| מאת: | תמי גנדלמן | תאריך: | 5/11/2006 20:21 |
נושא: |
שיר טיפול | | תוכן: | שיר, שכתבתי בטיפול, לפני 7 חודשים...
בחדר שלך, בפגישה האחרונה שלנו
הרגשתי את הבילבול של הכאב
הוא היה סמיך, חסר צורה ופשר
המילים שלך הסתובבו בחדר
מנסות לתת לי יד, לחלץ אותי ממנו.
אבל לכאב לא היו מילים.
מה שעבר בראש זה רק "אני לא יודעת".
הייתי ב"אני לא יודעת" הזה
במצב של כאב בלי מילים
כאב מבולבל, כאב סמיך
ואת היית איתי, מולי
מנסה למצוא מילים
שיחלצו אותי ממנו.
המשכתי לדבר איתך
ממקומות מסויימים היו מילים
אבל ממקום אחר, עמוק
היה רק הכאב.
כאב של התפקחות מכל האשליות
כאב של מוות, של פרידה
את מתגעגעת לשיחות שלך עם אמא?
את שאלת
ואני- אני לא יודעת
ובכל זאת כל כך כואבת לי השאלה
כי פעם היתה לי אשלייה
שהכאילו אחדות הזאת עם אמא
נותנת לי הגנה מכל קשיי החיים
ועכשיו, נשארתי עם הכאב והבהלה
ורק שני דברים שאמרת
חיזקו אותי באותו מצב.
דיברת על לא להיבהל מהבהלה
לא להיבהל מהמצב הזה
שבו פתאום אני מרגישה את עצמי
לבד, כמו ברגעי המוות
אין יותר במי להאחז
ההאחזות באמא, בבעל, בחברים
היא רק אשלייה שאני לא לבד
כי אני לבד.
בתוך הבילבול הכואב הזה
הסמיך, חסר הצורה והשם
והמילים שלך לא עוזרות לי בו
הן מבולבלות, מבוהלות
אבל אני עניתי לך
אולי צריך להתרגל לבהלה.
לזהות את הבהלה כבהלה
לחוות אותה ולהשתחרר ממנה.
"את מאד חזקה" אמרת לי
והמילים האלה המסויימות שלך
נתנו לי כוח
להיות בתוך הבהלה
להתרגל אליה
לדעת שאני לבד, תמיד
גם בתוך הקשר הכמו אשלייתי
בינך לביני
אבל אני חזקה לשאת אותה,
ולהשתחרר ממנה.
תמי. |
|
כניסת חברים
מנהלי הפורום
רוני נוה פרישוף
כעת בפורום 
דפיות פורום 
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לפורום