| |  לאשכול הקודם |  לאשכול הבא |  חזרה לפורום | |
| מאת: | אני אוהב | תאריך: | 13/11/2006 21:31 |
נושא: |
הרבה תקווה ומעט רוק | | תוכן: |
הרבה תקווה ומעט רוק
הדלת המסתובבת כבר מאחורינו. יצאנו מהמסעדה. אוויר צלול וקר ממלא את נחירינו. ריח של רחוק מן הבית מקדם את פני - ריח סתיו. עוד לא ידעתי שאקח אותה אל מצפה האוהבים. עזבנו את המסעדה מאחור וידעתי שעוד מעט נפרד כדי להיפגש שוב במכתבים ארוכים. מנורת הניאון מהבהבת על השלט מולי והיא צועדת לפני. אני מתבונן במעילה המלכותי. מעילה השחור עטור במסגרת שנצים לבנה. תסרוקתה צלליתה מזכירה לי את ליזה מינאי – פניה הלבנים עטורים זהב שחור.
במבואה הקטנה שבפתח המסעדה זכרתי לכסות את כתפיה החשופות במעילה ההדור. והיא הנידה את ראשה, מסמנת לי סימן קטן בראשה העגול. "אימא שלי אומרת שאתחתן עם גבר עשיר" אני חוזר בראשי על משפט שלא נמחק.
- "מאדאם דה פומפדור", גילגלה את 'הריש' על לשונה בלעג קל, שעה שאכלנו. עיניה צחקו
כשהזכירה את פילגשו של מלך צרפת, הידועה ביופייה ובכשרונה הרב ובמיוחד ביכולתה לתמרן את כולם וגם את המלך עצמו. מאדאם דה פומפדור שהצליחה לשמור על מעמדה הרם וגם לשמור על מערכת יחסים מכובדת עם המלכה וגם הסכימה להתגרש מבעלה על פי דרישתו של המלך. מדוע היא העלתה את מאדאם דה פומפדור? כבר אנני זוכר. אבל אני זוכר שאמרה איך היא אוהבת לשהות במיטתה כמו אותה מאדאם, ז'אן אנטואנט היה שמה, לפני שקיבלה את הבית על שמו היא נקראת - פומפדור.
מתרחקים אל תוך הלילה, אנחנו הולכים אל המכונית שקיבלתי הערב מאבא. מזדקף מעט כשאני חולף על פניה בכדי להדגיש את העובדה שהקור לא משפיע עלי למרות שאני לבוש רק חולצה עם שרוולים קצרים. אני פותח את הדלת במחווה אבירית.
"טיול קטן", אני אומר. כעבור שעה קלה אנו נמצאים במצפה האוהבים. העיר כולה פרושה לפנינו. שקט סביב גם המנוע דומם ואורות מרצדים בוחנים אותנו מרחוק. אני מתבונן בה כאדם שתוהה מה יעשה במחבת חמה ללא ידית. היא מתירה את המבוכה, נשענת לאחור וגבה עלי. אני מניח את ידי על כתפיה. ידיי קופאות במקומן כנצח.
לא אשכח, היא אחזה בידי, ובתנועה בטוחה מובילה את ידי בידה ומניחה אותה על ליבה. נשמתי נעתקה. זיכרון מוקדם עבר בי כנחשול. החום והרכות הציפו אותי – באותו רגע כשהמחשבה הפכה בידי לחומר, כשכובד משקלו של השד שהופקד בידי הפתיע זכרון שלא היה. דקות ארוכות ישבתי בדממה. לבי בעט בקרבי, אני חושב שזאת הייתה שימחה.
אחר כך הרגשתי שגופי מפשיר בהדרגה כחרדון בשמש הבוקר. נזכרתי בסרט שראיתי בילדותי, סרט של וויאן לי היפה והאהובה – "המכשפה", קראו לו. עוד שנים אחר כך חלמתי את הרגע שוויאן לי נכנסת למים ברגליה היחפות מרימה בקלילות את שולי שמלתה האוורירית, והמנגינה המכושפת זורמת בעורקי בשעה שאני מתמרן בלאט למצוא את שפתיה בשפתי.
- "נשיקה צרפתית היא בסך הכל הרבה תקווה ומעט רוק", שמעתי את קולה. ו-"הריש" שלה מתגלגלת בלעג, חודרת להכרתי המעורפלת, והיא מניחה אצבע על שפתי ומרחיקה בעדינות את פני הבוערות....
|
| |
| |
| תגובות | |
טוען הודעה, נא להמתין... | |
| לאשכול הקודם | לאשכול הבא | חזרה לפורום | |
|
כניסת חברים
מנהלי הפורום
רוני נוה פרישוף
כעת בפורום 
דפיות פורום 
מוכשר....
שלח דואר לזוהר
הצג כרטיס ביקור
הודעות נוספות בפורום
הרבה רוק ומעט תקווה