הזוגי הוא הפוליטי - השפעתם של יחסי הכוחות בין אשכנזים ומזרחים על דינמיקת היחסים בזוגיות בין-עדתית / עירית קליינר-פז

אני המזרחית / עדי קיסר

[...]
 וְאַתֶּם גּוֹעֲרִים
 אִם תַּפְסִיקִי לְדַבֵּר עַל זֶה
 זֶה כְּבָר לֹא יִהְיֶה קַיָּם
 אִם תַּפְסִיקִי לְדַבֵּר עַל זֶה
 זֶה כְּבָר לֹא יִהְיֶה קַיָּם
 כִּי הַיּוֹם כֻּלָּם מִתְחַתְּנִים עִם כֻּלָּם
 שִׂימוּ מוּזִיקָה מִזְרָחִית בַּחֲתוּנָה
 מִזְרָחִית עוֹשָׂה שָׂמֵחַ
 וּבְתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלִּי
 אֲהוּבָה עוֹזֶרִי
 נוֹתֶנֶת לִי שׁוּב אֶת קוֹלָהּ
 נוֹתֶנֶת לִי שׁוּב אֶת הַקּוֹל
 נוֹתֶנֶת לִי שׁוּב אֶת הַכֹּל
 וּבְתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלִּי
 צִלְצוּלֵי פַּעֲמוֹנִים
 "אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת
 כָּל גּוּפִי רוֹעֵד מִקּוֹר
 אִמִּי אִמִּי פִּתְחִי הַדֶּלֶת
 עַל כְּתֵפַי מַשָּׂא כָּבֵד" (2014)

מבוא: זהות עדתית על רקע הסטוריה של אפליה

מאמר זה צמח מטיפולים פרטניים וזוגיים שבמהלכם נחשפו השפעות עמוקות של יחסי הכוחות בחברה הישראלית על הזהות העצמית והדינמיקה הזוגית. הרצון ללמוד על ההקשר העדתי ביחסים זוגיים העלה שנכתב מעט מאד בנושא ובשיחות שנלוו לכתיבת המאמר פגשתי אצל קולגות גם סקרנות והתלהבות אך גם התנגדות רבה להכרה בתהליכי דיכוי ואפליה על רקע עדתי. 

בשנים 2022-3 בהן נכתב מאמר זה התקיימה בארץ מחאה חברתית ונראה היה שהנושא העדתי הופך עוד יותר נפיץ, מבלבל וטעון. הכאב של קבוצות מודרות ומופלות מנוצל לצבירת הון פוליטי וליבוי יצרים במקום שיעורר הכרה באפליה ותהליכי תיקון ופיצוי. שדה השיח הישראלי נקרע בין נרטיבים שמשתמשים בדיכוי העדתי כמנוף לצבירת כוח אלקטורלי לבין נרטיבים משתיקים שמטשטשים את האפליה, ולכן חשוב להניח על הכתב מעט הסטוריה כבסיס לעיון הפסיכו-חברתי.

הסטוריונים מראים כי מערך הכוחות בין יהודים אשכנזים לבין יהודים מארצות ערב והאסלאם במרחב של ישראל-פלשתינה החל להתקבע בתחילת המאה העשרים. בהצהרת בלפור ב-1917 העניקה בריטניה את הכוח להקמת בית יהודי למוסדות הציונים שצמחו באירופה ואנגליה, ולא ליהודים הוותיקים שהתגוררו בפלשתינה (אפרתי, 1991). צעד זה העניק לממסד הציוני כוח ותקציבים לתכנן את הקמת הבית הלאומי ליהודים וסימן בבירור את הקבוצה הדומיננטית שזכתה בהמשך לתרומות ותמיכה מכל העולם היהודי. אמנם נעשו ניסיונות לשיתוף פעולה בין יהודי המזרח והמערב בגיבוש המוסדות היהודים ויחסיהם עם הערבים באזור ובהיבט הבטחוני-מודיעיני  (יעקבסון ונאור, 2021), אולם התהליך החברתי-הסטורי ריכז את השליטה על ההון הכלכלי והחברתי בידי האוכלוסייה האשכנזית, ובהתאם לתפיסה קולוניאליסטית, ניתן לראות את התפתחות היהודים האירופאים  על חשבון ניצול והדרה של מזרחים והפיכתם לקבוצה חלשה ופריפריאלית (סבירסקי, 1981).

גם יהודים מזרחים תושבי הארץ הותיקים וגם העולים מארצות ערב נאלצו לקבל את עליונות הקבוצה האשכנזית ששלטה בכלכלה, הכתיבה את השקפת העולם המרכזית, התרבות ומוסדות השלטון. עולי ארצות ערב ויתרו על מנהגים ותרבות וסבלו מאפליה ודיכוי שיטתי, חלקו ממוסד וחלקו סמוי ועיקש (סבירסקי, 1981; שנהב, 2003; כהן, 2022). 

האפליה הממוסדת פעלה בעיקר דרך העדפת עולי אירופה בהקצאת קרקעות, מגורים, מוסדות חינוך והזדמנויות תעסוקה. במקביל, פעלו מנגנוני דיכוי ואפליה רבי עוצמה וסמויים אשר חדרו לתרבות ולשיח ופועלים עד היום בתודעה הישראלית (שנהב 2003; היילברונר  2020; כהן, 2022). עצם קיומה של הקטגוריה המלאכותית "מזרחים" לעומת "אשכנזים" נחשבת לאקט פוליטי של סימון והדרה (כזום, 1999).  עמדות גזעניות חלחלו דרך מנגנוני הדרה כמו התעלמות או בחירה סלקטיבית על בסיס מוצא, הגזענות פשתה בשפת היומיום, באמנות, בספרות, בהומור ועודנה תופסת מקום רחב בלא מודע הישראלי.

חלק ממנגנוני הדיכוי הונצחו בעזרת נרטיבים כמו מיתוס קיבוץ גלויות לפיו "כולנו יהודים" ללא הבדלים, תוך הדגשת האחרות של הערבים. בפועל, מיזוג הגלויות פעל בשיטה קולוניאלית של הכפפת התרבות המזרחית לטובת ערכים ותרבות אשכנזית-אירופאית וניצול העולים מארצות ערב ליישוב הפריפריה ולעבודות כפיים (שנהב 2003; היילברונר  2020). מצד שני, טוען כהן (2022) כי נרטיב קיבוץ הגלויות סייע גם לריכוך ודילול האלמנט הגזעני והקולוניאלי ותרם ללגיטימיות של נישואים בין-עדתיים. אולם, יש שטוענים כי נישואים בין-עדתיים משמשים ל"כיבוס" האפליה וטיפוח המיתוס ש"זה כבר לא קיים" כדברי השיר הפותח (קיסר, 2014).

גם נרטיב האשמת הקרבן תורם להכחשת האפליה ומטיל את האחריות למצבם המוחלש על המזרחים עצמם (סבירסקי, 1981). התכחשות לאחריות של הממסד הציוני-אשכנזי לאפליה מנעה אפשרות לפעולות של הכרה וצדק מאחה. דעות קדומות תפסו מקום בתודעה הישראלית עד לדור שלישי ורביעי (שירן, 2007; ביטון, 2011). גם כיום, בעשורהשלישי של המאה ה-21, נתוני הפתיחה הסוציו-אקונומיים של יוצאי עדות המזרח פחותים במידה רבה משל האשכנזים, במיוחד בהצטלבות עם מגדר, מעמד והשכלה^[1]. המחיר הנפשי של 75 שנות אפליה מועבר מדור לדור דרך הפנמות עמוקות ולעתים קרובות אינו מודע.

נישואים בין-עדתיים

נישואים בין-עדתיים לוקחים חלק בנרטיב "כור ההיתוך" אך בפועל הם מהווים רק כשליש מהנישואים בין יהודים בישראל (לביא, 2013). הם אינם מפחיתים את הפערים, שכן גם הנישואים המעורבים נוטים לחבר בני ובנות זוג על פי הצטלבות מיקומים - מעמד נמוך עם נמוך, וגבוה עם גבוה וכך הפערים נשמרים ואף מקצינים (Okun, 2007). הקטגוריות הפוליטיות של מזרחי/אשכנזי שמגולמות בהון חברתי כמו צבע עור ושם משפחה, הן חזקות יותר מאידיאולוגיית כור ההיתוך הרשמית (שגיב, 2014). היחס הגזעני המובלע בבחירות זוגיות אלו, מכונה "הארוטיקה של המאבק המזרחי" ומשמעו שנישואים מעורבים מסייעים לפרט לטפס בסולם המעמד אך מנציחים את המיקום החברתי של המוצא העדתי (לביא, 2013). מסקנות אלו יקבלו משמעות במפגש הטיפולי עם זוגות ובדינמיקה הלא מודעת שלהם, לגבי יחסי כוח ומעמד בתוך הזוגיות.

פוגל ביז'אוי (1999) מתארת את האתגר הבין-אישי של זוג מעורב עדתית להימנע מ"קריסה" של אחת לתרבות של האחרת ובעיקר הנטייה של בת הקבוצה החלשה לאמץ את התרבות הדומיננטית (האשכנזית). זוג מעורב נדרש לקיים דיאלוג בלתי פוסק בחיפוש אחר איזונים הדדיים, ולגבש פתרונות יצירתיים מחוץ למודלים העדתיים הקיימים. נתונים אלו מעוררים שאלות לגבי ההשלכות הפסיכולוגיות על היחסים בזוג מעורב, וכיצד הבדלי המוצא והמעמד מתבטאים ביומיום ובאינטימיות הזוגית. חיפוש "הפתרונות היצירתיים" הוא גם תפקידן של מטפלות זוגיות והמאמר הנוכחי ינסה לתרום מעט להתמודדות זו

התנחלות נפשית: נרקיסיזם לבן וגזענות מופנמות 

                                          "מה בין מהותו שלו כאדם להיותו מזרחי?" 

(בנימיני, 2015).

להצטלבות של מוצא עדתי עם מגדר, השכלה ומיקומים חברתיים נוספים יש השלכות נפשיות מרחיקות לכת על זהות הסובייקט שנוגעות לתחושת שייכות, ערך עצמי, בטחון ותקווה. רפפורט מציינת על בסיס פנון, כי אשה או גבר, שחורה או לבן, שלכודים בקטגוריות זהות בינאריות, נמנעת מהם האפשרות לקיום אותנטי, שכן חלק מהיבטי העצמי שלהם מנותקים מתודעתם (פנון, 2004; רפפורט, 2021). ואכן ניתן לראות פגיעה נפשית גם בקרב מזרחים וגם אצל אשכנזים.

