הנאה בטיפול בניצולי שואה ובני הדור השני

הנאה בטיפול בניצולי שואה ובני הדור השני

 מבוא

הרצון להנות מלווה אותנו ומהווה כוח מניע לאורך החיים. ברם, חוויית ההנאה בכלל, והנאה בטיפול בפרט, לא זכו לתשומת הלב הראויה להן בספרות המקצועית. אנשי טיפול מתעמקים בחקר טיבם של הסבל האנושי ורגשות קשים, כמו דכאון, תוקפנות וקנאה, ופחות ברגשות עונג והנאה, כפי שמופיעים הן בחיי המטופל, הן במפגש הטיפולי והן בעולמו של המטפל.

הטייה זו מועצמת במפגש עם ניצולי שואה ובני הדור השני. מפגש זה, כפי שעולה מן הנסיון בעבודה הטיפולית ב"עמך", הוא רציני מאד, כבד ועמוס. בקשר הטיפולי יש תחושה של עניין ואף שליחות, אולם חסרה בו חוויית הנאה בינאישית פשוטה. למשל, ביום השואה האחרון ניהלנו ב"עמך" ישיבת צוות בעלת גוון אישי במיוחד. שוחחנו על המניעים של חברי הצוות לעבודה במקום. הוזכרו מניעים כמו: סיפוק, שליחות, עניין ועיבוד של תכנים אישיים. בדיעבד, שמתי לב שאיש לא ציין שהוא נהנה מעבודתו בעמך, או כי ההנאה מהווה מניע כלשהו לעבודה במקום. ניתן להתרשם, כי המושג "הנאה" או "עונג", כמו נמחקו מהלקסיקון החווייתי של אוכלוסיית המטופלים ב"עמך", ועימו גם מהמפגש הטיפולי עימם.

ניתן לשאול, ממה אפשר להנות בעבודה במקום חמור-סבר כמו "עמך", שה"לוגו" שלו מעוטר בגדר תיל מאיימת. הרי מדובר במפגש יומיומי טעון עם טראומה איומה, כאב ואובדנים קשים, שהסתבכו לכדי תהליכי אבל פתולוגיים, זיקנה, מחלות, מוות, ואף קשיים בקשר הטיפולי, כמו טרנספרנס סבוך ושלילי, סגנון חשיבה קונקרטי ומצומצם של חלק מן הניצולים ועוד. הרי הטיפול נחווה לא פעם ע”י המטפלים כהליכה לאיבוד במדבר, אז היכן מקור ההנאה?

כל זה נכון, אך קיים עניין שהוא מעבר לכך. טענתי היא, כי בעולמם של ניצולי השואה קיים טאבו נגד הנאה. הנאה נחווית ע"י ניצולי השואה כרגש אסור, מסוכן, מעורר אשמה ובלתי נסבל. טאבו זה כה גורף, עד כי אנו המטפלים נוטים לקבלו כמובן מאליו, כנתון או אקסיומה. הוא שקוף עבורנו עד כדי כך שאיננו מבחינים בו או מעמידים אותו בסימן שאלה. יתרה מכך, מבלי משים אנו אף מזדהים עם הטאבו נגד הנאה, הן דרך תהליכי ההזדהות בטיפול והן מהיותנו תוצר החינוך הישראלי או דור שני בעצמנו.

בדפים אלו ברצוני להעלות טאבו זה אל פני השטח, לדון בגורמיו, מרכיביו וביטוייו ולבדוק האם ועד כמה ניתן לרככו. הכנסת הנאה לטיפול חשובה הן לשיפור רווחתם הנפשית של המטופלים והן למניעת שחיקה וטראומטיזציה משנית בקרב המטפלים (1).

אציע, כי הנאה בחייו של המטופל מתהווה דרך יכולת הדידאדה הטיפולית לקיים ולשאת הנאה בתוכה. ויניקוט הציע, כי הנאתם של המטפל והמטופל עולה מן התהליך היצירתי המשותף והמפרה-הדדית (2). הטענה המרכזית במאמר היא, כי שיקומה וטיפוחה של ההנאה מתאפשרים בתוך מרחב הקשר, כמפגש של שניים: המטפל והמטופל, המתמסרים להוויה (being) של מפגש ומרפים לרגעים מן האחיזה בטאבו ובזכר הטראומה.

הדור הראשון

טראומה הינה חווייה קשה, מציפה, אשר נפש האדם אינה מסוגלת להכילה והיא נחרטת בה כפצע פתוח. טראומת השואה, שאיננה אסון טבע אלא אלימות מכוונת ושיטתית כנגד עם שלם, גרמה לקורבנות לקריסת האמונה אודות הטבע האנושי ומשמעות חיי האדם. פרנקל הציע, כי דה-הומניזציה, היעדר מוחלט של אמפטיה ומענה לצרכים הביא אצל הקורבנות לפגיעה ביכולת ליצור קירבה ואינטימיות ולהטלת ספק בדבר האנושיות שלהם עצמם (3). שסגו-סמירגל טוענת, כי היהודי נתפס בעולם הנפשי הגרמני כגוף זר, כחפץ (4). הרדיפות חוללו תהליך הרסני של "חיפצון"- שבו הסובייקט הופך לאובייקט, חפץ המיועד להשמדה. קורס "מרחב הביניים" הפנימי, נשללת הזכות לדמיין, לחלום בהקיץ, לרחף ב"היות" לא תובעני, לחוות אשליית אומניפוטנציה. במקום, נותרת הווייה מצומצמת, קשה וקונקרטית, כיווץ בצינוק נפשי, חסר-אונים.

גמפל ומזור הציעו, כי הפנמת חוויות הרדיפה והאובדן הביאה לכך, שעולמם הפנימי של ניצולי השואה מאוכלס בתערובת משתקת של ייצוגי אובייקט רודפניים וקורבניים. בתהליך האבל המתמשך אין אפשרות להרפות מן האובייקטים הללו, אלא הזיקה אליהם הולכת ומתחזקת (5). לפי פרויד, עקרון העונג קרס ובמקומו הופיעה חזרתיות כפייתית של ביטויי אבל פתולוגיים, בתהליך עיבוד אבל שאינו נשלם לעולם, אלא שואף אל החידלון (6).

מטופל עסוק באבל מתמשך, מר ויומיומי על הוריו שנגזלו ממנו בגיל 15. מדי יום הוא מתפלל לעילוי נשמותיהם ומקדיש שעות ארוכות לטקסי זיכרון ואבלות אישיים. במקביל, הוא מתאר חוסר יכולת ליהנות מנכדיו הקטנים. הוא מביט בהם באדישות, סובל מן הרעש שהם מקימים במשחקיהם, ומחכה לרגע שילכו לבתיהם כדי שיוכל להתפנות לטקסי הזיכרון.

פציינט זה ממחיש את קיומו של הציווי לזכור ("זכור את אשר עשה לך עמלק"), לא לשכוח ולא לסלוח. צווי גורף זה מחזק את האחיזה באובייקט האבוד. ההנאה אסורה במערכת ציוויים זו, מכיוון שהיא נחווית כנטישת הזיכרון ובגידה בקורבנות, מעין "הפקרת שמירה". יתר על כן, הנאה נחווית כמסוכנת. קיימים פחדים קשים סביב חוויות מהנות, כמו:

1. פחד מעונש על השכחה והבגידה בקרבנות.

