רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית בתל אביב. מדריכה בטיפול נפשי. באתר ניתן למצוא כרטיס ביקור, "אני מאמין" מקצועי, מאמרים, קישורים ופורום בנושא פסיכולוגיה, טיפול נפשי ועניינים שבנפש.
שלום לכולם, קראתי פה כמה זמן והנה עכשיו התבשלתי כדי לכתוב.. קצת לא בטוח לי לשחרר עכשיו את מה שכתבתי לאוויר העולם לאור האווירה המתוחה פה בפורום אבל יאללה מעלש אתמודד..
קנאה נושנה ישנה מתפרצת וחוגגת
ולמה אותה אוהבים ואותי לא?? והיא מקבלת כל כך הרבה מחמאות ואני קורעת את התחת ולא הולך לי ולא מתלהבים ממני ולא אוהבים אותי
הכאב שבהצלחה של אחר
ואז כמובן הביקורת העצמית והאכזבה מכך שהילדה שבי כל כך נמצאת שם כל כך ילדה כל כך מקנאה נפגעת מתאכזבת
וכמה שההגיון כל כך הגיוני אין לו שמץ של סיכוי מול הרגש
ומתעסקת ומתעסקת
ועדיין חוזרת לאותה נקודה
עם הרבה סימני שאלה כשבעיקר השאלה היא עד מתי? לתמיד?
תמיד קול ההגיון לא יתחבר לרגש? ותמיד הרגש כל כך יכאיב? ולא יאמין? וייפגע כל פעם מחדש?
וכן זה לגיטימי ואנושי וכולנו מקנאים והנה אני מתחברת לעצמי
אך אולי נמאס כבר להתחבר לעצמי ולכל החרא ולכל הזעם
ואולי עדיף לאמץ גישה של הדחקה? מה הטעם בכל הפתיחות הזו והאותנטיות והחיבור והנבירה?
זה הלוא אין סופי
כאילו גם כשאהיה בת 80 אתעסק באותן תמות ישנות נושנות
ואיך שהייתי רוצה שזה יהיה מוחלש
שיהיה לי קצת עור
שההגיון יותר יצליח באמת להסביר לרגש שזה לא הגיוני ושהוא ילמד אותו לתת יותר משקל לחיובי לחם לאוהב למקבל לנותן לשמח ליוצר למשחק למתלהב
והכי קטע שזה בא ביחד.. ששניהם עצמתיים- שיש את ההתלהבות וההתרגשות וחדוות היצירה והציפייה ופתיחת הלב
ואז יש גם יחד אתם את שלל האיכסא והאכזבות וחוסר החיבור והקנאה והתסכול וההעלבות והבדידות
והכי מעצבן שכמה שאני מנסה להתחבר לעצמי- וזה באמת אחד המעצבנים- אני כל הזמן מקבלת פידבקים שאני לא מספיק מחוברת לעצמי!! זה הכי מעצבן כרגע!! למען השדים והרוחות אני בערך כל הזמן מתעסקת בעצמי ורק שואפת להתחבר ולהבין את עצמי ולהגיד מה שאני מרגישה וללכת עם מה שאני מרגישה
אז למה אני מקבלת פידבק שלא? מה אני צריכה לעשות כדי שכן? (וכמובן שזה לא כל הזמן הפידבק הזה ואני מגדילה את זה, אך ככה זה בחוויה שלי)