הגזעה[2] (racialization) ואפליה מתמשכת עלולות להפוך ל"טראומה עיקשת".  מנגנוני הדיכוי שקופים ומופנמים על ידי קורבנותיו כמצב טבעי ומהותי. ללא הכרה בקיומה של האפליה שמוכחשת על ידי נרטיבים כמו פתולוגיזציה של הקרבן. התבוננות על סבל בתור ”טראומה עיקשת“ מאפשרת לבחון האם פסיכופתולוגיות שנהוג לייחס לממד התוך-נפשי איננה למעשה "תגובה נורמלית למציאות אבנורמלית" (זיו, 2012). 

נרטיבים גזעניים ומפלים מיישבים (colonize) את נפשם של בני המעמד המסומן וההגמוני כאחד, מעצבים את תפיסתם העצמית ומנציחים מבני כוח דומיננטיים  (Oliver, 2004). בישראל מאפייני הקולוניאליזם מיוחסים לרוב ליחסים בין המתיישבים היהודים לפלסטינים תושבי המקום (רפפורט, 2021) והביטוי פחות מתאים ליחס המורכב בין אשכנזים למזרחים. כדי לייחד את הפגיעה הנפשית שנגרמת מיחסי הכוח הבין-עדתיים אציע את המושג התנחלות נפשית. התנחלות הינה מילה טעונה פוליטית בישראל ונבחרה דווקא בשל כך, היות והיא מייצגת את היכולת של קבוצה חזקה להשתמש בכוחה ולהשליט נרטיבים אשר מתנחלים בנפש הפרטית והקולקטיבית. להלן יתוארו שני מופעים של התנחלות נפשית: נרקיסיזם לבן וגזענות מופנמת.

נרקיסיזם לבן

המושג שצמח בכתיבה על יחסי לבנים ושחורים מיושם במאמר זה כדי לתאר מנגנון הגנה ומבנה נפשי שמתקיים בקרב הציבור האשכנזי. התמודדות נפשית עם "אשכנזיוּת" הינה רכיב זהות שנמסר בהעברה בין דורית, וכולל קבלה של פריבילגיות ללא עוררין ומנגנוני הגנה שמגבילים את רגשות האשמה והבושה, יחד עם צמצום האפשרות לחוות באופן מלא תודעה של אחרים או מיעוטים (Harris, 2012). מנגנוני הגנה מאסיביים מסייעים להגן על בת ובן המעמד ההגמוני מקונפליקט לגבי זכויות היתר שלהםן על ידי ניתוק או פיצול ההיבטים הנחותים ואף השלכתם על האחר המסומן (המזרחיוּת). עיוורון לבן או עיוורון פריבילגי מגן מהכרה בעוול שתוביל לצורך לוותר על הפריבילגיות או לחוש בושה ואשמה. מנגנוני הניתוק פועלים במישור החברתי, התוך-אישי והבין-סובייקטיבי ומאפשרים לקבוצה החזקה להנות מזכויות יתר תוך התעלמות מפערים ביחסי הכוח ומסבל של קבוצות אחרות וכן להשליך היבטים חלשים ובעייתיים של עצמם על האחר המוחלש (Anen, 2020).

השלכת התוקפנות והפגימות מתבטאת בנרטיבים שמצדיקים ומנציחים את העליונות, כמו האשמת הקרבן בסבלו (Miller & Josephs, 2009). במקרים אחדים עלולה להתפתח דה-הומניזציה ודה-אינדיבידואציה כלפי קבוצות מסומנות עד כדי פעולות של שעבוד, גירוש, התעללות והרג. בהיסטוריה הישראלית, היחס לקבוצות מסומנות התבטא בעיקר באפליה, זילזול, והדרה ממוסדות התרבות והשלטון. היבט אחר של עיוורון לבן הינו הפגיעות או החרדה הלבנה (white fragility) שמתייחס לקושי של בני המעמד הלבן, ובכלל זה נשות ואנשי טיפול, להתייחס לנושאים של גזע, צבע ומוצא (DiAngelo, 2018; Hook, 2020).

גזענות מופנמת: במערכות אנושיות כמו קבוצה או משפחה, קיימת נטייה להשתמש במנגנון של פיצול במצבי קונפליקט, וליצור קיטוב בינארי בין "אנחנו והם" כאשר האחרות המסומנות סופגות את הרכיבים השליליים (ויינברג, 2014). סובייקט מהקבוצה שסופגת הגזעה מפנימה אותה והגזענות הופכת מתהליך קולקטיבי "חיצוני" לייצוג מופנם שמחולל שנאה עצמית, פגיעה בערך העצמי ובזכאות וכן עלולה להתלוות אליה קינאה מעמדית, עוינות, דכאון ושאיפה לטפס למעמד הפריבילגי (Pyke, 2010; Davids 2006).

זהות מזרחית כוללת קונפליקט בלתי נמנע בין תיסכול וכעס על האפליה לבין קינאה, הזדהות עם התוקפן ושאיפה "להשתכנז". השאיפה לעבור כאשכנזיה כרוכה בתחושת בגידה ואבדן זהות אותנטית (ששון-לוי ושושנה, 2014). החברה גם דואגת לכך שהמעבר לא יהיה מוחלט, שכן אם השחור יהפוך באמת ללבן, ייעלם ההבדל השומר על מבנה הסמכות של הלובן וכל המערך החברתי יתערער (Ahmed, 1999). המילה "להשתכנז" עצמה רוויה לעג ומרמזת על זיוף כך שגם מי שעוברות כאשכנזיות בנראות ובפרפורמנס, יקבלו מדי פעם תזכורת מהסביבה לכך שהן "לא באמת".

טיפול זוגי רגיש ליחסי כוח ודיכוי חברתי

זהות עצמית הינה הצומת בה נפגשים החברתי, הפוליטי והאישי. היא מתפתחת מתוך ההצטלבות בין מיקומים חברתיים כמו מגדר, מוצא עדתי, צבע, מעמד, ונטייה מינית (נדן ורואר סטריאר, 2021). חלק ממרכיבי הזהות מוכתבים מראש ונתונים למשטור ושליטה, על ידי חלוקה בינארית לקבוצות שקופות בעלות זכויות יתר לעומת קבוצות מסומנות ומודרות (פוקו, 1976 ,2005). לדוגמהקטגוריית הזהות "אישה מזרחית" תהיה דומיננטית בזהות של ילדה עוד בטרם נולדה והיא תפתח את עצמיותה בתוך המגבלות והדעות הקדומות שנוגעות להצטלבות המיקומים שלה. חלק מהיבטי הזהות ניתנים לשינוי ובחירה, אולם כדי שאשה מסוימת או החברה ככלל יוכלו לשנות תפיסות מסוימות, נדרש פירוק של ההבניה החברתית והפעלת התנגדות אקטיבית. לדוגמה, המילה "פרחה" קיבלה משמעות פוגענית ומשפילה כלפי צעירות מזרחיות אך עברה ניכוס מחדש (ריקליימינג) באקטים תרבותיים. וקיבלה משמעות חתרנית ב"שיר הפרחה" שכתב אסי דיין וביצעה עפרה חזה, ובהצגה "פרחה הוא שם יפה" (שלום-שטרית, 1995). 

היעדר הכשרה מספקת לטיפול רגיש-חברה ופוליטיקה בישראל, עלול להוביל למצב שבו העיוורון לגבי אפליה עדתית יחבור למסורת של ניטרליות ואובייקטיביות טיפולית, שמקובלת במרבית מוסדות ההכשרה בישראל (אבישר, 2014). המטפלות אולי קולטות רמזים בנושא עדתי, אך בניסיון לשמר ניטרליות טיפולית, או מתוך חשש "להעיר את השד", הן עלולות להימנע מטיפול בנושאים רגישים אלה (סמני וכץ-בן שפר, 2021). לעתים נראה שעצם הגיית המילים "אשכנזיה/מזרחי" מעוררת מבוכה והתנגדות והתערבויות שנועדו להאיר ולפרק את יחסי הכוח נתפס בעצמו כאקט גזעני ומאיים. 

העמדה הפסיכואנליטית בעצמה צמחה בחברה פטריארכלית, אירופאית ולבנה ועלולה להיות עיוורת לניצול ודיכוי ברקע של המטופלים וכן את יחסי הכוח בין מטפל.ת למטופליה. טיפול רגיש-פוליטית שואף לזהות ולפרש את הכוחות החברתיים הפועלים על השותפים במפגש הטיפולי, ומזמין את נשות ואנשי המקצוע להתבונן על ההקשר התרבותי והפוליטי בטיפול, בהדרכה ובממסד הטיפולי (נדן ורואר-סטריאר, 2021).  

במסורת של טיפול זוגי ומשפחתי מקובל להתייחס לסביבה החברתית, אולם נעשה שימוש בכלים טיפוליים שאינם עוסקים ביחסי כוח בין חברי המשפחה ולעתים אף מנציחים אותם (Leslie, 1995). הוגות פמיניסטיות קראו תיגר על כך שטיפול זוגי ומשפחתי עסק בעיקר בהסדרת ההיררכיה בין הורים לילדים, והתעלם מיחסי כוח בין גברים לנשים, אשר משעתקים לתוך הזוגיות את פערי הזכויות והכוח שבחברה ( Hare-Mustin, 1978; McGoldrick et al. 1989; Goldner, 1989). לעומת זאת בישראל, טיפול זוגי פמיניסטי פחות שכיח. הספר הראשון בנושא טיפול פמיניסטי יצא לאור רק לאחרונה (רבינוביץ' וצוויקל, 2023) וגם בו נעדר מקומו של טיפול זוגי ומשפחתי. הביקורת על טיפול זוגי בעולם התרחבה מעבר לנושא המגדר, והתריעה גם על קיומם של יחסי כוח סמויים על בסיס גזע בתוך המשפחה, ועל כך שמטפלות משפחתיות וזוגיות לוקחות חלק בשעתוק והנצחת הסטטוס קוו החברתי אם אינן עוסקות בו ישירות ומסייעות לבני הזוג להשתחרר ממנו.

נמצא שמטפלות משפחתיות:  (1) ממעטות להתייחס להקשר החברתי הרחב באבחון דינמיקה משפחתית. (2) מתעלמות מפערי כוח בתוך המשפחה ובחברה. (3) תופסות את המשפחה כישות אחידה ללא פערי כוח (Leslie, 1995). גם השיח הפסיכואנליטי תורם להנצחה ושעתוק של מיון היררכי לדיכוטומיות כמו ”נורמלי/פתולוגי“ (זיו, 2023)  ובתחום הטיפול המשפחתי אף חיזק סקסיזם ועודד מבנים חברתיים מסורתיים תוך הדרה ופתולוגיזציה של צורות משפחתיות אחרות (רבינוביץ' וצוויקל, 2023).

