רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית בתל אביב. מדריכה בטיפול נפשי. באתר ניתן למצוא כרטיס ביקור, "אני מאמין" מקצועי, מאמרים, קישורים ופורום בנושא פסיכולוגיה, טיפול נפשי ועניינים שבנפש.
וזה הספיק - כדי לטלטל אותי רגשית.
הוא - המטפל שלי - שהטיפול קצר המועד איתו הסתיים לפני שנתיים.
אני זקוקה לסיכום טיפול ממנו ( בשביל מקום אחר),
אז התקשרתי.
והוא שמח לשמוע ממני - אני חושבת.
אני כרגיל - קורקטית וענינית - מה אני צריכה וזהו..
והוא: "מה שלומך?" אני: "בסדר."
ורציתי לומר כל דבר אחר חוץ מ"בסדר".
כי אני לא בסדר.
כי מתחת לענייניות ולקורקטיות ול"עניינים כרגיל" יש הר געש של רגשות - פעיל מאוד. ולעיתים מתפרץ בכעס על הסביבה. לפעמים סתם הקיטור רותח בפנים ולא הרבה יוצא החוצה.
אבל - זו סתם שיחה רשמית ולא חלק מטיפול. אז עדכנתי אותו בכמה נושאים חיצוניים ( כמו למשל שקיבלתי קביעות),
ושאלתי לשלומו.
וזהו.
ופתאום התגעגעתי כל כך - שיתעניינו בי. שישאלו מה שלומי. שיקישבו לי. שאוכל לדבר על הרגשות.
וירדו להן הדמעות. גם עכשיו.
האם הצורך הזה לא עובר לעולם?