 2. פחד שהחווייה המהנה תתקלקל והטראומה תחזור על עצמה. פחד זה בולט אצל פציינטים שחוו ילדות מאושרת טרום השואה. לעיתים פציינטים אלו באופן לא מודע מחבלים לעצמם בחווייה החיובית בטרם תהרס מבחוץ. כאומרים לעצמם "אם אין לי דבר לא אוכל לאבד דבר. אם אני לא מרגיש לא אוכל לכאוב".

3. פחד לאבד שליטה. ההנאה נחוויית כהתמסרות לחווייה, שיש בה משום איבוד שליטה זמני ו-“letting go’. הניצולים אינם מרשים לעצמם לאבד שליטה, אלא הם נאחזים במציאות הקונקרטית, כחלק מדפוס הישרדותי. הפחדים הללו משתקים ומובילים להימנעות אקטיבית מהתנסויות מהנות. המלחמה נגד רגשות של הנאה נותנת לניצול אשלייה של שליטה בארועי העתיד, ולכאורה מונעת, באופן מאגי, אובדנים, אסונות ואכזבות נוספים בעתיד.

במהלך הטיפול באותו מטופל התברר, כי חוסר ההנאה שלו מן הנכדים מבטא נסיון לא-מודע שלו לגונן עליהם. הוא חרד כי אם ירשה לעצמו ליהנות מנכדיו ייענש על כך משמים, והם ילקחו ממנו באסון נורא, כפי שהוריו נלקחו ממנו בשואה. התעלמותו המופגנת מהם מהווה עבורו דרך מאגית להסיח את דעת "עין הרע" מהם, ולשמור על חייהם. כאשר מטופל זה פגש במהלך הטיפול תחושות עמוקות וקשות של חוסר אונים וחוסר שליטה, הוא יכל להכיר בכך שאין לו שליטה על גורל נכדיו, לטוב ולרע, ויכל מעט להתקרב אליהם וליהנות מהם.

גורם משמעותי נוסף, המשתק את יכולת הניצולים ליהנות מן החיים, הוא תחושת האשם הכבדה על עצם הישארותם בחיים בעוד יקיריהם נרצחו (8,9). סופר-אגו נוקשה ומאשים משבש את היכולת להנות הנאה פשוטה מחוויות מענגות. התחושה היא של מתח פנימי מתמשך, בלי יכולת להרפות ולחוות רוך. כדי להמשיך במסלול החיים, להתפתח, לרכוש מקצוע ולהקים משפחה, הוחלף אצל ניצולי השואה ה"אני רוצה" ב"אני צריך". עשייה לפי תשוקות ומאוויים הוחלפה בעשייה לפי נורמות וכללים, הנחווים כיותר לגיטימיים ופחות מעוררי אשמה. השיווי משקל הנפשי נשמר ע"י הקפאת ההנאה הליבידינלית והחלפתה בסוג אחר של סיפוק. סיפוק ממילוי התפקיד האישי, תרומה לחברה, העמדת צאצאים וכיוב'.

מטופלת בת שישים החיה חיים מצומצמים במישור תפקודי-הישרדותי, מתארת חלום חיים לנגן. במהלך הטיפול היא מתחילה ללמוד לנגן בחמישה כלי נגינה שונים, אך מפסיקה בכל פעם תוך פרק זמן קצר, לאחר שתוקפים אותה רגשות אשמה. היא איננה מסוגלת לפנות זמן לנגינה בידיעה שאין ספור מטלות וחובות מחכות לה בבית, בעבודה ובמשפחה. רק כאשר עולה ומעובדת בטיפול תחושת האשמה הכבדה שלה על משאלתה ליהנות מנגינה, ולבטא עצמה באופן רגשי דרך המוזיקה, היא מתרככת ומצליחה להתמיד בנגינת אורגן. נגינתה במשך הזמן נהיית פחות נוגה וחוויית הנגינה יותר זורמת ומהנה. ברם, עד היום היא מנגנת רק עם אוזניות, כדי שרק היא תוכל לשמוע את נגינתה, והיא לא תפריע לאיש.

כהגנה נגד תחושות עמוקות של אימה, חוסר אונים ואובדן התפתחו מנגנונים של תפקוד נאות, אפילו פרפקציוניסטי, אולם נעדר הנאה, חיוניות וסיפוק (10). אנו עדים לתופעות של סדר קפדני, איסוף כפייתי, דייקנות בזמנים, הקפדה על כללים וטקסים (11). דומה כי הניצולים מתפקדים את החיים במקום לחוות אותם.

במונחיו של ויניקוט, קרס מרחב הביניים, שממנו מתפתחות חוויות של משחק, שעשוע, ודמיון (12). החיים נחווים במישור הקונקרטי, התפקודי, ללא תחושה של מרחב פנימי ועונג.

מטופלת שניצלה בילדותה, הצליחה להעלות עימה לרכבת אל מחנה ההשמדה את שמיכתה הסרוגה האהובה, אובייקט המעבר שלה. לימים, נהייתה מורה למלאכה. כיום היא עסוקה באיסוף אובססיבי של חומרים, שעשויים לשמש בעבודותיה. חוטים, בדים, שיירים ועוד חומרי פסולת ממלאים את ביתה, מעלים אבק, ובתחושתה "חונקים אותה". היא אינה מסוגלת ליצור מהם, שונאת אותם וסובלת מהצטברותם, אך בכל זאת איננה מצליחה להפסיק לאסוף. דומה כי המרחב הפוטנציאלי בעולמה הנפשי קרס, ומאובייקט המעבר של ילדותה נותר רק עיסוק כפייתי עם החומר, ללא ההנאה, ההרגעה והשעשוע מחיי הדמיון שליוותה אותו בילדותה.

היעדר ההנאה בולט בתחומי חיים רבים, הנחווים בדרך כלל כמענגים. אוכל, מין, תרבות, חופשות- כל אלו, במידה וקיימים כלל בחייו של הניצול, מתוארים בשפה תכליתית, כהרגל, חובה או כורח. הניצולים אינם נהנים בדרך כלל מהכסף שחסכו בשקדנות במהלך חייהם, או מכל תענוגות החיים הנמצאים לא פעם בהישג יד, אך בדומה למשה אל מול ה”ארץ המובטחת”, הכניסה אליהם אסורה. בולט במיוחד חוסר ההנאה במצבים בין-אישיים קרובים ואינטימיים.

מטופלת: "אני יושבת במסעדה ומביטה באחרים, לא מבינה מה ההנאה שהם מוצאים באוכל. מה עניין להם לשבת יחד לאכול. אני מכניסה לפה, לועסת ובולעת. צריך לאכול כדי לחיות. אני לא משתתפת בשיחה. לא מבינה על מה הצחוק. מחכה שזה ייגמר".