מנגד, רגישות פוליטית גבוהה עלולה לעורר במטפלת מודעות-יתר לפריבילגיות של עצמה ולהציף במבוכה או אשמה ואף להוביל לפיצוי על ידי מימוש בפעולה. מטפלות שמגיעות בעצמן מקבוצות שעברו דיכוי עשויות למצוא עצמן בהזדהויות מורכבות בעת טיפול בסוגיות חברתיות וגם הן זקוקות לטיפוח מודעות לקונפליקטים חברתיים (Parker, 2009).

תגובות הגנתיות של מטפלות לפערי כוח עשויות לכלול שיתוק עקב הצפה של אשמה וחוסר אונים לנוכח עוולות וגזענות. כמו כן יש נטייה של אנשי ונשות מקצוע מקבוצה דומיננטית להוציא עצמם מהכלל ולראות עצמם אחראים רק לפעולותיהם, ללא מתן דין וחשבון (accountability) על ההשתייכות לקבוצה המדכאת. מנגנון הגנה נוסף של מטפלות הינו העמדה הפטרונית של מטפלת שמדברת בשם או עבור בני הקבוצה המדוכאת במקום להקשיב להן (Leslie 1995). בטיפול רגיש-דיכוי, המטפלת נקראת לפעול באופן פרואקטיבי, לא רק לפרש ולשקף תהליכים חברתיים אלא גם לנקוט עמדה כנגד מנגנוני הדיכוי ולעודד התנגדות כחלק מהתמודדות עם טראומות חברתיות (זיו, 2023). פעולה זו מאתגרת במיוחד בטיפול זוגי שבו עידוד  התקוממות עשוי להתפרש כאיום על הקשר.

רגישות פוליטית וסוגיות של תוקפנות וזעם בטיפול זוגי   

אחד האתגרים בטיפול זוגי הינו ההתמודדות עם מגוון ביטויים של תוקפנות, שמופיעה כתגובה לאכזבה, עלבון, אי-צדק, פגיעות והתעוררות של טראומות התקשרות ישנות (Johnson, 2003). טיפול זוגי מודע פוליטי מחדד את האתגר הטיפולי, שכן המטפלת נדרשת לנוע בגמישות בין סקרנות אמפטית, הכרה ואישוש של עוול חברתי ודיכוי, לבין הצורך לייצר סביבה זוגית בטוחה ומווסתת לביטויים של זעם ותוקפנות. 

ניתן לראות את ביטויי הזעם כהתנגדות לדיכוי בהעדר כוח השפעה: "הזעם שייך לעניים, למיעוטים, לנדכאות ולחלכאים. מעמדות עליונים לא נדרשים לזעם כאקט פוליטי של התנגדות, הם יכולים למשוך בחוטים [...] בעזרת הון וקשרי שלטון" (זיו, 2023). חביף מתארת כיצד הגזעה שחווה אישה מזרחית מגיל צעיר הופכת לטראומה עיקשת, שמתבטאת בדימוי עצמי נמוך ותסמינים של דיכאון, דיסוציאציה, הימנעות, מחשבות טורדניות וגם ביטויי כעס שונים. אם המטפלת תאבחן אותן כתופעות תוך נפשיות בלבד היא עלולה לקחת חלק בדיכוי והאשמת הקרבן (חביף, 2020).

ביטויים של זעםבטיפול   נתקלים לעיתים קרובות בתגובות של אימה, גועל, התרחקות, פתולוגיזציה ודה-לגיטימציה, אך לעומת טיפול אינדיבידואלי שבו הזעם פוגש מטפלת מיומנת בהכלה ועיבוד הזעם של המטופלת, הדבר מורכב שבעתיים במרחב הזוגי, בו גם הזעם המוצדק ביותר עלול להפוך לאיום עבור מי שהזעם מופנה כלפיה. תגובת הרתיעה מתוקפנות גם בין בני הזוג וגם אצל המטפלת דורשת גמישות רבה, מצד אחד לעמוד איתן ולהכיל את התוקפנות לסוגיה, לבחון באמפטיה את מקורות הכעס יחד עם הצבת גבולות וויסות של עוצמת התוקפנות (Goldner, 2004). כשמתגבש מעגל קסמים חיובי ההתנהגות הזועמת מווסתת יותר ואז הצד השני מצליחה להקשיב לכאב שמאחורי הזעם, וככל שהיא קשובה ואמפטית, כך הוא פחות זקוק לתוקפנות כדי לבטא את כאביו ורוכש כלים יעילים לויסות וביטוי רגשותיו. רגישות לדיכוי על רקע עדתי ופוליטי עשויה לסייע לזהות את מקור הזעם ולהעניק לו הכרה. התנועה הטיפולית נעה כל הזמן בין ויסות רגשי כדי לספק סביבה זוגית מוגנת, לבין הקשבה לסיפור האישי ומקורות הזעם.

הצטלבות המיקומים ומתחים זוגיים

בזוגיות ממושכת וטובה הערך של שני בני הזוג בתוך המשפחה הוא שווה, כלומר, אין מקום לעליונות או נחיתות  גם אם מי מהם מגיע ממעמד גבוה יותר (Willi,  1978). עם זאת, הצטלבות המיקומים קובעת במידה רבה את הערך של הפרט בעיני החברה ותפיסה זו כמובן משפיעה גם על דימוי וערך עצמי. לכן, אין זה אתגר פשוט לשמור על שוויון בערך בין בני זוג, ולא לאפשר למעמדם בחברה לחלחל לתוך הקשר. ככל שהזהות של בני הזוג והקשר ביניהם רווי ביחסי הכוח כך יש סכנה לפגיעה בשוויון הערך והזכויות בקשר הזוגי ובמשפחה. בתרשים להלן הצטלבות מיקומים של שני בני זוג דמיוניים:

בזוג הדמיוני, לאשה יתרון חברתי במוצא ובהשכלה ואילו לגבר "נכסים" חברתיים של מגדר, הכנסה ומראה חיצוני מוערך. כדי שהקשר הזוגי יהנה משוויון בערך ובהערכה ההדדית עליהם למצוא דרך להתמודד עם המיקומים החברתיים שלהם מבלי שהם ייצרו היררכיה בתוך הקשר.

רגשות נחיתות או עליונות, קינאה ומאבקי כוח עשויים לבוא לידי ביטוי בכל אחד מהמאפיינים הללו או בפיצול כללי שבו אחד מבני הזוג מסומן בקוטב הנחות והאחר.ת בקוטב העליון. אצל זוגות שבהם אחת מבני הזוג סובלת מפגיעה בערך העצמי יש סכנה שתתפתח דינמיקה זוגית שבה יש פיצול כזה בין עליונות לנחיתות ואפילו "קנוניה נרקיסיסטית" (Willi, 1978). בקנוניה נרקיסיסטית על רקע עדתי, יחסי הכוח הקיימים בחברה מטילים את צילם על בני הזוג ומשתחזרים בדינמיקה של עליונות ונחיתות, קנאה, השפלה, התנשאות וכדומה. המעמד והכוח שהחברה מכתיבה, לא ישפיעו באותו אופן על כל סובייקט. לא כל אישה או גבר מזרחי יסבלו מפגיעה בזהות, ולכן חשוב שהטיפול הזוגי יברר בפתיחות האם קיימת התנחלות הנפשית בלא מודע האישי והזוגי ומה עוצמתה.

קנוניה נוצרת לרוב בזוגיות שבה בנות הזוג משתמשות במנגנוני פיצול, השלכה והזדהות השלכתית הדדית כך שכל אחת מזדהה עם אחד הקטבים (חזקה/חלשה) ומשליכה את הקוטב הנגדי על בת הזוג. מנגנון הקנוניה מתדרדר לאורך זמן ומתבטא בהתנהגויות של האשמה, זלזול, זעם, מאבקי כוח או ריחוק וניכור. תהליכי השלכה והזדהות-השלכתית פועלים בזוגיות כנבואה שמגשימה את עצמה: כל צד בזוג ממלא באופן אוטומטי את התפקיד שלוהק אליו מינקות, והתנהגות זו דוחפת את בת או בן הזוג להתנהג בהתאם לתפקיד הנגדי, המושלך עליהם. זו שמזדהה עם המיקום הנחות תפעל יותר ויותר בהתאם למה שמושלך עליה, וזו שמזדהה עם עמדת הכוח תפעל מתוך תחושת פריבילגיה. באופן מעגלי, כל תגובה מוסיפה שמן למדורת הקיטוב, "מצדיקה" את ההשלכות והסבל הולך וגדל (קליינר-פז, 2021).

לעתים קרובות, דווקא אותו פיצול לא מודע תורם להתאהבות ולמשיכה בתחילת הקשר.קנוניה נרקיסיסטית על רקע עדתי עשויה להתחיל בחוויה של "תיקון": בן הזוג המזרחי עשוי להרגיש שהוא נכנס למעמד החזק והוא ישליך על בן זוגו האשכנזי ומשפחתו ייצוגים אידאלים של עליונות שמגבירים הערצה ותשוקה. הצד האשכנזי עשוי לחוש עונג ממיקומו המועדף והמשיכה שלו תתבסס על השתקפות של ערכו בעיני בן זוגו האוהב. 

רגשות כאלו עשויים להזין גם את התשוקה המינית ולהתלכד עם פנטזיות מיניות עמוקות שמתגבשות, כמו שאר היבטי העצמי, בתוך הקשר פסיכולוגי, פוליטי וחברתי. חווית העצמי כסובייקט מיני ותפיסת האחר כאובייקט מיני מעוצבים בילדות על ידי הפנמות ראשוניות, כולל יחסי כוח וערך שהחברה מקנה לאובייקט (Stoller, 1975). גזע, צבע עור ומעמד חברתי מוטענים במטענים מיניים ועוברים הגזעה, שבאה לידי ביטוי מובהק בבדיחות למשל, בהן האישה האשכנזית נתפסת כקרירה והמזרחית היא אובייקט להשלכות של זמינות מינית. חלק גדול מהדעות הקדומות על נשים וגברים ממוצא מסוים נוגע למיניות שלהם ומייצר תסריטים שפוגעים ביכולת לפגוש את המיניות הפרטית והאותנטית של בת הזוג הממשית.

גם בשאר התחומים, השלכות של אידאליזציה בתהליך ההתאהבות עשויות להוביל למעגלים של אכזבה, תובענות, האשמה, זלזול וזעם כרוני (Meltzer, 1975; Ruszczynski, 1995). גורלו ויציבותו של קשר זוגי כזה תלויה במידה רבה ביכולת של בני הזוג לצלוח את ההתפכחות, לגלות זו את זה באופן אותנטי ולבסס הערכה הדדית ושוויון בערך שאינם מושפעים מהצטלבות המיקומים החברתית. ללא אינטגרציה בין היבטים של כוח וחולשה, עליונות ונחיתות אצל שני בני הזוג, הפיצול בציר העדתי עלול להפוך את הזוגיות למיקרוקוסמוס שמשעתק את יחסי הכוח העדתיים בחברה.

