| מאת: | קרן | תאריך: | 26/11/2006 02:50 |
נושא: |
"שוב לא שקט..." | | תוכן: | הספקות חוזרים ומכרסמים בי. שוב הויכוח הפנימי המוכר כל כך - לסמוך על מה שמרגישה? לא לסמוך?
חושבת על המבט שלה. על החיוך שלה כשאני מגיעה. חושבת על הקול השקט שלה. על המילים החכמות והנוגעות. חושבת על כל הדברים שהיא עשתה בשבילי עד עכשיו. על כל הפעמים שבהן הצליחה להרגיע את הסערות שלי בעזרת מילים, בעזרת מבט... בהיותה שם בשבילי.
היא מלמדת אותי לדבר. אני כמו ילדה קטנה, לומדת להביע את עצמה במילים. תמיד חשבתי שאני יודעת... אבל ידעתי להביע שמחה, אושר ודברים טובים. את הרגשות האחרים ידעתי לשתוק. עכשיו היא מלמדת אותי לדבר גם אותם.
היא לוקחת עוד צעד, ומתקרבת אלי יותר. אני כל כך רוצה בקרבתה, אבל האינסטינקטים שלי נכנסים לפעולה ואני לוקחת צעד אחורה. לרגע חשבתי שאולי הפעם אני אוכל לעמוד בקירבה... שאולי אני אצליח להישאר במקום.
הפחד חזק ממני.
אני מפחדת לתת לה להתקרב.
אני מפחדת לספר לה את הסיפור.
אני מפחדת להרפות מהפחד.
אני מפחדת, כי אני יודעת שברגע שאני ארפה מהפחד, אתן לה להתקרב והיא תשמע את הסיפור, היא לא תרצה להישאר איתי יותר.
אני מפחדת לאבד אותה.
היא מבטיחה שהיא לא תלך... ואני לא מצליחה להאמין לה.
אני מרגישה שאכפת לה, שהיא רוצה לעזור. אני מקלפת עוד קליפה, והרגשת הפגיעות חזקה כל כך, עד שמרגישה שצריכה לברוח. רחוק רחוק ממנה. חייבת להיות זו שעוזבת. לא יכולה להינטש שוב.
אבל לא באמת עוזבת. ממשיכה להגיע לפגישות. מכונסת בעצמי, מרחיקה אותה ממני.
לא יכולה להפסיק לפחד. אפשר בכלל להפסיק לפחד כל כך מהקירבה הזו?
|
|
כניסת חברים
מנהלי הפורום
רוני נוה פרישוף
כעת בפורום 
דפיות פורום 
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לפורום
לקרן
היי תמי, תודה על התגובה... [ל"ת]
שלח דואר לרוני נוה פרישוף
הצג כרטיס ביקור
הודעות נוספות בפורום