חוויות ההנאה המעטות הקיימות נשענות פעמים רבות על מנגנוני הגנה פרימיטיביים, בעיקר הפיצול. כמו מצוי עדיין במלחמת הישרדות, הסופר-אגו מתיר את ההנאה כל עוד היא משרתת את המלחמה של ה"טוב" נגד ה"רע". החיוניות הפנימית הקיימת בניצולים, הדחפים והיצרים, מתועלים במקרים אלו לשדות של שנאה ונקמה, אשר מהם אפשר לשאוב הנאה "לגיטימית", שאיננה מייסרת ברגשות אשם.

כך למשל, מטופל הנוסע מדי שנה לגרמניה רק בכדי ליהנות מרגעי הנקם, כאשר סבל גרמני סוחב את מזוודותיו או מלצרית גרמניה משרתת אותו במבט מושפל. הנסיעה לחופשה מהנה, לא דרך השתחררות זמנית מן הכאב, אלא להפך, דרך היאחזות בזיכרונות הטראומטיים והיפוכם ע"י השגת שליטה וביצוע אקט נקמה סימבולי.

חוסר היכולת ליהנות משפיעה בצורה בולטת על היחסים הבינאישיים ועל היכולת לקיים קירבה ואינטימיות. למשל, נדיר לשמוע מניצולי שואה תיאורים רומנטיים על האופן בו הכירו את בני זוגם. בדרך כלל סיפור ההיכרות הוא תכליתי, הישרדותי. גם בהווה, נדיר לשמוע על הנאה מרומנטיקה, מאינטימיות או ממיניות. אצל האלמנים מבין הניצולים, נראה כי אובדן בן הזוג נחווה בצורה דרמטית ועוצמתית הרבה יותר מן ההנאה מהחיים המשותפים עימו.

סיבוך נפוץ נוסף של הקונפליקט סביב הנאה הוא פיתוח יחסי אובייקט מזוכיסטיים, בהם ההנאה והסבל משמשים בערבוביה (13). אצל ניצולים רבים אנו רואים אימוץ של דפוסים קורבניים, רחמים עצמיים וגרימה לא-מודעת של מצבי היפגעות, במיוחד בהיקשר של יחסים משפחתיים קרובים. לדוגמא, אומרת מטופלת: "הבן שוב שכח לבוא לתקן את השקע החשמלי לכן ישבתי כל השבת בחושך וקפאתי מקור". קיימת תחושה חזקה כי דפוסי הרחמים העצמיים מתגמלים את הפציינטים ומספקים להם מקור להנאה לא מודעת, שאינה מעוררת רגשי אשם. בגלל הרווח הטמון בהם, אלו דפוסים עמידים במיוחד בפני שינוי.

גידול הילדים, גם הוא, ברוח זו, נתפס אצל רבים מהניצולים כעניין בעל משמעות עצומה (לעיתים משמעות לאומית), חיוני, חשוב, מרכזי, אך בו בזמן קשה להפיק ממנו את התענוג והחדווה. נראה, כי תחושות האשם הקשות והזיקה הנצחית אל העבר הטראומטי ואל האובייקטים האבודים אינם מאפשרים להפיק את מלוא ההנאה מן החיים החדשים, המגולמים בדור ההמשך.

הדור השני

בני הדור השני לשואה גדלו במשפחות בהן שלטה אווירה זו. ילדים שהוריהם לא נהנו מלוא הנאה מגידולם יתקשו אף הם ליהנות מעצמם ומן החיים. החיים בצל הדכאון, האבל והאשמה של ההורים, בצד היעדר mirroring מתפעל ושמח יוצרים אצל הילדים זיקה חזקה לכאב ולאובדן. כמו לא קיבלו מהוריהם את הרשות המלאה לחיות, הם מתקשים ליהנות מן החיים בזכות מי שהם. כהגנה מפני חידלון וריקנות וכדרך לשימור הקשר הפנימי עם ההורה הדכאוני, מופיעה לעיתים אידאליזציה של הדכאון, ההקרבה העצמית והסבל (13, 14, 15).

מחקרים שנערכו בקרב בני הדור השני העלו, כי חלקם סובלים מ"תסמונת הניצול", המאופיינת בדיכאון, אשמה, דימוי עצמי נמוך, קשיי אינדוידואציה וקושי לחוות שמחת חיים, אינטימיות ומיניות תקינה. עבודות אמפיריות וקליניות רבות חשפו את קיומה של העברה בין-דורית של הטראומה, דרך מנגנונים ישירים ועקיפים (14, 15, 17, 18), כמו: קריאת שמם על שם הניספים וציפייה שיהיו "נרות זכרון" להם, הציפייה שיהיו תיקון לאובדנים של הוריהם, חשיפה מתמשכת לאבל שאינו נגמר ולסיפורי זוועה, לדאגות ולחרדות קיומיות שהתבטאו בהגנת יתר ושליטה מופרזת, נטייה למניפולציות מעוררות רגשי אשם, קושי לתת לילדים חופש וניפרדות ועוד.

גם בדור השני, כפי שאני פוגשת בקליניקה, אני רואה עד כמה בולט בהיעדרו מרחב הביניים של החוויה, כפי שתאר אותו ויניקוט. גם בני הדור השני לא זכו לתנאים מספקים לאשליית אומניפוטנטיות ולחווייה של being שקט ולא תובעני. ניכר בחסרונו מרחב של חלימה בהקיץ משוחררת, משחק, סובלימציה, מרחב לגילוי של "העצמי האמיתי" על נטיותיו, משאלותיו, צרכיו וחלומותיו.

בני הדור השני מתארים בתים עם אווירה כבדה, קשה, בה רווחות תחושות של חשדנות, חוסר אמון וסודות. הנטל של הציפיות המודעות והבלתי מודעות לפצות את הוריהם על אובדניהם, הינו כבד מנשוא, ומקשה על פיתוח שאיפות עצמיות. ההורים הניצולים מעבירים לילדיהם מסר כפול: מצד אחד הם רוצים לגרום לילדים אלה אושר רב ככל האפשר, כפיצוי על הסבל והאובדנים שלהם עצמם, מצד שני הם מעבירים מסר של מחוייבות לאבל ומגבלות על ביטויי שמחה ועליצות ספונטניים וישירים. באופן זה, הילד מפתח קונפליקט משמעותי סביב תכנים של שמחה והנאה. הקושי ורגשות האשמה סביב הנאה מן החיים מועברים כך אל הדור השני.

ישנם בתים בהם האווירה הפוכה, של צורך כפייתי משהו להפגין רק רגשות חיוביים, בבחינת "מוכרחים להיות שמח". בבתים אלו יש הגבלה על ביטויי עצב, כעס ושא רגשות שליליים. במצב דברים זה, השמחה נחווית בסופו של דבר כשטחית, הגנתית ומזוייפת.

מטופל בן הדור השני בעל אישיות כפייתית, מתפקד היטב בדרג ניהולי אך באופן בולט איננו מחובר לרגשותיו ומבטא קושי גדול להרפות מעבודה ולהתמסר לחוויות מהנות. אין לו כמעט חיי מין. בנעוריו בקיבוץ היה מסוגל לספק את תשוקותיו רק בהצצה למקלחות הנשים. בכל החוויות הקשורות להנאה ולסיפוק הוא חש כמתבונן פאסיבי מהצד, סקרן אך מרגיש שאסור לו לקחת חלק פעיל.