תיאור מקרה^[3]: געגועים לפריפריה

קונפליקט על רקע עדתי עלול להתגלות בשלב מאוחר בטיפול, במיוחד אם מדובר בהיבטי עצמי מודחקים ומנותקים מהתודעה, אצל בנות ובני הדור השלישי שספגו את ההתנחלות הנפשית בהעברה בין דורית. המקרה ידגים כיצד רמזים וגילויים בתהליך הטיפול חושפים את האפליה המופנמת.

נטע ואלון, זוג הטרוסקסואלי המתקרב לגיל 40, הורים לשלושה ילדים, פנו לטיפול זוגי בעקבות מה שנראה כ"משבר התפתחותי" אופייני לשלב ההורות הצעירה. הם תיארו את הקושי להסתגל לעומס החיים ואת החיפוש אחר איזון בין עבודה, הורות, מימוש עצמי וזוגיות. הסוגייה השכיחה של חלוקת הנטל ומציאת איזון עבודה-בית הוצגה בהתחלה כבעיה הדדית ומשותפת: "שנינו מאד עמוסים ומתוסכלים, ולא מגיעים בכלל להיות יחד".

העבודה הטיפולית החלה בבירור שגרת החיים, כשבני הזוג מציגים תמונה כמעט אידילית של אהבה ופירגון הדדי וממקדים את הבעיה ב"ניהול זמן". שניהם ביטאו געגועים לזמנים בהם היו יותר פנויים לבילוי, וליחסי המין שהיו מלאי תשוקה. בבירור של שגרת חייהם התחלתי להרגיש לא בנוח עם הפער בין המילים שבהן שניהם תיארו קשר שוויוני ואכפתיות הדדית, לבין תיאור המצב בפועל, שבו ניכר היה פער גדול בחלוקת העומס. שניהם עסקו בתחום מקצועי דומה, אולם נטע עבדה פחות שעות ונשאה במרבית הנטל של ניהול חיי הילדים, מבחינת ארגון, קבלת החלטות והחזקת האחריות לצרכיהם כמו מסגרות לימודים, בריאות, חוגים, ביגוד וכדומה. גם העבודה הרגשית של הרגעה, ויסות הילדים וניהול קשרים חברתיים הייתה מוטלת ברובה על כתפיה של נטע בעוד אלון מביע את הערכתו לכך אך מדגיש שהוא עובד מאד קשה.

ניסיוני בטיפול זוגי לימד אותי להקשיב לפער בין מילים ומעשים, בין סגנון התקשורת למסרים הסמויים. התקשורת האוהבת והנעימה של הזוג, נראתה לי יותר ויותר כמנגנון הגנה שמאחוריו מודחקים ומנותקים היבטים של התקוממות, כעס, ועיוורון לגבי מה שקורה בפועל. תהיתי על עוצמת שיתוף הפעולה שלהם, וניסיתי לברר האם מתקיימת ביניהם "קנוניה דיסוציאטיבית", ומהם היבטי העצמי המנותקים מהתודעה הזוגית (Kleiner-Paz and Nasim, 2021).

הפער בין השיח לחלוקת הנטל בפועל היה די סמוי מהתודעה שלהם, כמו אצל זוגות רבים בעידן הנוכחי שמצהירים על עמדות שוויוניות אולם מתקשים לקיים זאת בפועל, גם בשל היעדר מסגרות ומודלים חברתיים תומכי-שוויון. בהעברה הנגדית שוב ושוב חשתי שאני "משביתת שמחות" שמקלקלת את האידיליה ונאלצת לחשוף את המציאות שלא הייתה בתודעתם, אבל יצרה רגשות של מרירות, כעס ודכדוך אצל נטע ותסכול על הריחוק הזוגי אצל שניהם. ככל שנקף הזמן, הדיבור על אהבה, בעיקר מפיו של אלון, החל להישמע באוזניי יותר ויותר מזויף ומניפולטיבי. הוא הרבה לדבר בסיסמאות בנוסח "אם אוהבים לא עושים חשבונות", כאשר אוזניי רגישות-התרבות שמעו דרישה לשמירת הסטטוס קוו שבו הוא נהנה מזכויות יתר מבחינת חלוקת הזמן והאחריות למשפחה והיא מוותרת לו, "בשם האהבה". הבנתי בהדרגה ששניהם לכודים בעיוורון לגבי חוסר צדק וחוסר שוויון, וייחסתי זאת בעיקר להיבט המגדרי ולפחד של שניהם מכעס ועימות שיפרו את האידיליה הרומנטית. ההתערבויות שלי היו ברוח של טיפול זוגי פמיניסטי, שנועד לאפשר לבני הזוג לפרק יחד את ההבניות החברתיות לגבי תפקידי מגדר ולהשתחרר מהן. הצעתי להם את ההשערה שיש ביניהם הבדלים שגורמים לתסכול, אבל קשה להם להבחין בהם. שיקפתי לאלון שהוא כגבר לוקח כמובן מאליו את זכויות היתר שלו כי כך החברה חינכה אותו, ונטע כאשה, מקבלת באופן אוטומטי את התפקיד המרכזי בבית, בהורות ובחיי הרגש כחלק מהאימהות, ואינה מודעת לתסכול ולמחיר שהעומס והבדידות גובים ממנה.

פתיחת האפשרות להכרה בהשלכות המיקום המגדרי שלהם סייע לסדוק את המצג של שוויון ושיתוף אידילי ונטע ביטאה יותר בגלוי את ההתקוממות על כך שאלון "מרשה לעצמו" לעבוד שעות ארוכות ובשבת בבוקר לצאת לעסוק בספורט, ושוב העירה בכאב חנוק, שהיה לה קל יותר לו היו גרים סמוך להוריה.

אלון הגיב בהתגוננות וטען שהוא חייב לווסת את המתח מעבודתו הקשה בפעילויות הפנאי והספורט, והוא מצפה ממנה לאפשר לו זאת "בשם האהבה". הוא התעמת אתי לא מעט. בהתחלה הוא התקומם בכלל מעצם הרעיון שאין ביניהם חלוקה שוויונית ואט אט נאלץ להכיר בכך, כאשר נטע העזה לפרט יותר את שגרת יומה ואת העומס המוטל עליה, ברשימת המטלות האינסופית שהוא כלל לא הכיר. בהדרגה הוא הכיר בכך אך תלה זאת בעובדה שהוא המפרנס העיקרי והמתח שיש עליו גדול יותר. הוא נהג להגיב בעוקצנות "בבקשה, אם את רוצה להתחלף אתי, לכי את לעבוד במשרה מלאה". היא לא הגיבה ואני תהיתי האם היא לא הייתה מוכנה להתחלף אתו ולהיות המפרנסת העיקרית ולחזור הביתה אחרי שהילדים במיטותיהם, אולם שוב חשתי זהירות וחשש לקלקל ולהפגיש אותם עם קונפליקטים שאינם מודעים להם. מתוך ההעברה הנגדית העיקשת שבה חשתי שעלי "להציל אותה מציפורני הפטריארכיה", הבנתי שאני נבחרתי להיות הדמות שמולה הוא עושה את התהליך הכואב של התפכחות מעיוורון מגדרי. שמחתי להיות הכתובת לתהליך חשוב זה, וכן חשתי כמה נטע מכירת תודה על כך שאני חוסכת ממנה את הצורך להתעמת אתו. השיפור במודעות לחוסר השוויון מבחינת זכויות (לזמן פנוי ועיסוקים אישיים) וחובות (ההורות, מלאכות הבית, פרנסה) הביא להקלה מסוימת בתקשורת אולם הפתרונות עדיין לא נמצאו. כשהיא הזכירה את הוריו שגרים בסמוך אך לא פנויים להיות עם הנכדים, הוא גונן עליהם ודיבר על עבודתם החשובה של ההורים שהחזיקו משרד עורכי דין יחד. כאשר נטע הזכירה שוב את סוגיית המגורים הוא ביטל בלגלוג את "הרעיון המופרך שלך לעבור לפריפריה כשקיבלת דירה בתל אביב".

שוב שמעתי צליל ברור של פטרונות בדבריו על "העבודה החשובה" של הוריו ועל "הדירה שקיבלת". עם התקדמות הטיפול, התגברה אצלי ההבנה כי נטע חוששת מאד להתעקש על רצונותיה וצרכיה למול הלגלוג והביטול של אלון. כשדיברה על כמיהה לעזרה היא נמנעה מהבעת כעס. הטון שלה היה חנוק, השפה מתנצלת, בנוסח "אני יודעת שהוא עובד מאד קשה, אני רוצה לפרגן לו, אבל הוא בקושי רואה את הילדים…". לאוזניי היא נשמעה כמתחננת, כמי שברור לה שהיא דורשת יותר מדי ותהיתי, מה עוד נמצא שם שמעניק לו זכויות יתר גם בעיניה? האם הכסף מדבר? האם זה המגדר? או שמשהו אחר אחראי לפערי הכוח ביניהם? 

בעמדה ההתייחסותית, זוגיות מורכבת ממגוון של קונפיגורציות, בהן פן מסוים, היבט עצמי של כל אחד מבני הזוג "פוגש" היבט עצמי של האחר. למשל, ההיבט המיני של נטע ואלון נראה מחובר בקונפיגורציה חיובית של משיכה הדדית. גם בהיבט האינטלקטואלי היה ביניהם חיבור של שותפות ועניין הדדי, הפן האינטקלטואלי שלו פגש פן דומה אצלה. הקונפיגורציות אשר זקוקות לטיפול הן לרוב אותם היבטים של הקשר בהם "נפגשים" היבטי עצמי פצועים של בני הזוג. ההיבט המגדרי של נטע ואלון נפגש בתבנית של "קנוניה"; שניהם ממלאים אוטומטית תפקידים משלימים, ומשליכים חלק מהקונפליקט על האחר. הוא משליך עליה עמדה ילדותית וחלשה ומייחס לעצמו רציונליות ותפקיד של מבוגר אחראי. אלון מתקשה לראות את הילדותיות שיש בהתעקשות שלו להמשיך את סדר היום שלו למרות שיש לו שלושה ילדים, ונטע מתקשה לראות עד כמה היא גם מבוגרת ואחראית בתפקודה כאם ומנהלת משק הבית. עיקר הפיצול שהייתי ערה לו באותה תקופה היה סביב הזכאות: היא חשה שאיננה זכאית לדרוש, ואילו הוא חש זכאי לכל ההטבות שקיבל ולקח, עד כדי כך ששניהם היו עיוורים לחוסר השוויון ביניהם. כאמור, ייחסתי את הקושי ליחסי הכוח המגדריים אך כעבור זמן מה הופיע בטיפול השד העדתי.

