מאת: | ילי | תאריך: | 29/11/2006 14:18 |
נושא: | הכורסא החמה | תוכן: | הגעתי אליה כרגיל, בשעה הקבועה שלנו, בערב, אני חושבת (לא, אני בטוחה) שאני המטופלת האחרונה שלה באותו היום. זה נותן לי להרגיש "חשובה", משהוא שיוצא מגבול של טיפול בלבד, אני מגיעה והיא מאד עייפה, ואני אוהבת את זה שהיא עייפה, יש משהוא שלה שם, למרות שבאמת זה מפריע לי כי אז אני מכבידה יותר , אבל בשורה התחתונה אני אוהבת את זה כי אני גם 'רואה אותה' הרבה יותר ממה שהיא חושבת, הרבה דברים 'שזולגים' החוצה בגלל שזה סוף היום, בגלל שהיא עייפה.
השבוע כשהגעתי, בדיוק יצא משם כנראה (לא בטוחה), גבר, אולי מטופל, היה חתיך כזה, רחב כתפיים, מרשים, אפילו יפה.. חשבתי על זה שכמה הוא אמיץ, שבחיים לא הייתי יכולה להגיד עליו שהוא הולך לטיפול, שהוא נזקק (למרות שבאמת אי אפשר לדעת על אף אחד באמת אם הוא בטיפול) אבל הוא היה חתיך כזה, משהו שאפשר להשען עליו ועל הכתפיים המאד גדולות שלו וחשבתי פתאם, ואפילו מאד קינאתי בו, כי חשבתי שבטח כיף לה לטפל בו, כי אולי הוא יותר מעניין אבל בטח חתיך... וכשישבתי על הכורסא והיא הייתה חמה, הספקות שלי לגביו כמטופל , קיבלו מענה. עלתה בי תחושת גועל ודחיה, לא יכלתי להרגיש חום של מישהו אחר, מישהו זר, ועוד בחדר שלה... לא התיישבתי בצורה הפגנתית, כעסתי שהכסא היה חם וממישהוא אחר, ממישהוא שנדמה שיותר חשוב לה, או מעניין לה איתו.. קינאתי.. נגעלתי לשבת שם, רציתי לצעוק עליה, שתגלה מי יותר חשוב, אהוב, מעניין...לא התיישבתי, והיא לא דיברה וכאילו בכלל היתה אדישה למצוקה שלי...הורדתי את הסוודר פרשתי אותו על הכורסא אבל החום עבר גם את הסוודר וזה הגעיל אותי נורא..והתחלתי לדבר, לברוח מאותה תחושה |
|