טיפול

הטראומטיזציה הייחודית לשואה צובעת את היחסים הטיפוליים. נימנו גורמים רבים, המשתקים את ההנאה בחיי המטופלים ונכנסים גם לקשר הטיפולי: עוצמת הטראומה והתסמונת הפוסט-טראומטית וקשיי החיים האובייקטיביים של ניצולי השואה, אליהם מצטרפים הציווי לזכור ולא לשכוח, רגשות אשם על היוותרות בחיים, היאחזות באובייקטים אבודים, הזדהות עם התוקפן, עמדה קורבנית מזוכיסטית, אידאליזציה של הסבל וההקרבה וכן פחד מקלקול החווייה, מעונש ומאכזבות ואובדנים נוספים.

במקביל, בקשר הטיפולי קיימת תחושה של כיבוי הליבידו. משהו מת בחדר. הקשר לעיתים מאד קרוב והדוק, אולם חסרה בו חדוות המפגש. במקומה יש לשני הצדדים סוגים אחרים של קירבה וסיפוק מקצועי, שאינם נחווים כ"הנאה". המטפל והמטופל נשאבים במהירות לאווירה כבדה ומיוסרת, כשהסבל וההזדהות עם הסבל הופכים לציר המרכזי סביבו נבנה ומתפתח הקשר. שניהם כאיש אחד חשים ציווי לעסוק בטראומה, מתקשים להרפות (to let go) ממנה, והיא הופכת לישות שלישית נוכחת בחדר. החדר מתמלא בצללי אובייקטים מתים או מפלצתיים, היוצרים תחושה ש"אנו לא לבד פה". נוכחותם מרעישה ומקשה על התהוות קירבה אינטימית בין המטפל למטופל, אשר כה חיונית להחלמה ולהנאה מן הקשר.

לדוגמא, מטופלת "מביאה" עימה בדיבורה לכל פגישה את כל בני משפחתה שניספו בשואה: את אבא ואמא ויצחק'לה הקטן והדוד והדודה ועוד ועוד. בעלה, המחכה לה בחוסר סבלנות ברכב, גם הוא ברוחו נוכח בחדר. החווייה היא שלא מדובר באובייקטים פנימיים כי אם ברוחות רפאים של ממש, רוחשות ומפחידות, שהתקהלותן בחדר אינה מאפשרת מפגש אישי עם המטופלת, ומאידך גם לא ניתן ליצור עימן כל הידברות.

טענתי היא, כי שיקום היכולת ליהנות נובעת מהצלחתם של המטפל והמטופל ליהנות זה מזה, דרך מפגש חי, קרוב, הדדי ואותנטי, שיש בו מידה של ויתור על אחיזה בעבר, איבוד שליטה, letting go לרוחות השוקקות בחדר והתמסרות לחווייה הבינאישית. ההנאה נובעת מחווייה אינטימית הדדית ראשונית, אשר לא היתה או אבדה לפציינט בילדות המוקדמת, ומאפשרת את המשך התפתחותו. הנאה זו נובעת מברית רגשית אמיצה, המאופיינת, כפי שהגדירה זאת אשל, ב"מצב התחברות של המטפל והמטופל ברמה עמוקה של מגע ומושפעות לכלל ישות, יחידה או הווייה טיפולית, שיש בה זרימה או תנועה הולכת ומעמיקה" (22). התחברות עמוקה זו מאפשרת להרפות, ולו לרגע, מן האובייקטים האבודים, וליהנות מהוויית ‘being’. זאת, מבלי לשכוח דבר ומבלי להענש.

האתגר העומד בפני המטפל הוא להצליח להתמסר לקשר הקרוב והנוגע, ובתוך כך לא להיבלע בלפיתת הטראומה. עליו לשמור על מגע תמידי עם ההנאה שלו עצמו מהחיים ומעבודתו כמטפל, תוך מתן רשות לעצמו להשתמש בהומור, בדמיון ובמשחק ושעשוע, מבלי לחוש על כך בושה או אשמה. עליו לשמור על עמדתו הטיפולית ובעת ובעונה אחת לשחרר מרכיבים כובלים בזהותו המקצועית, מעין "להיות עם ולהרגיש בלי". במקביל, עליו לטפח את יכולתו לקלוט אותות נהנתניים, חיים ומתמסרים אף מן המטופל, חלשים ועקיפים ככל שיהיו.

חוויית הנאה פחות תתאפשר בטיפול כאשר המחוייבות הבלעדית של המטפל היא לחלקים הכואבים, מתאבלים או הרסניים של הפציינט ושל עצמו. כאשר כל הבמה מוקדשת לתאטרון הצללים של אובייקטים מתים ומפלצתיים, הטיפול עלול להילכד במעגל חסר מוצא של שיחזור כפייתי של הטראומה והאובדן. בקאונטרטרנספרנס המטפל עלול להזדהות עם הטראומטיזציה של המטופל ולהסחף לתוכה. במקום עיבוד האבל יתחזק קיבעון האבל (1).

המפתח ליצירת קירבה אינטימית מהנה עם הפציינט הוא נוכחות רגשית אותנטית של המטפל, המדגישה את הכאן ועכשיו של הקשר. בחדר פועלים תהליכים חזקים של פיצול והזדהות השלכתית. באמצעותם, מופקדים אצל המטפל ללא הרף חלקים של המטופל שהם בלתי נסבלים עבורו. לסירוגין מופקדים חלקים של מוות, רוע, שנאה ותוקפנות, אך גם מופקדים חלקים של חיים, עונג והנאה שהם לעיתים נסבלים עוד פחות (23, 24). בדינאמיקה זו על המטפל לזהות ולטפח בתוכו את הקול החי והחיוני של המטופל, להרשות לו להישמע ולא להיבהל ממנו, במסע הארוך בין שבילי הכאב, האובדן, הטראומה והשנאה.

יתכן וקול זה יבוטא באופן ישיר, דרך רמזים של תקווה, עונג, מיניות וכיוב' בטרנספרנס. לעיתים, יופיע בעקיפין, כחלק split-of שהופקד אצל המטפל. לדוגמא, כאשר המטופל עסוק בכאביו, ואילו מחשבותיו של המטפל נודדות לחווייה מהנה שצפויה לו בהמשך היום. במקום להיבהל מהסחת דעת זו, ולהתאמץ להתיישר לקו כבד ורציני (כפי שקורה לנו בדרך כלל), יכול המטפל לחקור את ההופעה המפתיעה של חוויית ההנאה, ולהבין מדוע היא עולה כעת במציאות הבינאישית הקיימת בחדר. ניתן אף לשקול לשתף את הפציינט ברגשות אלו, כדי להחזיר לתוך מרחב הקשר חלקים של עונג והנאה שהופקדו אצל המטפל (25).