באחת הפגישות, כשנטע דיברה שוב על הבדידות שלה בטיפול בילדים, ועל כך שהוריה לא מצליחים לעזור להם, היא הזכירה את המרחק הגאוגרפי. היא שיתפה בכאב שהם ממעטים לבקר את הוריה והדגישה שההורים כלל לא דורשים יותר ביקורים ובכלל, סיפרה שהם מעריכים ואף מעריצים את אלון שנתפס בתור "חתן אידאלי". לשאלתי מדוע אינם מבקרים שם יותר הוא גלגל עיניים והיא הסבירה שזה רחוק ובשבת אלון לרוב עושה ספורט בבוקר והיא מתקשה לנסוע לבד עם שלושת הילדים. היא הוסיפה שהוריה מאד מעוניינים לעזור אך הם מתקשים להגיע בתחבורה הציבורית ונשמעה כמתנצלת בשמם.

גלגול העיניים שלו נחרת בתודעתי. היה במחווה הזו שילוב של זלזול והתנשאות, כאילו הוא אומר לי ללא מלים ומאחורי גבה "מה יש לי לחפש שם?". המילים "פריפריה" ו"תחבורה ציבורית" יחד עם הטון הפטרוני בו הוא דיבר על "הדירה שקיבלת" הצטברו לכדי הבנה שיש גם קנוניה לא מודעת במפגש סביב מעמד חברתי ומוצא. נטע ואלון, בעלי השמות והמראה הכל-ישראלי, כלל לא התייחסו למוצאם העדתי או למעמדם החברתי כסוגיה בעלת משמעות כלשהי. הם הכירו באוניברסיטה, שניהם עוסקים במקצוע דומה, אולם כפי ששיערתי במיקום החברתי שלהם היו פערים משמעותיים. החקירה ופירוק הקנוניה העדתית היו קשות ואיטיות יותר מאשר ההתבוננות על ההבניה המגדרית. ניכר היה ששלושתנו מהססים, חרדים בבחירת המילים ובהצפה של הנושא למודעות. תחילה שניהם ביטלו את הרעיון שהוא מרגיש עליונות וזכאות בגלל מוצאו, או שהיא מרגישה פחות חזקה בקשר בגלל מוצאה, אולם די מהר נטע החלה להתחבר לרגשות של תסכול, נחיתות וסיפורים ששמעה מהוריה ומהוריהם.

מתוך הבנה שגם אני וגם הם נכנסים לטריטוריה חדשה, הזמנתי אותם לשתף באסוציאציות סביב הנושא של מוצא עדתי, מסורת ומורשת ולהעלות זיכרונות ששמעו מהדורות הקודמים.  נטע סיפרה שהיא דור שלישי למשפחה שעלתה מצפון אפריקה וספגה את כל האפליה המוכרת בהסטוריה הישראלית – הסבים שלה הועברו עם עלייתם למעברה ואז ייושבו במושב בנגב ומאוחר יותר עברו לעיר בשפלה ונתקעו בעוני עד סוף ימיהם. הסבים מצד אמה עבדו בעבודת כפיים שהיוותה עלבון לכישוריהם והשכלתם ומגיל צעיר. אמה והדודות שמעו מסרים ברורים שעודדו אותן "לשאוף גבוה", ו"להראות לאשכנזים שאנחנו לא פחות טובים מהם" והמסרים הללו זכורים גם לנטע. אמה ודודותיה שגרו קרוב היו דמויות משמעותיות בגידולה, היא תיארה אותן כ"לביאות, נשים שהיו אמהות חזקות וסקסיות" שתמכו בילדיהן ודחפו אותם להישגיות. ואכן היא הגשימה את השאיפות שספגה ממשפחתה, רכשה תואר באוניברסיטה נחשבת ועברה להתגורר במרכז הארץ. גם נישואיה לאלון  נתפסו בעיני משפחתה כהישג וכמקור לגאווה. אך ככל שהיא פרשה את הסיפור, ניכר היה שלא רק גאווה שזורה בסיפור אלא גם הרבה עצב, עלבון וקונפליקט. המילה "השתכנזות" הדהדה במוחי.

בספרה "בת של מי את?" יאלי השש מעניקה מילים לנשים מזרחיות כמו נטע, לאימהות ולסבתות, שהצטלבות המיקומים שלהן העניקה להן עמדת פתיחה מוחלשת מבחינת מגדר, מוצא עדתי, השכלה ועוני. שילוב שמביא את האישה לזוגיות הטרוסקסואליות בעמדה מוחלשת ופגיעה, במיוחד אם בן זוגה מגיע עם הצטלבות מיקומים הפוכה של גבר אשכנזי ממעמד כלכלי יציב כמו במקרה של נטע ואלון. מזה אלפי שנים ובחברות רבות, מוסד הנישואים היה הדרך היחידה שעמדה בפני אישה לבסס לעצמה בטחון קיומי. "'בלי גבר' היו מילים שהדהדו טרגדיה ועוררו רגשות של רחמים, בוז או אהדה בקרב שכנות ומשפחה" (השש, 2022). 

מחיר ה"ההשתכנזות" של נטע הורגש בדמעותיה, בעצב שליווה אותה, בוויתורים על הקהילה וסביבתה המשפחתית, אך הוא לא דובר ולא נרשם בתודעתה ומעולם לא נוסח במילים. ההכרח להמשיך את שושלת הלביאות ולטפס בסולם החברתי דרך ניתוק מהמחירים והכאב. הריחוק הממושך מהוריה מגיל צעיר, הצורך להיאבק על מקומה, לרכוש ידע, סגנון דיבור, וה"פרפורמנס" של צעירה ללא זהות עדתית היוו נטל כבד על תחושת הערך והאותנטיות שלה. כמו רבות מבנות דורה, היא גדלה על מיתוס של שוויון הזדמנויות שיש בו טשטוש של המאמץ הרב שנדרש מאשה מזרחית צעירה מהפריפריה להסתגל לחיים במרכז הארץ האליטיסטי והכניעה לכך שהיא תמיד תהיה זרה ונחותה.

גזענות מופנמת בקרב נשים מזרחיות כוללת דיכוי כפול – מגדרי ועדתי - ומתבטאת בסימפטומים של סלידה עצמית, דיכוי עצמי, פגיעה בערך עצמי ובאסרטיביות ועוד. גם בקהילה הפמיניסטית יש פער בין המאבק של נשים אשכנזיות להרחיב את זכויותיהן ו"לשבור את תקרת הזכוכית" לעומת נשים מזרחיות שנאבקות "להתרומם מרצפת הבוץ" (דהאן-כלב, 1999; השָש, 2022; קשת, 2003).

נטע חפרה עמוק בעברה ונזכרה כיצד התאמצה לסלק עקבות של מבטא או סלנג מהפריפריה, ולהתעדכן במוסיקה ובתרבות המקובלות בתל אביב. היא גם הבינה בהדרגה עד כמה עצמה עיניים ממופעים של גזענות ומיקרואגרסיה בקרב חברים ובמשפחה של אלון, באוניברסיטה, כשצחקה מבדיחות על מרוקאים או כשראתה את ההעדפה הברורה לעובדות ועובדים אשכנזים בכל משרד שבו עבדה.

הדבר עלה לדוגמה כשהיא תיארה את יחסם של הוריו של אלון, שכינינו בהמשך הטיפול "גזענות רכה". הם הביעו חיבה מסויגת כלפיה אך מעולם לא שיתפו אותה בשיחותיהם עם אלון על נכסי המשפחה, על סוגיות מקצועיות או על עניינים "ברומו של עולם". הם מיעטו להתעניין בעיסוקיה, וגם נושאים שנגעו לחייה ולילדיה דוברו "מעל ראשה" בעוד היא משחקת עם הילדים ומסייעת בשטיפת הכלים. 

ככל שנחשף הכאב והקונפליקט של נטע, כך אלון הלך והתקשח. הוא התנגד לתפיסתה הסובייקטיבית ולרמזים שעלו מהפרשנות שלי ששיקפו חוסר שוויון על בסיס של הגזעה. בדבריו החלו להופיע ביטויים של פגיעות לבנה כמו "את כפוית תודה" ו"אני לא אתנצל על זה שנולדתי במקום הנכון". אלון הלך והתחפר בעמדת התגוננות, מתקשה להכיר בחוסר הצדק העמוק הקיים בחברה בכלל וגם בזוגיות שלו ובמשפחתו. הוא "התגונף"^[4] בכעס וניסה להאשים את הקרבן, כשייחס את קשייה של נטע לאישיות שלה ושלל את המציאות החברתית השונה בה הם צמחו. חשתי שהטיפול בסכנה, ותהיתי האם הייתה זו טעות לשחרר את השד העדתי מהבקבוק, האם אינני כופה על נטע תודעה מלאכותית של קיפוח ומנסה "לשחרר אותה" מבלי שהיא חשה צורך בכך. בתודעתי, פניתי לנטע מתוך הזדהות נשיית כמי שגידלה ילדים וזוכרת את חוסר הצדק בחלוקת העומס. אולם תהיתי האם אינני נכנסת לעמדה פטרונית של "אשה לבנה שמשחררת את האשה המזרחית".

השתדלתי שלא להתעמת ישירות עם ההתנגדות של אלון, אלא לפרש אותה באמפטיה. בדומה לעבודת הדקונסטרוקציה עם ההיבט המגדרי, שיקפתי לאלון את המציאות החברתית שבה הוא נולד מראש לתוך עמדת כוח ועליונות, הודות להצטלבות המיקומים שלו, והפריבילגיות הופכות לחלק מובן מאליו של זהותו, כמו הזכות להגיע הביתה בערב או לעשות ספורט בשבת מבלי לתהות מה קורה במשפחתו באותו זמן. כדי לחדור את מעטפת ההגנות שלו השתמשתי גם בחשיפה אישית והכרה בפריבילגיות שלי, כפסיכולוגית אשכנזייה שעובדת בצפון תל אביב, וכך השתדלתי לעשות את הצעד הראשון ולפלס עבורו את הדרך לפגוש היבטי עצמי מנותקים ומביישים של זכויות יתר וכוח (Benjamin, 2011). 

