראיון עם פסיכולוגית התפתחותית, שטענה כי להיות "לא מקובל" בגיל הרך מעיד על בעייה כלשהי. לטענתה, ילד "לא מקובל" בא מבית בו הוא מרגיש דחוי, ואם לא ינתן טיפול (אנחנו מדברים על גילאי שנתיים שלוש) הוא עלול לסבול מבעיות נפשיות וחברתיות בהמשך חייו.

 

אף מילה על האומץ, הכוחות והיכולת להיות לבד, לשחק עם עצמו בלי להשתייך לכלל.

 

אף מילה על המחיר שמשלמים "ילדים מקובלים", אשר במאמץ להשתייך מוותרים על התנהגות ספונטנית, דמיון, צרכים ונטיות טבעיים.

 

אף מילה על המחיר שאנחנו, החברה הישראלית, משלמת על כך שהפכנו להיות חברה קונפורמית בה יש דרך אחת "נכונה" לחשוב, להרגיש, לדבר, להתנהג, להתלבש, לאהוב, לעבוד, לחנך להקים משפחה. חברה בה אין מקום לקולות שונים, פורצי דרך, שוברי מוסכמות.

 

אני מכירה בחשיבות של חינוך לחברתיות, אמפתיה, התחשבות ועבודה משותפת. אך זו לא חזות הכל.

  

הבעייה לא מתחילה בכך שילד "לא מקובל" לא קיבל טיפול נפשי בגיל שנתיים, כפי שאשת המקצוע מציעה, אלא כאשר הוריו רואים בכך בעייה ובמקום לחזק אותו מנסים "ליישר" אותו כדי שיהיה אהוב ו"כמו כולם".

 

אני רוצה להצדיע לילד הנון-קונפורמיסט, לילדה האינדוידואליסטית, שלא פוחדים להיות הם, גם במחיר של חוסר השתייכות לכלל. אין זה שהם חשים "לא מקובלים" בבית, אלא סביר שהוריהם מקבלים אותם בדיוק כמו שהם, ונותנים להם גב.

 

אני מצדיעה לילד שנצמד לחצאית של אמא ולא משתתף במעגל הריקודים

 

לילדה שמשחקת עם חברים דמיוניים ולא בארגז החול

 

לילד שלא פוחד להביע את דעתו

 

לילדה שכל הזמן שואלת "למה"

 

לילד שהכדור מכאיב לו והוא פורש מהמשחק

 

לילדה שלמרות כינויי לעג וגנאי ממשיכה להתלבש כמו שהיא אוהבת

 

לילד שמעז לשחק עם בובות

 

לילדה שנשארת לקרוא בהפסקה

 

לילד שיש לו "רק" חבר אחד למרות הלחצים של אמא

 

לילדה שמעזה להתעמת עם "מלכת הכיתה"

 

לילד שמושיט יד לילד דחוי ומוכה

 

לילדה שלא מוכנה להשתתף ב"חרם" גם אם יופנה נגדה

 

לילד שלא יעבור באור אדום גם כשהחברה' קוראים "בוא כבר יא הומו" (מחזה שראיתי השבוע)

 

לילדה שלא מבינה למה המדרג החברתי מבוסס על מותגים, סדרות טלויזיה ומאבקי כוח

 

לילד שלא פוחד לבכות

 

לילדה שלא פוחדת לכעוס

 

לילדים שאומרים את מה שעל ליבם בלי פחד לאבד אהבה

 

לילדים שלא פוחדים לאהוב באמת 

 

לילד שלא מהסס לקרוא תגר על עמדות הוריו

 

לילדה שלא מהססת להעיר למורה על שגיאה או עוול

 

לילד שמעדיף להביע את דעותיו על פני הציון שיקבל עליהם

 

לילדה שמדברת בשפה יפה גם כשקוראים לה "חנונית"

 

 

אני מצדיעה להורים שמאפשרים לילדיהם להיות כאלה, ולא רואים בכך "בעייה"

 

 

ומצדיעה לשניים האינדוידואליסטים שלי, שכל יום נותנים לי שיעור חכם על החיים