לדוגמא, בסוף כל יום שואה מתכנס צוות "עמך" לישיבת סיכום. האווירה בישיבות אלו הופכת במהירה לעולצת ומשועשעת במיוחד. אנו נוטים לפרש את התופעה כ"הגנה מאנית" של הצוות אל מול העומס הרגשי של יום השואה, וחשים אשמה ובושה מסויימים לגביה. לדעתי, ניתן לראות זאת גם כדרך של הצוות לשאת ולעבד עבור המטופלים את החלקים העולצים והנהנתניים שהופקדו באופן מאסיבי בידיו, ביום שבו אסור לשמוח (הצוות כ"גוי של שבת" לצורך העניין).

מאידך גיסא, באותם רגעים נדירים בהם הפציינט מסוגל להרפות מן הטראומה ולהתחבר לתחושה משוחררת ואף נהנתנית, המטפל מקבל אל תוך נפשו את פקדון החלקים המתים והמפלצתיים. כך למשל, המטפל עשוי לראות את הפציינט "מתקדם", חש הקלה ונהנה מן השיחה, ובו בזמן לחוש בתוך עצמו כובד בלתי מוסבר, דכאון או כעס ללא פשר. גם במקרים אלו, נוכחות רגשית לא-ממוסכת של המטפל, תאפשר לפתוח את הדיאלוג הפנימי בין העצב והכאב לבין השמחה וההנאה בעולמו של המטופל.

כאשר המטפל שומר על מגע פנימי מתמשך הן עם הסבל והן עם ההנאה בטיפול, ועל יכולת הכלה בו-זמנית שלהם, פוחת הפיצול ונרגעת בהדרגה דינאמיקת ה"נדנדה" בין החווייה של המטפל והמטופל. לעיתים מתהווה סינכרוניה רגשית, המעניקה לשניהם הרגשה של התייחדות וקירבה. מתאפשרים רגעים של מפגש קרוב, הדדי ואותנטי: moments of meeting כלשונו של סטרן (27), מפגשי "אני-אתה", כלשונו של בובר (26) או ego relatedness כלשונו של ויניקוט (28).

הקשר הטיפולי הופך ל-"בסיס בטוח", שבו המטופל יכול להרפות, לרגעים יקרים, מן הטראומה מבלי לשכוח אותה, מבלי לחוש אשמה ומבלי לפחד מעונש, ולהתמסר לחווייה משוחררת, הדדית ומהנה של ”going on being" (29, 30). בתחושה זו טמון טעם ההנאה בטיפול בניצולי שואה והדור השני, והמפתח להרחבת היכולת של המטופל ליהנות מעצמו ומקשרים וחוויות נוספים בחייו.

לדוגמא, מטופלת בת 74 אומרת: "אני מרגישה בטיפול כילדה מתפנקת, שאמא נהנת ומתפעלת ממנה. כאילו קיבלתי רשות לחיות את חיי ולא את חייהם או מותם של אחרים. אני מסוגלת להנות מספר טוב, להנות מכוס קפה עם חברה, להנות מטיול ברחוב ביום גשם".

להדגמת תהליך טיפולי זה, תוך הדגשת חשיבות המפגש הרגשי האותנטי בטיפול ועיבוד הקאונטרטרנספרנס, אציג תאור טיפול בבת הדור השני.

תאור מקרה

שרה (פרטיה בדויים) אישה כבת חמישים, מפקחת חינוכית, אלמנה, אם לבת. שרה היא בת יחידה להוריה שנפטרו מזה זמן רב. היא פנתה לטיפול ב"עמך" בשל פחד מטיסות. ברקע, תלונות על מצוקה קשה ובלתי מוסברת.

לפגישתנו הראשונה מגיעה אשה בעלת עודף משקל רב, מאופרת בצבעים עזים ומוגזמים. מחייכת חיוך כפייתי משהו, מנסה לשאת חן ולרצות. נוכחותה בחדר מלחיצה ומאיימת.

שרה מבקשת למקד את הטיפול בפחד מטיסה. עם זאת, היא מוסיפה ומתארת תחושות של קהות, תשישות וחוסר סיפוק. היא מתפקדת היטב בעבודתה ובבית אך היא שחוקה מאד. הכל מכביד עליה ונראה חסר טעם. קשריה עם בן-זוגה, עם ביתה ועם חבריה לעבודה סוערים, היא אינה מפיקה מהם תמיכה או הנאה ומלווה אותם תחושה חזקה של הקרבה עצמית.

שרה בת לניצולי שואה. היא עלתה לארץ בינקותה ומאז לא יצאה ממנה. הוריה מתוארים כנוקשים, גלותיים מאד, ששרה התביישה בהם מאד בילדותה. בבית היה דגש רב על סדר ותפקוד נאות, ללא גילויי חיבה וחום. האם מתוארת כאישה שתלטנית, שחוזקה הרב היה אך למראית עין. למעשה, שרה חוותה את אימה כשבורה ומדוכאת, שצריך למלא את כל ציפיותיה על מנת שלא תתפרק. האב מתואר כצללית חלשה, שנוכחותה כמעט לא מורגשת. כבת יחידה, הנוטלת אחריות רבה למצבה הנפשי של האם, שרה חשה צורך לרצותה ולענות על כל ציפיותיה, עד שאיבדה מגע עם רצונותיה האמיתיים. נסיונות ילדותה לשמח את הוריה בחדוות החיים הטבעית שלה כשלו ודוכאו, והיא הפכה מרירה ודכאונית כהוריה.

בנעוריה שרה ניסתה לטוס לחופשה בחו"ל, אך בשדה התעופה "התפרקה", לדבריה. נקלעה לחרדה עצומה ואושפזה במחלקה פסיכיאטרית למספר ימים. מאז, כל מחשבה על טיסה גורמת לה לחרדה רבה. לאחר לידת ביתה לקתה בדיכאון ושוב אושפזה למספר ימים. לפני כחמש שנים בעלה, ניצול שואה אף הוא, נהרג. כיום שרה מצויה במערכת זוגית שברירית, שאותה היא רוצה לחזק ולטפח.