לא פעם נטע גוננה על אלון מתוך הזדהות עם הזכאות שלו להנות ממעמדו וחשש שייפגע ויתרחק ממנה. שוב ושוב היא נעה בין רצון להביע מחאה לבין התכווצות וקושי להסביר "מה לא בסדר". האתוס שינקה מילדות שהיא באה מבית של נשים חזקות ש"לא מתלוננות ולא מתקרבנות" אמנם העניק לה רוח גבית לצמוח ולממש את כישוריה אך אילץ אותה להשתיק ולנתק היבטי-עצמי חיוניים. המצוקה של הדורות הקודמים של נשים מזרחיות, שספגו גזענות, דיכוי ואפליה כפולה, סומנה גם בתוך משפחתה כמשהו ששייך לדור של הסבתא והייתה השתקה קולקטיבית של אמה לגבי המחיר שנשים מזרחיות משלמות כדי להתקדם בחיים. הרצון לגדל את ילדיה בפריפריה האהובה והמוכרת נתפס בעיניה ובעיני אלון כדרישה ילדותית ולא רציונלית ולא ככאב של מי ש"חצתה את הקווים" והתחברה למעמד החזק על חשבון חלקים אותנטיים של עצמיותה, ועל חשבון הזכות והתשוקה של הוריה להיות סבים מעורבים. שדה השיח שבו גדלו אלון ונטע, לא העניק להם מילים שיספרו את חוסר הצדק החברתי שבתוכו גדלו ואת השלכותיו על זהותם ועל תחושות הלגיטימיות והזכאות. גילינו יחד שגם בזוגיות שוויונית לכאורה של שני צעירים משכילים, הלא מודע הזוגי ספוג התנחלות נפשית, שמורכבת מההפנמה הגזענית שנטע ספגה והנרקיסיזם הלבן של אלון.  

מימוש בפעולה בקליידוסקופ הזוגי

בטיפול זוגי שלושת הנוכחים נופלים יחד לבור המימוש בפעולה (אנאקטמנט), שבא לידי ביטוי לרוב באינטראקציה לא מודעת של התנהגויות פוגעות. בעמדה ההתייחסותית אנאקטמנט נתפס כאמצעי לגילוי היבטי-עצמי שנותקו ואינם מנוסחים במילים (Bromberg, 2003). בשלבי הטיפול המאוחרים, כשאלון שיתף בפצעי הילדות שלו, הוא הבין כי גדל תחת עומס של ציפיות שקשורות במעמדו כבן בכור למשפחה ממעמד גבוה. באותו פרק של הטיפול האמפטיה וההזדהות שלי עם אלון הלכה וגברה, במבוכה יכולתי לחוש בדמיון שלי להוריו שדוחפים את בנם לממש את עצמו ולהגיע להישגים. הוא תיאר את התקפי החרדה שסבל מהם במהלך לימודיו והפחד מהפרצוף המאוכזב של אביו בכל פעם שעשה בחירות מקצועיות לא מספיק הישגיות ו"אשכנזיות".

באחת הפגישות נטע התלוננה שוב על ההיעדרות של אלון בזמן שהוא עמד לפני קפיצת מדרגה בקריירה שלו, שדרשה ממנו מאמץ רב. ואני, בלי הרבה מחשבה, נחלצתי להגנתו ודיברתי באמפטיה על הצורך שלו למימוש עצמי. לא קלטתי את תגובתה המיידית של נטע אך שמתי לב שהוא מביט בה בדאגה, והיא נראתה קמלה בחדר ומביטה עלי בעוינות. בהמשך הבנתי שנפלתי להעברה נגדית של "אמא פולניה", שמצדיקה אוטומטית ערכים של הישגיות ושאפתנות על חשבון משפחתיות, ואכן נטע שמעה את דבריי כמי שמזלזלת בה ובערכי המשפחה. היא אמרה לי בכעס מהוסס: "עכשיו את נשמעת כמו אמא שלו שאומרת לי "קחי מטפלת, למה את צריכה להיות עם הילדים בצהריים?". והוסיפה "אני יודעת שהיא מזלזלת בי על זה שאני לא עובדת יותר שעות והילדים אוכלים צהריים בבית".

הבנתי שפעלתי מתוך העברה נגדית של מיקומי החברתי של "האמא האשכנזייה הדוחפת" כפי שכותבת  השש: "המוסדות החברתיים הבורגנים, ובעיקר מוסד המשפחה, עיצבו את הפרט הבורגני האידיאלי כגבר לבן, משכיל, רציונלי, מוסרי, שואף לקידמה, בעל קניין פרטי, ראש משפחה חרוץ ומועיל לחברה [...] יהודי המזרח נתפסו לפי אמת מידה זו כמנוונים, כמי שיש לשחררם מהערכים של קהילתיות ומסורתיות" (השש, 2022).

עמדת הפטרונות של "משחררי המזרחים" הייתה מוטבעת באלון ובהוריו והולידה את התפיסה שנטע "כפוית טובה" וזו השתלבה בלא מודע של נטע עם הפנמות של עצמה כמי  שעליה להודות על מזלה הטוב ש"תפסה בעל אשכנזי". גם אמו של אלון וגם אמא של נטע מהדהדות את התפיסה הקולוניאלית לפיה תפקיד האישה הלבנה "לשחרר" את נשות המזרח ולהתאימן לערכי המערב (וולסטונקרפט, 2006).  אמה של נטע היא נציגה מובהקת של ה"התנחלות הנפשית" הקונפליקטואלית של הזדהות עם העליונות המערבית והדחיפה של בתה להתנתק מהפריפריה והמורשת המזרחית. אולי דווקא בזכות זה שנטע בת לדור השלישי, היא מסוגלת להיאבק ולהשיב דרך האימהות והמשפחתיות שלה חלקים חיוניים ואותנטיים של מורשתה. 

כששמעתי את הנזיפה של נטע, הכרתי בכך שנפלתי בפח וגוננתי על אלון מתוך ההזדהות שלי עם ערכי ההישגיות. שמחתי גם לשמוע את נטע חזקה יותר, מתקוממת כנגד הנשים הלבנות ונאבקת על סדרי העדיפויות שלה. הראיתי כיצד הקליידוסקופ של הזהויות התערבב - פתאום כבר לא היינו שתי נשים שמזדהות עם הכאב על האפליה המגדרית, ועברנו להיות בחדר שני אשכנזים שדוחפים להשכלה וקריירה. אלון, אמו ואני ייצגנו באותו אירוע את ההגמוניה האשכנזית הדורסנית שמחליטה מה נכון ומה חשוב, איך לחלק את הזמן ומי מקבל יותר. ונטע השיבה לנו בכעס בריא של התקוממות מוצדקת.

טיפול זוגי דורש תנועה מתמדת בין חקירה ופירוש של היבטים אישיים כמו זהות וערך עצמי לבין מקורותיהם בעבר ובהצטלבות המיקומים החברתית. אלון ואני זכינו בשיעור בהסטוריה ונדרשנו להכיר בחוסר השוויון, הן בהזדמנויות והן בתחושת הזכאות המובנת מאליה שגדלנו עליהם כאשכנזים. פרשנות ששילבה אמפטיה לעיוורון שלו, ואמונה בכוונותיו הטובות יחד עם מעט חשיפה עצמית, אפשרו לו להתגבר חלקית על העיוורון הלבן שלו. "לא חשבתי על זה שאני מרחיק אותה מההורים שלה" אמר לקראת סיום הטיפול  "הייתי בטוח שהיא שמחה להיות חלק ממה שאני מביא לה - הבית במרכז, הכסף, החיים הטובים".  ועל כך נטע יכולה הייתה להשיב בכנות: "זה גם וגם. אני גם מכירת תודה אבל גם מתבאסת, כי זה לא העולם שלי! יש לי עוד עולם שאני שייכת אליו והוא במושב של הוריי בדרום.

הכרה הדדית ביחסים זוגיים איננה מצב קבוע ויציב, אלא רגע קסם של יציאה מעמדה הגנתית אוטומטית שמאפשר לראות את העולם גם מנקודת המבט של העצמי וגם של האחר.ת כשני סובייקטים עם היגיון ורגשות שונים (בנג'מין, 1988; 2013). ברגע שנטע יכולה הייתה להכיר בכך שאכן, אלון ומשפחתו תרמו לשיפור חייה והעניקו לה בטחון ומעמד, הוא הצליח להכיר במחיר שהיא משלמת במקומה המסובך כ"מהגרת" בעולמו הפריבילגי. כשנטע שומעת את ההכרה והאמפטיה שלו ושלי, היא מתעוררת מהדכדוך וחשה ביתר בהירות את הקונפליקט שלה בין קריירה לאימהות, כמשהו שיש בו בחירה ויכול להשתחרר מהבניות עדתיות. היא מתחילה לדבר על השלב הבא, שבו ילדיהם יגדלו, כהזדמנות לבחון סגנון חיים אחר עבור שניהם והוא מצליח להרהר יחד אתה על הפחתת המרוץ אחר הישגים ומעמד לטובת משפחתיות נינוחה יותר.  

תום ורונן - סקסואליזציה של מזרחיות

הצטלבות המיקומים אינה פוסחת על זוג להטב"קי, אך בספרות נמצאה נטיה להתעלם מהיבטי זהות נוספים כאשר הזוג מציג נטיה להטבק"ית (Addison and Coolhart, 2015). גם מטפלות מתקשות לעתים להחזיק בתודעה את ריבוי המיקומים בזוג מאותו מגדר, שעשוי לעורר פערי כוח זוגיים על בסיס מוצא עדתי, מעמד, גיל, השכלה ועוד. והפערים כמו גם איזורי החפיפה בזהות, קיימים בינם לבין עצמם ובינם לבין המטפלת.  בטיפול של תום ורונן, זוג גברים יהודים, ניתן לראות את הארוטיזציה של הגזע, תופעה רווחת שאינה שייכת רק ללהטבק"ים. הגזעה מינית מייחסת לצבע עור, לגזע או למוצא ביצועים מיניים ואיכויות גופניות שאין להן בסיס והן תורמות ליצירת פנטזיות ואכזבות ביחסים הזוגיים (פנון, 2004). כחלילי (2020) מתאר בחיות כיצד מוצאו המזרחי היווה לאורך חייו חלק בלתי נפרד מהדימוי שלו כאובייקט וכסובייקט מיני.

תום (39) ורונן (48) הגיעו לטיפולי בשל התרחקות רגשית וירידה ביחסי המין. שניהם יהודים משכילים, דומים בנטייתם התרבותית ותחומי העניין. תום גדל בבית דתי מזרחי ורונן דור שלישי למשפחת ניצולי שואה מפולין. הם בקשר זוגי כ-15 שנים, נשואים ואל-הוריים. הם תיארו קשר זוגי קרוב, חברי ומשפחתי מאד, אך כאבו את היעדר המימד הרומנטי-אירוטי בקשר ואת נטייתם למריבות "שקטות" שגוררות אחריהן תקופת ריחוק ונתק ממושך ומכאיב.

בטיפול הבנו כי תום, שהיה צעיר יותר מרונן וסטודנט בזמן שהכירו, נשען עליו כלכלית תקופה ממושכת בעת שעבר את הכשרתו המקצועית. באותן שנים הם נהנו מיחסי מין סדירים, בהם תום מילא תפקיד פאסיבי ורונן היה אקטיבי וגם יזם יותר. במישור הביתי תום לקח על עצמו הרבה מהתפקידים הביתיים, הוא היה אחראי על הבישול והחזקת הבית, וראה בכך את תרומתו לחיים המשותפים. התקשורת הרגשית ביניהם הייתה מאד מצומצמת, שניהם התגאו באיפוק שלהם, בשיח הרציונלי והעושר התרבותי. אולם כאמור, כאשר נתגלעו חילוקי דעות הם התקשו לבטא רגשות ועמדות והוויכוחים נגמרו בנתק וקושי גדול לחזור לקירבה נפשית ומינית, שהלך והחריף.

באחת הפגישות ציינו כי הם חיפשו באופן מכוון "מטפלת, אישה, סטרייטית" ובהמשך פירשתי זאת כביטוי לצורך לקבל ממני איזה רכיב שמיוחס לנשים - תקשורת רגשית, חום ורכות. בשלבים אחרים של הטיפול, ההעברה נעה לכיוון של עימותים עם דמות אם כוחנית שאני ייצגתי. השיח ה"רציונלי" שהם טיפחו, היה נשמע לאוזניי "הנשיות" מאד יבש, בעל גוון כפייתי כמעט, והרבינו לעסוק בסוגיה זו של זהויות מגדריות והכמיהה הלא מודעת שלהם להרחיב את מנעד התקשורת ביניהם גם לערוצים רכים ורגשיים יותר, בעוד אצל שניהם יש הפנמה של אם נוקשה, רודנית וקרה ואב מרוחק. אצל רונן האב נטה לאלימות והתפרצויות זעם וחלק גדול מהאיפוק של רונן נקשר לחשש הגדול להיות "גבר גס ותוקפני כמו אבא". היו מקרים רבים של התנגדות ואף לגלוג שלהם כשהעזתי לדבר בשפתי הנשית-רגשית או כשבחנו את הידע שלי בתחומי תרבות ומדע וגילו "חורים" בהשכלתי. הבנתי ששניהם חיים בקונפליקט בין סגנון הקשר המנותק רגשית שמעניק תחושת בטחון ושליטה, גם מתוקפנות וגם מרגשנות, לבין הכמיהה לטעום מעולם של רוך ואינטימיות, שנתפס כחלש, נשיי ונחות בחברה.

הצטלבות המיקומים שלי - "אשה-סטרייטית-אמא-מטפלת" - לקחה חלק בהבנת שדה ההעברה המורכב. לא פעם חשתי כיצד אני נאחזת בעמדת הכוח שלי כמטפלת, כדי לאזן תחושת נחיתות ששני הגברים המשכילים והרהוטים עוררו בי. ברגעים אחרים, כשהם נתקעו שוב ב"דיבייט" רציונלי עקר, יכולתי לחוש עליונות מעמדת "האשה הרגישה".

המשבר שהביא אותם לטיפול, נוצר בעקבות בגידה בחוזה של יחסים פתוחים, שכלל הקפדה על יחסים חד-פעמיים, ללא התקשרות רגשית. רונן גילה שתום מנהל מערכת יחסים ממושכת עם גבר אחר, נפגע מאד והתמלא חרדה שבן זוגו מתכונן לעזוב. כששאל בכאב מדוע תום נמנע מיחסי מין אתו ומקיים יחסים אינטנסיביים עם המאהב, תום ענה במבוכה שמשהו במשיכה שלו השתנה. הוא ידע תמיד שהוא נמשך לגברים מזרחיים אולם הדחף הזה התעצם והוא התאהב בגבר צעיר, מזרחי וכהה מאד. הדגש על מוצאו העדתי של המאהב היה עבורי רמז לבירור תפקיד המוצא בזהות וביחסי הכוח הזוגיים.

תום סיפר שהאהבה שלו לרונן התבססה על הרבה הערכה ונקודות דמיון, והוא תמיד שמח שהם בעלי ערכים ורקע תרבותי דומה שכן תום לא ייחס משקל למוצאו המזרחי. מתוך אסוציאציות של שניהם ושלי, התגבשה אצלי השערה שהפנטזיה החדשה והמשיכה לגברים מזרחיים קשורה לכך שתום התבגר, התחזק, וחיפש קונפיגורציית יחסים בה הוא יהיה "למעלה". האם תום סבל מרגשי נחיתות? האם הם קשורים ברונן? במוצאו? בפערים אחרים?

בהדרגה נחשפה שרשרת של טראומות מילדותו של תום, רדיפה חברתית סביב מראהו העדין והרזה, ונטייתו האמנותית שזכתה ללעג בבית הספר והגיעה לשיאה ביציאה מהארון. תום גדל בסביבה דתית, למד בישיבה, וכשהוריו גילו את נטייתו המינית הם לחצו עליו לפנות לטיפול המרה, שתואר כטראומה קשה שכללה ליבוי של שנאה עצמית לגופו ומיניותו. הוא נזקק לשנים ארוכות של פסיכותרפיה אינטנסיבית וטיפול תרופתי כדי להשתקם מטראומת טיפולי ההמרה והדיכאון שהתפתח בעקבותיהם. במקביל, הוא נזכר כי התפתחה אצלו פנטזיה ליחסי מין עם "שבאבניקים" - הכינוי בחברה החרדית לבחורים שנפלטו מישיבות ושוטטו ברחוב. הוא הבין כי דמות הנער המזרחי שמסתובב ברחוב, הפכה לייצוג נחשק, אובייקט ש"נמוך" ממנו במעמד החברתי, אך מצד שני חופשי להיות מי שהוא - גברי, משוחרר, תוקפני, מחוספס ומיני. 

המשיכה המינית של רונן נשענה יותר על היבטים של עצמיותו כילד עצמאי שמשתדל להתרחק כמה שיותר מביתו הקודר והוריו המסוכסכים. המרכיב העדתי בזהותו של רונן היה של "אשכנזיות" רדופה, חלשה, פצועה והוא זוכר עצמו מילדות מרוחק מבית הוריו, ומשתדל לגדל עצמו להיות הגיוני, חזק ועצמאי. ההצטלבות בין היותו הומו, אשכנזי-דור שלישי לשואה עם הגנות של בידוד רגשי וניתוק, התנקזה לסגנון מיני אקטיבי ולא רגשני. הוא אהב את תום בכל ליבו ונמשך אליו, אך התקשה מאד לשלב ביחסי הזוגיות והמיניות מרכיבים רגשיים. ביחסים הפתוחים, רונן סיפר שהוא תמיד מחפש "מישהו כמו תום" - רזה, ענוג, נשיי ופאסיבי. 

יחסי הכוח בין רונן ותום היו מוכחשים ורק בטיפול התברר שהרבה מהמריבות והריחוק שלהם נגעו לניסיון של תום לקבל מקום יותר בוגר, אסרטיבי ושוויוני ביחסים. ההתנגדות של רונן התבססה כנראה על צורך עמוק לשמור על עליונות ביחסי הכוחות, שהיה מאד מנותק מהמודעות שלו. בהדרגה הוא הבין שהוא משמר את מיקומו כמי שמבוגר יותר, מרוויח יותר ואת הקונפיגורציה המינית שבה הוא אקטיבי ויוזם. תהיתי האם האשכנזיות שלו היא גם חלק ממעמדו בזוגיות.

הרומן  שבו תום הפר את ההסכם שלהם ונקשר לגבר מזרחי ממעמד נמוך היה מימוש בפעולה של הצורך של תום להתמקם כגבר בוגר, עם מקצוע מכובד ולא עוד "הנער העדין" שרונן נהנה "לפרנס ולגדל". השינוי במערך היחסים היה ארוך ולא פשוט, ודרש משניהם להביא לידי מימוש היבטי זהות שהיו מנותקים. השינוי העיקרי היה בכך שרונן התחבר להיבטים רגשיים ורכים שלו ושל הזוגיות, ואילו תום המשיך במסעו לבסס אסרטיביות ותחושת ערך גם בתוך היחסים עם רונן, ולא רק "על חשבון" המאהב שהיה יותר כהה ופחות משכיל ממנו. 

ההיבט הגזעני של יחסו של תום למאהב שלו היה קשה לעיבוד, הוא חש בושה גדולה על משיכתו לגברים כהים, שהתנגשה בתפיסתו העצמית כשמאלני, ליברלי ופעיל חברתי. באחת הפגישות הוא הודה בכאב - אני כל כך ליברלי ושונא גזענות מכל סוג, אבל התשוקה שלי גזענית. אמרתי לו: "הגוף שלך, המיניות של, שסבלו כל החיים מרדיפה ואפליה רוצה כנראה להרגיש קצת עליונות לבנה". בזוג זה, ניתן לראות כיצד הצטלבות המיקומים של אחד מבני הזוג היתה טעונה יותר בהיבט העדתי ואף קיבלה מטען ארוטי, ואילו אצל בן הזוג השני, המוצא היה חלק קטן בהצטלבות כללית של עליונות - גיל, מעמד כלכלי ותפקידו בזוגיות. המיקום שבלט ביחסי ההעברה היה בעיקר המגדר והנטייה המינית שלי, שהיווה זירה לפנטזיות ועיבוד גם של כמיהה לרוך נשי ואימהי, וגם של כעסים ומאבקים עם דמות אם/הורה דכאנית.

סיכום ודיון

במהלך כתיבת מאמר זה, חוויתי בעוצמה את הקושי במפגש עם אמיתות חברתיות, וכאב הקילוף של "עיוורון לבן". עם כל מפגש טיפולי, קריאת מאמר או דיון עם עמיתות בנושא העדתי, הלכה וגברה בי ההכרה כי כמו מגדר כך גם המוצא העדתי הינם אובייקטים פנימיים מרכזיים ביותר בזהות. כתיבת המאמר נועדה להזמין לשיח ולהעלות למודעות את תפקידה של הצטלבות המיקומים החברתית בזהות של הסובייקט וביחסים עם בנות ובני זוג. יחסי הכוח, האפליה והגזענות בין אשכנזים למזרחים הועברו בין הדורות והפכו להיבט משמעותי בזהות של יהודים בישראל, והם מצטלבים עם מיקומים חברתיים כמו מגדר, מעמד, השכלה ומקום מגורים. המאמר מציע את המושג התנחלות נפשית - כדי להדגיש את המופעים השונים של המיקום החברתי שנאחזים בזהות העצמית והזוגית. נרקיסיזם לבן וגזענות מופנמת הם שני סוגים של התנחלות נפשית שיכולים לסייע בחקירה והבנה של הדינמיקה הלא מודעת בזוגיות בין-עדתית ובכלל.

טיפול זוגי רגיש ליחסי כוח הינו עמדה טיפולית חיונית בארגז הכלים של מטפלים ומטפלות זוגיות כדרך להתמודד עם ההשלכות הנפשיות של אפליה והעברה בינדורית שלה. היכרות עם הארועים ההסטוריים שטושטשו בנרטיב הישראלי הרשמי, וחקירה אקטיבית אחר רמזים להתנחלות נפשית, יסייעו למטפלת ולבני הזוג לזהות משקעים אישיים וזוגיים שמשעתקים את יחסי הכוח החברתיים ופוגעים בחופש של בני הזוג להיות הםן עצמםן.