שרה מגיעה לטיפול עם ציפיות גבוהות. היא מוכנה לעבודה קשה ומצפה ל"תוצאות". היא מדגישה את רצונה לעבוד בצורה ממוקדת ותכליתית על פחד הטיסה, אולם במהירה מתפרשת למצוקות אחרות בחייה. האווירה בחודשים הראשונים של הטיפול כבדה ודחוסה. שרה מתארת בטון שקט ומתכתי את ילדותה בצל השואה. את קנאתה בקלילותן של ילדות אחרות מול החושך והדיכאון שבביתה. היא חשה שנגזר עליה לשאת דיכאון נצחי, בתחילה של אימה, אח"כ של בעלה וכיום של עצמה. אני חווה אותה מאד קשה עם עצמה, ומנסה לבסס בחדר אווירה חמימה ומכילה, שאולי תמס את גוש הקרח ששרה נושאת בליבה. איני מצליחה במשימה זו. חביבותי נחווית אצל שרה כחוסר מקצועיות וכעדות לחולשתי. מבעד לעליצותה המעושה אני חשה אותה הולכת ומתאבנת. עמדתי המקבלת והלא-שיפוטית גורמת לה להיות יותר ויותר ביקורתית כלפיי וכלפי עצמה. אני מבינה ששרה רגישה מאד ואינה מוכנה לקבל כל צל של זיוף, אך הבנה זו גורמת לי להרגיש מאד חשופה. בתוכי מתעוררים רגשות של איום והתנגדות כלפיה. צעדיה בהתקרבה לחדר מפחידים אותי, וכשהיא מבטלת פגישה אני חשה הקלה. אני חשה חסרת אונים, ואיני יודעת כיצד אוכל לעזור לה. לאחר מספר חודשים באווירה זו, מתעוררת בי ההכרה, ששרה מסוגלת ליצור איתי קשר ולתת בי אמון רק כאשר היא בטוחה שאני שותפה לכבדות, לחוסר האונים ולחרדה הממלאים אותה. אני מפסיקה להילחם ברגשותי ומגיעה למפגשים עם שרה אמיתית יותר, מרשה לעצמי לבטא יותר את הקושי והלבטים שלי. שרה מגיבה לכך ברגיעה והבעת אמון. כאשר שתינו מתמקמות ב"תחתית החבית", כדבריה, נוצרת התחברות.

באחת הפגישות שרה מדברת על הפחד מטיסה באור חדש- כפחד משיגעון. היא חרדה שברגע שתרד מן המטוס תתפרק ותשתגע- תדבר שטויות, תיכנס לפאניקה ותצרח. אני מציעה, כי פחד הטיסה מאפשר לה לחוות את השיגעון כמשהו שנמצא רחוק מאד ממנה, אי-שם באירופה מוכת השואה. כל עוד היא פוחדת לטוס היא שומרת מרחק מן הטירוף. למעשה, אולי היא חשה כי בעומק נפשה היא מפורקת, רוצה לצרוח, חייבת לשמור על תפקוד מושלם וקפדני כדי להחזיק את עצמה שפויה. שרה מאד מתחברת לפירוש, ולראשונה אני קולטת ממנה מבט רך, המשדר משאלה שאוכל להכיל את חלקיה המפורקים עבורה, כדי שתוכל להפסיק להחזיק את כובד עומסיה בכוחות עצמה. לראשונה, אני חשה שלמרות משקלה הפיזי והרגשי הגדול, אני מסוגלת לשאת אותה.

בהמשך, יחסיה עם ביתה עומדים במוקד הטיפול. שרה מתארת את ביתה בת ה21- כנערה מתבגרת, מרדנית, מחפשת סיפוקים מיידיים, סוערת ומתחצפת, נהנתנית מאד. הן מרבות "להתכסח", בניסיונה של שרה להטיל עליה מרות ומשמעת. שרה מסכימה להצעתי, כי היא מתקשה לקבל את החלק המורד של ביתה, אשר מחפש מגע ישיר עם החיים ולא נכנע לנורמות ולמסגרות. ביתה מפגישה אותה עם הדיכוי המתמשך של החלקים הבועטים, הנהנתנים והדורשים סיפוקים שלה עצמה. שרה חווה פירושים אלו כמתן לגיטימציה להביא חלקים אלו באישיותה לידי ביטוי.

בחודשים הבאים אני חווה אותה הופכת לנערה מתבגרת, ממש כפי שהיא מתארת את ביתה. מצחקקת, מתגרה. ממשיכה לכעוס עלי, אך לא בטון של מורה כפי שהיה בראשית הטיפול, אלא בטון של תלמידה המתריסה במורתה. בהדרגה, הטלטלות צוברות תאוצה ומחריפות. מצבי רוחה מתחלפים במהירות מאופוריה לדיכאון. כעסיה על כל כשל אמפתי שלי מקצינים עד כדי עוינות ושנאה, שאינני מבינה את עוצמתן. שתינו מתבלבלות ונבהלות מהתהליך. אני מפנה את שרה להתייעצות פסיכיאטרית, אולם שרה מרבה לבטל את הפגישות עם הרופאה ומסרבת ליטול את הטיפול התרופתי שהוצע לה. לאחר תקופה מתבהר לי, כי כעת הופקד אצלי תפקיד המפקחת הנוקשה ומטילת המשמעת, המנסה לשלוט בטיפול ומצפה לתפקוד נאות ולתוצאות מאוזנות. מאבקה של שרה עימי מבטא את מאבקה הפנימי להשתחרר מעולו של אובייקט פנימי חמור וסמכותני, הממית את החיוניות הפנימית שלה. הבנה זו מאפשרת לי להתרכך בעמדתי, ואפילו ליהנות מן התנועה הסוערת שפוקדת את שרה, אשר כה רחוקה מן המצב המאובן שאיפיין אותה אך לפני זמן קצר. אני מנסחת תחושות אלו במילים, אותן אני חולקת עם שרה. שיתוף זה נותן לה משמעות ומרגיע אותה.

הדיבור על מי בעצם שולט בטיפול, אם בכלל אפשר לשלוט, מזכיר לשרה פסיכיאטר נפוח, שהיא ברחה ממנו לאחר מפגש אחד. החיקוי הנאמן והאותנטי של שרה ויכולתה לתאר במדויק את הגיחוך שבמצב מצחיק את שתינו מאד. האווירה הרצינית מתפרקת באחת ואנו מוצאות עצמנו מתגלגלות בצחוק, שמלבה את עצמו ואינו מפסיק. הצחוק המשותף יצרי מאד, נעים וקרוב. אני חשה כאילו אנו עפות יחד בכדור פורח שנפטר ממשקולותיו. בסיום השיחה שרה נוזפת בי בחיוך ששוב גלשנו, ושכחנו לדבר על הפחד מטיסה. אני משיבה שלדעתי, זהו בדיוק הנושא שעליו דיברנו. אולי היום הצלחנו יחד להתרומם לרגע מעל הקרקע הבטוחה, אך הכובלת.

פגישה זו היוותה נקודת מפנה בקשר בין שרה לביני ובחייה בכלל. כאילו ברגע אחד של צחוק משותף, חופשי וספונטני, הוסר מחסום כבד מפני חוויות של אינטימיות ועונג. הפגישות בינינו נהיו קלילות ומשועשעות. תכנים שנידונו בעבר באווירה כבדה וחמורה דוברו כעת בהרבה הומור ופרספקטיבה. חשתי שאני נקשרת לשרה ומחכה לפגישותינו. משהו ברוך האמהי ששפע ממנה כעת, ובהתפרצויות הצחוק המתואמות שלנו, הצליח שוב ושוב להרגיע את הכאבים האישיים שלי, שהתחברו לתכנים הקשים של שרה.