מעבר להיבט הקליני, אני תקווה שמאמר זה יזמין להתבוננות כנה על דעות קדומות ונקודות עיוורון בקרב מטפלים ומטפלות, שמנציחות תהליכים חברתיים של חוסר צדק, אפליה והדרה. ניתן להרחיב את ההזמנה המפורסמת של ויניקוט לפגוש באומץ את "השנאה בהעברה הנגדית" ולכלול בה גם רגשות שליליים נוספים ודעות קדומות שקשורים במוצא האתני. ההתבוננות על המיקרוקוסמוס הזוגי שופכת אור גם על תהליכי מאקרו חברתיים, על עוצמת ההפנמה של גזענות ועמדות כוח וחוסר השוויון שהם מנציחים ומעבירים מדור לדור. כפי שהזוג הינו תוצר של תהליכי אפליה ודיכוי חברתיים, כך גם החברה הינה תוצר של כל אחת ואחד מאיתנו. כל זוג שמשתחרר מעט מהצטלבות המיקומים ומצליח לחיות כשני סובייקטים שמכירים הדדית במקומו של עצמי ושל האחר, תורם את חלקו להרחבת מעגלי השוויון ופירוק הבניות חברתיות דכאניות.

רשימה ביבליוגרפית

אבישר, ניסים (2014) טיפול פוליטי: פסיכותרפיה בין האישי לפוליטי, תל אביב: רסלינג.

אפרתי, נתן (1991) ממשבר לתקווה: היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים : יד יצחק בן-צבי.

ביטון, יפעת, (2011) על טיבה וטּובָה של הפליה: המזרחים בישראל בין הגלוי לנסתר, מעשי משפט, כתב עת למשפט ולתיקון חברתי. 

בנג'מין, ג'סיקה (1990). הכרה והרס: מתווה של אינטרסובייקטיביות. בתוך: מיטשל וארון (עורכים). פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת, תל אביב: תולעת ספרים. 2013. עמ' 261-228.

בנג'מין, ג'סיקה (2005). כבלי האהבה, פסיכואנליזה פמיניזם ובעיית השליטה, תל אביב: דביר, 1988.

בנימיני, יצחק (2015) להיות מזרחי, בתוך קציעה אלון (עורכת) לשכון בתוך מילה: הרהורים על זהות מזרחית, הוצאת גמא..

דהאן-כלב, הנרייט. (2002), מנוחשלות: עיוורון מגדרי בתיאוריות פוליטיות ושקיפותן של נשים מזרחיות. סוציולוגיה ישראלית, ד(2), 265–287. .

דהאן-כלב, הנרייט (1999) פמיניזם בין מזרחיות לאשכנזיות, בתוך: מין מגדר פוליטיקה, תל-אביב: הוצאת קו אדום.

היילברונר, עודד (2020), מבט מפלה: גזענות ובידול חברתי בין אשכנזים למזרחים בישראל הצעירה, המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, (26) .143 

השש, יאלי (2022) בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד. 

וולסטונקרפט, מרי (2006) הגנה על זכויות האשה (1792) בתוך: ללמוד פמיניזם: מקראה, מגדרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ויינברג, חיים והופר, ארל (עורכים) (2014) הלא מודע החברתי בקרב אנשים, קבוצות וחברות - בעיקר תיאוריה, הוצאת אח.

וויניקוט, ד. (1947)  שנאה בהעברה הנגדית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב,  ת"א: הוצאת עם עובד, 2009.

זיו, אפי (2012) טראומה עיקשת, מפתח, 5.

זיו, אפי,  (2023) פסיכואנליזה כתיאוריה של שיבוש, חוצות כתב עת תרבוטיפוליטי, 5. 

חביף, לאה, (2020).  הטראומה המזרחית וגילומה בטיפול נפשי, בטיפולנט. 

יעקבסון, אביגיל ונאור, משה, (2021)  בני הארץ והמזרח: יהודים וערבים בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים: מאגנס.

כהן, הלל, (2022) שונאים סיפור אהבה, הוצ' עברית.

כזום, עזיזה, (1999) תרבות מערבית, תיוג אתני וסגירות חברתית, סוציולוגיה ישראלית, א(2) 1999.

כחלילי, רון, (2020)  בתוך: דהן, רון, מתעוררים: גברים מדברים מיניות, הוצ' פן. ידיעות אחרונות. 

לביא, סמדר (2013)  אגדת נישואי התערובת, על הכלכלה הארוטית של המאבק המזרחי. כותבים וכותבות בעקבות תוכניתו של אמנון לוי, "השד העדתי". אתר העוקץ.

נדן, יוחאי ורואר-סטריאר, דורית, (2021). טיפול מודע-הקשר: המשגה תיאורטית והשתמעויות קליניות, חוצות, כתב עת תרבוטיפוליטי, 1.

סבירסקי, שלמה, (1981). לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות, מחברות למחקר ולביקורת, חיפה.

סמני, טלי וכץ-בן שפר, גילי (2021) גוונים של שחורות: גזע, יחסי כוח ונקודות עיוורון בפסיכותרפיה פסיכודינמית, שיחות, ל"ה (2).

פוגל-ביז'אוי, סילביה (1999) משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסט-מודרניות, בתוך: מין מגדר פוליטיקה, תל-אביב: הוצ' קו אדום.

פוקו, מישל (1976 [1966]) תולדות המיניות - הרצון לדעת, תרגם מצרפתית: גבריאל אש, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד. 

פוקו, מישל (2205). סדר השיח, תרגם מצרפתית: נעם ברוך, תל אביב: הוצאת בבל.

פנון, פרנץ (2004 [1952]). עור שחור מסכות לבנות, תרגום תמר קפלנסקי, ספרית מעריב, תל אביב.

קיסר, עדי (2014) "אני המזרחית" בתוך: שחור על גבי שחור, גרילה תרבות.

קליינר-פז, עירית (2021) הלא מודע הזוגי: זוגיות וטיפול זוגי במבט פסיכואנליטי, תל אביב: רסלינג.

קשת, שולה (2003) אמרי־נא, אחותי את: גלגולו של סיפור חוזר בתרבות ישראל, בני־ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

רבינוביץ, מירב וצויקל, ג'ולי (2023) גישות חדשות בפסיכותרפיה פמיניסטית, תל אביב: רסלינג.

רפפורט, אסתר (2021) פרנץ פנון בישראל-פלסטין, חוצות, כתב עת תרבוטיפוליטי, 1.

שגיב, טליה (2014) חצי חצי: על ישראלים ממוצא עדתי מעורב, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

שירן, ויקי (2007) "לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש". מתוך: לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית. הוצאת בבל: תל אביב.

שלום שטרית, סמי (1995) פריחה שם יפה: שירים 1978-1992 , תל אביב הוצאת נור.

שנהב, יהודה, 2003 . היהודים–הערבים: לאומיות, דת ואתניות, תל אביב: עם עובד.

ששון לוי, אורנה ושושנה, אבי (2014) השתכנזות: על פרפורמנס אתני וכישלונו,  תיאוריה וביקורת,  42 71 .

Addison, S. M., & Coolhart, D. (2015). Expanding the therapy paradigm with queer couples: A relational intersectional lens. Family Process, 54(3), 435-453.

Ahmed, S. (1999). `She’ll Wake Up One of These Days and Find She’s Turned into a Nigger’: Passing through Hybridity. Theory, Culture & Society, 16(2), 87–106.

Anen, S. J. (2020) Narcissistic states of privilege. Psychoanalytic Psychology, 37(3), 249–256.

Benjamin, Jessica. (2004). Beyond Doer and Done to: An Intersubjective View of Thirdness 1. In Relational Psychoanalysis, Volume 4 (pp. 91-130). Routledge.

Benjamin, Jessica, (2011). Facing Reality Together: Discussion of “The Social Third”, With Culture in Mind, Routledge.

Bromberg, P. M. (2003). One need not be a house to be haunted: On enactment, dissociation, and the dread of “not-me”—A case study. Psychoanalytic Dialogues, 13(5), 689-709.

Davids, M. F. (2003). The internal racist. Bulletin of the British Psychoanalytical Society, 39(4), 1-15.

DiAngelo, R. (2018). White fragility: Why it's so hard for white people to talk about racism. Beacon Press.

Goldner, V. (2004). When love hurts: Treating abusive relationships. Psychoanalytic Inquiry, 24(3), 346-372.

Hare-Mustin,RACHEL, T. (1978). A Feminist Approach to Family Therapy , Family Process, 17:181-194.

Harris, A. (2012). The House of Difference, or White Silence. Studies in Gender and Sexuality, 13:197-216.

Hook, D. (2020). Fanon via Lacan, or: Decolonization by psychoanalytic means…?. Journal of the British Society for Phenomenology, 51(4), 305-319.

Johnson, S.M., & Whiffen, V.E. (2003). Attachment Processes in Couple Therapy, The Guilford Press, NY, London.

Kleiner‐Paz, I. I., & Nasim, R. (2021). Dissociative collusion: Reconnecting clients with histories of trauma in couple therapy. Family process, 60(1), 32-41.

McGoldrick, M. (1989). Women through the family life cycle. In M. McGoldrick, C. M. Anderson, & F. Walsh (Eds.), Women in families: A framework for family therapy (pp. 200–226). W. W. Norton & Company.

Leslie, L. A. (1995). The evolving treatment of gender, ethnicity, and sexual orientation in marital and family therapy. Family Relations, 359-367.

Meltzer, Donald (1975). Adhesive identification. Contemporary Psychoanalysis, 289-310.

Miller E. & Josephs L. (2009). Whiteness as Pathological Narcissism, Contemporary Psychoanalysis, 45:1, 93-119.

Okun, Barbara S. and Khait-Marelly, Orna (2007) The impact of intermarriage on ethnic and racial stratification, Work and Occupations 34 (2), 174-204.

Oliver, Kelly, (2004)  The Colonization of Psychic Space: A Psychoanalytic Social Theory of Oppression, Minnesota Press.

Parker, L. (2009). Disrupting Power and Privilege in Couples Therapy. Clin Soc Work J 37, 248–255.

Pyke, K. D. (2010). What is internalized racial oppression and why don't we study it? Acknowledging racism's hidden injuries. Sociological perspectives, 53(4), 551-572.

Ruszczynski, Stanley (1995). Narcissistic Object Relations. In: Intrusiveness and intimacy in the Couple (Ruszczynski, Stanley & Fisher, James). Karnac Books.

Stoller, Robert J. 1975. Perversion: The Erotic Form of Hatred. New York: Pantheon Books.

Willi, Jurg, 1982. Couples in Collusion. USA: Jason Aronson Inc, p.18.