במקביל, שרה אמרה שהיא "תפסה הפרינציפ", שאפשר, מותר ורצוי ליהנות מהחיים, ושעליה להשלים, כמה שיותר מהר, חסרים של שנים. היא החלה לצאת למופעים ואירועים, לבלות בבתי קפה ולקנות בגדים חדשים, ונראתה בעיני נשית, מינית וחיונית. כמו כן, היא החלה לבצע שינויים דרמטיים ומהירים מאד, ובראשם החלטה נחושה על פרישה מוקדמת מעבודתה במערכת החינוך, אותה חוותה כחונקת ושוחקת. היא החליטה להקדיש את מלוא זמנה לטיפוח יחסיה עם ביתה ובן-זוגה, ולהתפרנס משיעורים פרטיים לילדים לקויי למידה, עימם הצליחה לקשור קשרים מזינים ומיוחדים.

למרות התפעלותי והנאתי הספונטנית מן השינויים הללו, התקשיתי להכיל מהפך דרמטי זה לאורך זמן. תחושות אשם כבדות מילאו אותי. חששתי ששרה שוב מנתבת את חייה לרצות את הזולת, ואולי עושה שקר בנפשה כדי להשביע את תשוקותי ולמלא את צרכי, ממש כפי שנהגה עם אימה. כמו כן חרדתי, שהשינוי מבטא בריחה אל הגנה מאנית, וכי הכאב עתיד להתפוצץ לנו בפנים, וכל ההישגים יתנפצו לרסיסי אשליות. חשתי מבוכה כלפי הקולגות מ"עמך" על הצחוקים שהיו בוקעים מן החדר בכל יום שלישי, והשתדלתי למתן את ביטויי העליצות ולחזור לעבודה טיפולית "רצינית".

במהלך התקופה הבאה הבעתי לעיתים מחשבות אלו בפני שרה, בדרך שחשתי שתוכל לקבלן. ניסיתי לפרש את ההגנות שלה מפני כאב. נגעתי בצורך שלה להשביע את רצוני שתהיה בריאה ושמחה, וניסיתי לתת לה לגיטימציה לשוב ולהביא לטיפול את כל חלקיה, גם הכואבים והפוחדים. שרה דחתה בתוקף, ואפילו בשאט-נפש, פירושים אלו. היא הבהירה לי שלא תהיה מוכנה שאקלקל לה את ההנאה מהחיים, שחווה בפעם הראשונה. פירושיי גרמו לה כנראה להרגיש נשמטת ונבגדת, שכן שוב החלו להופיע כעסים ואכזבות ביחסיה הקרובים מחוץ לחדר. הבנתי ששרה זקוקה לי מאד לצידה, מסייעת לה באורח צמוד ומשתתף לשמור על היכולת השברירית לשמוח וליהנות שנעורה בה.

בהדרגה, חשתי כי שרה הולכת ומתרחקת ממני, הולכת ונפרדת. היא ביטלה פגישות, ובאילו שהתקיימו הרבתה לספר לי על הישגיה בחוץ, אך נמנעה מלהתייחס לנעשה בינינו. הפנטזיה לטוס לחו"ל, להתרחק מפה, הלכה והתחזקה וקיבלה ביטוי קונקרטי. פניותיה החוזרות לסוכני נסיעות, ואיסוף עלונים על טיולים מאורגנים לחו"ל, נתפסו על ידי כ`practicing` של פרידה ממני.

חשתי חמיצות, ואפילו כעס, על כך שהפקידה אצלי לאורך זמן רב כאב כה גדול וצורב, ואילו כיום, כשהיא קלה ומשוחררת, היא מפנה לי עורף. ניסיתי לערב אותה מחדש בטיפול באמצעות התחברות לאסוציאציות כואבות ולזיכרונות מרים, ובאמצעות הבעת דעתי כי התהליך לא נשלם וכי הדרך עוד ארוכה- אך כל זה לא "תפס". הבנתי כי כעת, משהתחברה לשמחת חיים יקרה, שרה חרדה שהמשך העיבוד הטיפולי יביא לקריסתה, ויציף אותה שוב בכאב. הבנתי שכעת, אני מהווה עבורה אם משביתת שימחה ומעוררת אשמה, אשר צריך למרוד בה ולהיפרד ממנה כדי לקיים עצמיות אמיתית וחיה.

שרה בחרה לממש את המרידה באופן קונקרטי, כשלאחר שנה וחצי של טיפול היא החליטה להפסיקו, ולהקדיש את הזמן והכסף שהתפנו לקורס בכתיבה יוצרת. קיבלתי את החלטתה של שרה בצער ותחושת החמצה, אך גם בהשלמה וקבלה שכך נכון לה כעת.

כעבור כארבעה חודשים שרה התקשרה אלי מרוגשת, לספר שזה עתה שבה מביקור אצל קרוב הלומד רפואה במדינה ארופאית. הטיסה היתה טובה וקלה והביקור נהדר, וכבר היא מתכננת את הטיול הבא. מאז, מדי כמה חודשים שרה מתקשרת לעדכן אותי על עוד פיסה של כדור הארץ שרגליה כבשו. בצד שמחתי עבורה עולה בדעתי כי שרה חווה “מעוף לבריאות”. אך במחשבה נוספת, זהו כנראה מעוף מהנה למדי..

דיון

דפים אלו נולדו מן הטיפול בשרה. המפגש היה הדדי ועורר בשתינו פן יצירתי ורצון לכתוב. השפעה הדדית זו התאפשרה בשל החופש שלקחתי להנות באופן אישי מן המפגש, לבטא את הנאתי, להרפות מתפיסה תפקידית מסויימת ולאפשר לעצמי לקבל משרה את תרומתה הגדולה.

הטיפול סבב סביב שאלת ההנאה, ומידת הלגיטימציה שלה בחדר ובחיי המטופלת. במקביל לשאלות שהתעוררו אצל שרה, התעוררה אף אצלי השאלה בדבר ההנאה שלי כמטפלת. עד כמה הנאה זו מהותית בתהליך הטיפולי ועד כמה בכלל "מותר" להנות מעבודתי. במהלך הכתיבה התייעצתי עם עמיתים, שהביעו רובם ככולם השתאות על בחירת הנושא, שנראה להם כלקוח מעולם אחר. גם חיפוש ביבליוגרפי בנושאים סביב הנאה בטיפול או הנאת המטפל העלה חרס. אני מבינה מכך, כי גם בקהילה המקצועית שלנו, בדומה לקהילה בה דן המאמר, קיים טאבו מסויים על הנאה (או כפי שניסח זאת קולגה: אנו הבראנז'ה הכי "פולנית" שהוא מכיר).

דומה, כי במסגרת המסורת היהודית-נוצרית ממנה צמחה הפסיכותרפיה הדינאמית, מתחנכים מטפלים לעמדה "קורבנית", כמעין ל"נשיאת הצלב" של הרגשות הקשים העולים בחדר. כמרטירים אנו מוסרים נשמותינו על מנת לשאת, להכיל, לעכל ולעבד רגשות ותכנים קשים של מטופלינו, וממקום זה אנו שואבים את תחושת הסיפוק והערך שלנו כאנשי מקצוע.

ברמה האישית, יתכן כי רבים מן המטפלים מגיעים לבחירה המקצועית ממקום של "ילד-הורי", אשר גודל להיות קשוב, אחראי, אמפטי ומכיל, אך ספק אם יכל לחוש חופש והנאה בתפקיד זה.

כתוצאה, זהותו המקצועית של המטפל וחוויית שליחותו נבנים סביב תמה של התמסרות לכאבו של האחר, הכלת רגשותיו הבלתי נסבלים והיענות לחסכים ולריק שבעולמו הנפשי. ערכו העצמי ותחושת ההצלחה והסיפוק של המטפל עולות בקנה אחד עם מידת יכולתו להניח את צרכיו האישיים בצד ולהכיל את פצעיו הנפשיים של המטופל. במובן זה, התחברות להפנמות טובות, העלאת זכרונות טובים (אסורים ומודחקים) מן הלא מודע, ורוויית עונג והנאה מן המפגש, ככל שישמעו קוסמים ונכונים, מאיימים על הזהות המקצועית הבסיסית. 

גרינברג מציע, כי ההעברה לעיתים מפחידה את האנליטיקאי, בהיותה טומנת בחובה אמוציות חריפות כשנאה רצחנית, פחד מוות, אימה קטסטרופית וכד' (31). ניתן לחשוב בהמשך, כי הנאה ועונג בהעברה ובהעברה הנגדית עלולות לאיים על המטפל לא פחות, והוא עלול לחסום עצמו מפניהן, בהיותן קוראות תגר על זהותו המקצועית/אישית. ההנאה נחוויית מאיימת עוד יותר כשמעורבים בה רגשות מיניים, השתוקקות, תחושה של איבוד שליטה, הרפייה מתפקידים מוכרים, ספונטניות והומור, או חווייה רגרסיבית עבור המטפל. משום האיום שהיא טומנת בחובה, הנאה במפגש הטיפולי עלולה להיתפס כעניין שטחי, מנותק, נרקיסיסטי או הגנתי-מאני במקרה הרע או כתוצר נלווה, רווח משני, ולא כעניין מהותי לתהליך הטיפולי, במקרה הטוב.

שרה לימדה אותי כי יכולת המטפל להנות הנאה משתתפת ומלאה בטיפול, להיות שם בעמדה מקבלת ומשתוקקת ולא רק נותנת ומסורה, הינה בעלת חשיבות גדולה לקיום הקשר ולחיוניות ותועלת הטיפול. משרה למדתי לפגוש את השואה בדמעות ובחיוך.

ביבליוגרפיה

1. McCann L., Vicarious traumatization: a framework for understanding the psychological effects of working with victims. Journal of traumatic stress, 3(1), 131-149, 1990.

    

    

2. Winnicott D.W., The use of an object. Int. J. Psychoanal. 50: 711-715. 1969.

    

    

3. פרנקל ו., האדם מחפש משמעות, ממחנות המוות אל האכסיסטנציאליזם. תל-אביב, דביר, 1970.

    

    

4. Chasseguet-Smirgel J., A psychoanalyst’s thoughts concerning the genocide. J of social work & policy in israel, 5-6: 17-32, 1992.

    

    

5. Mazor A., Gampel Y., et al., Holocaust survivors: coping with post-traumatic memories in childhood and 40 years later. J of Traumatic Stress, 3(1): 1-4, 1990.

    

    

6. Freud S., Beyond the pleasure principle. S. E., XVIII, 1920.

    

    

7. Kestenberg M., Kestenberg J.S., The sense of belonging and altruism in children who survived the Holocaust. The Psychoanalytic Rev., 75: 533-560, 1988.

    

    

8. קליין ה., חיים בצל איום ההשמדה – 40 שנה אחרי השואה- אספקטים טיפוליים. שיחות, א(2): 94-97, 1987.

    

    

9. Dasberg H., Child survivors of the holocaust reach middle age: Psychotherapy of late grief reaction. J. of Social Work and Policy in Israel, 5-6: 71-83, 1992.

    

    

10. Mendelsohn, Y (ED.): Child survivors: forms of interventions. Jerusalem: Amcha, 1996.

     

     

11. Stern J., Pet attachment as adelayed mourning process. Anthrozoos, 2(1): 18-21. 1988.

     

     

12. Winnicott D.W., Transitional objects and transitional phenomena. In: Playing and reality. New York, Basic Books, 1951.

     

     

13. Markson E., Depression and moral masochism. Int. J. Psychoanal. 74: 931-940. 1993

     

     

14. Moses R., Persistent shadows of the holocaust: the meaning to those not directly afflicted. New York: International University Press, 1992.

     

     

15. Kogan I., Working through the vicissitudes of trauma in the psychoanalysis of hlocaust survivors’ offsprings. Psyche: Zeit. Fur psychoanalyse ihre anwendungen, 44:25-33, 1989.

     

     

16. Kogan I., Love and the heritage of the past. Int. J. Psychoanal., 76 (4):805-823, 1995.

     

     

17. וייס מ., וייס ס., דור שני לניצולי שואה, בחתירה אחר יתר מובחנות: מקרה קבוצתי. שיחות י"ד(2): 107-113, 2000.

     

     

18. Danieli Y. (ED). International handbook of multigenerational legacies of trauma. New York, Plenum Press. 1988.

     

     

19. ורדי ד., נושאי החותם: דיאלוג עם בני הדור השני לשואה. ירושלים: כתר, 1990

     

     

20. אראל ד., אינטראקציות הנישואין אצל ילדי ניצולי השואה: העברה בין-דורית לתיפקוד הזוגי של הבנים על רקע פוסט-טראומטי. עבודת מ"א, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 1989.

     

     

21. גיא ה., שמחת חיים, אינטימיות ומיניות אצל דור שני לניצולי שואה. עבודת מ.א. תל-אביב, אוניברסיטת תל-אביב, 1995 .

     

     

22. אשל ע., מחשבות על הכלה, הזדהות ואפשרות להיות. שיחות, ט"ז(2):137-147, 2002.

     

     

23. Ogden T. H., On projective identification. Int. J. Psychoanal. 60: 357-373. 1979.

     

     

24. Ogden T.H., Analysing forms of aliveness and deadness of the transference-countertransference. Int. J. Psychoanal., 76: 695-709, 1995.

     

     

25. Bollas C., Expressive uses of the countertransference. In: The shadow of the object. pp 200-235. New York, Columbia, 1987.

     

     

26. דסברג ח, פסיכותרפיה במפגש הבין-אישי. בתוך: ירון, ק., מנדס-פלור, פ., (עורכים), מרטין בובר במבחן הזמן. 146-152, ירושלים: האוניברסיטה העברית, מאגנס 1993.

     

     

27. Stern D., Moments of meeting. 2000

     

     

28. Winnicott D.W., The capacity to be alone. In: The maturational process and the facilitating enviroment. New York: International University Press, 1965.

     

     

29. Winnicott D.W., Primary maternal preoccupation. in: Through paediatrics to psycho-analysis. London: Hogarth, 1958.

     

     

30. Aron L., A meeting of minds: Mutuality in psychoanalysis. Hullsdale, NJ, The Analytic Press, 1996.

     

     

31. Greenberg L., Is the transference feared by the psychoanalyst? Int. J. Psychoanal. 78: 1-14, 1997.

     

ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:

רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית

להמשך הקורס על העמדה ההתייחסותית ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן