שקט! כאן מטפלים בדמוקרטיה יהודית! / טובה בוקסבאום וארנונה זהבי

עד היום א.נשי בריאות הנפש בישראל נמנעו מהשמעת דעה פומבית מקצועית על הקשר בין מצבים פוליטיים מסוכנים ורעילים לבין בריאות הנפש של הפרט ושל החברה. אלא שבעת הזאת חברי.ות הקבוצה הזאת מזהים.ות את האיום הפסיכולוגי-קיומי בחיים נטולי חרות וחופש מחשבה, ואת הסכנה למוסדות הטיפוליים, למקצועיות ולאתיקה. האיום איננו מבחוץ, הוא מתוך הבית, וכאשר המקום המוכר האמור לספק בטחון משתנה - הדבר מעורר אימה וחרדה. וכך הביתי הופך לאל-ביתי, המולדת לאל-מולדת (בוקסבאום 2022). רבים פוגשים את החרדה של המטופלים בחדרי הטיפול, ער"ן מדווחים על עלייה שלא הייתה כמוה בפניות למוקד החרום, והחרדה והאימה זוחלות גם לנפשם של המטפלות והמטפלים.

הכותבות היו שותפות ליסודה של "פסיכואקטיב – אנשי בריאות נפש למען זכויות אדם", כאשר לפני קרוב לשני עשורים, קבוצת א.נשי טיפול שמה לה כמטרה לחפש את החיבורים שבין הטיפולי לפוליטי בתוך חדר הטיפול ובמרחב הציבורי. פעלנו על מנת לעורר מודעות בקרב ציבור המטפלות וגם בחברה כולה לגבי המחירים הנפשיים ששתי החברות, הישראלית והפלסטינית, משלמות על סכסוך הדמים המתמשך, על הכיבוש שמפגיש באופן כוחני חיילים בתחילת חייהם הבוגרים עם אוכלוסייה אזרחית שרובה חסרת אונים על מנת לתחזק את הכיבוש, ועל חוסר השוויון האזרחי בין יהודים לערבים בתוך ישראל.

כפסיכואקטיביסטיות ותיקות אנחנו מתבוננות בהתעוררות של קהילת המטפלים.ות בארץ בגאווה ובהתרגשות, אך גם בכאב. כל הדברים שאנחנו מאמינות בהם, ושעד כה היו נחלתם של מעטים – ההתנערות מהטאבו של ההפרדה המלאכותית בין בריאות נפשית בתוך חדר הטיפול לחוץ ומהאיסור של א.נשי טיפול להשמיע את דעותיהם.ן במרחב הציבורי – יצאו לאור ובגדול. ובה בעת הכאב והתסכול הנו על מה שמועלם ומושתק למרות שהוא ידוע.

מחד, אנחנו מזהות ומזדהות עם האנרגיה של שחרור מכבלי דוקטרינות ותאוריות שמנעו ממטפלות להיות מעורבות בחוליים החברתיים, בשם השמירה על הניטראליות הטיפולית. כעת מתקיימת "חוויה אקסטטית של חופש" כפי שעולה בגיליון הנוכחי של "חוצות" מהראיון עם הפסיכואנליטיקאי גבי בונויט (2023)[1], מיוזמי הקבוצה "אין בריאות נפש ללא דמוקרטיה" שבעת הזאת כבר מונה למעלה מ-4,000 חברות וחברים. בפוסטים בפייסבוק, במאמרים באתרים מקצועיים ובעיתונות עולה הפחד מפני מדינה דיקטטורית פופוליסטית שבה זכויות אדם, זכות הדיבור וחופש המחשבה ייפגעו; רדיפת הקול האחר שאיננו קולו של המשטר יהפוך לדבר שבשגרה, טובתו של השלטון או טובתם האישית של השולטים יקודמו על פני זכויות אדם. מתעורר חשש כבד שהסמכות והידע המקצועי לא יכובדו ותהיה פגיעה באוטונומיה של מוסדות בריאות הנפש, של מוסדות האקדמיה המכשירים נשות טיפול, ושל המטפלות לפעול כך שטובת המטופלות תהיה בראש ובראשונה אל מול עיניהם; חשש שהפרטיות והסודיות הרפואית ייפרצו בכוחנות ובשרירות לב על ידי שלטון חסר ריסונים. בתנאים אלו תשרור, כמו במשטרים דומים בעבר ובהווה, אווירה של פחד וחשדנות המחלחלת לנימי הנפש העמוקים ביותר, למרקם החיים המשפחתיים והחברתיים ובהכרח פוגעת בבריאות הנפש של האזרחיות.ים. בריאות וטיפול נפשיים דורשים תנאים של אמון ובטחון שלא יכולים להתקיים באווירה של רדיפה ודריסת זכויות אדם, וללא בלמים וריסונים העומדים לצדו של האזרח המוחלש. בתנאים כגון אלו א.נשים עם מחלת נפש הנם אוכלוסייה פגיעה במיוחד.

לכן חשוב לנו לשאול האם א.נשי בריאות הנפש המצטרפים.ות למחאה הגדולה עושים.ות אכן את השימוש המיטבי בקולם.ן ובידע שלהם.ן? אנו סבורות שהם מביאים סימוכין מקצועיים לסכנות עתידיות, אך בה בעת מצניעים עד מעלימים את מה שידוע על המחירים בעבר ובהווה של טראומות קולקטיביות מתמשכות, טראומות שהחברה שלנו חוותה וחווה גם כקורבנות וגם כמחוללים. והרי כתיבתם המכוננת של ג'ודי הרמן (1992), על הצורך להכיר בנסיבות החברתיות בהן התרחשה הטראומה על מנת לרפא את הנפש, או של ומיק וולקן (2001) על חיוניות ההכרה בטראומות קולקטיביות על מנת שלא תמשכנה לשחזר עצמן בדורות הבאים, הנן אך טיפה בים הידע המקצועי המוכר לכל מי שעוסק בנושא.

ואילו כאן, בימים אלו, בסדרה של סרטונים המועלית בדף הפייסבוק של "אין בריאות נפש ללא דמוקרטיה", מעידות נשות טיפול על החיים במדינות הדיקטטוריות מהן הגיעו לישראל, כמו ארגנטינה, אירן ובריה"מ לשעבר, ועל השלכות השלטון על החינוך ובריאות הנפש; אך באופן בולט מאד חסרה עדיין בסדרה זו עדות של אנשי טיפול ישראלים ופלסטינים החיים בארץ תחת טראומה עיקשת (זיו 2012) של איום, פחד, חשדנות והשתקה. העדות הזאת קיימת, כפי שנפרט בהמשך.

אנחנו מציעות להעמיד את הפרסומים בעיתונות ובמדיה הישראלית בימים אלו מול טקסטים של נשות טיפול ישראליות-פלסטיניות המעידות על חייהן כאזרחיות וכנשות טיפול ומנכיחות מה קרה וקורה בנפשו של הסובייקט הפלסטיני במדינה שאיננה מגנה על זכויות היסוד שלו. קריאה של הטקסטים אלו מול אלו מאפשרת לפענח את העיוורון הפעיל של א.נשי בריאות הנפש הישראלים-יהודים כלפי המחירים של האפלייה והכיבוש על הפרט והחברה.

ד"ר אליס בר נס, פסיכולוגית קלינית מדריכה, כותבת באופן מעורר השראה במאמרה "השלישי החברתי והשלישי האנליטי" (2023), על כך שהחוק במדינה דמוקרטית מהווה את "השלישי" או כדבריה את "המעטפת האבהית" הבלתי נראית, שבלעדיה מתרחשת קריסה של המרחב המשולש באופן שאינו מאפשר להחזיק את המתח הנוצר בין הצורך של היחיד ושל העם בחיבור לערכים הקולקטיביים מחד, לבין ההכרה בזכויות של האחר מאידך. ומכאן היא ממשיכה ומפרטת: "כך בהעדר מרחב משולש מולך הפיצול. ישראל איננה עוד יהודית ודמוקרטית (עם כל המורכבויות והקונפליקטים ששילוב זה בהכרח מייצר) אלא מתרחשת קריסה מהעמדה הדיכאונית אל התייחסות מצמצמת ופרנואידית".

אנחנו מוצאות את עצמנו קוראות שוב ושוב את מה שכתוב בסוגריים. בתוך טקסט מלומד וארוך, מצמצמת בר נס את כל ההוויה של הפלסטינים הישראלים להיותם אובייקט זניח של היהודים. זוהי כתיבה שבו זמנית מנכיחה ומבטלת, ולמעשה מבקשת "להפנות עין עיוורת" כדבריה של חנה סגל במאמרה "שתיקה היא הפשע האמיתי" (סגל 1987). בכל המחאה של א.נשי בריאות הנפש אין מקום לקולם של מי שהוכנסו לסוגריים, אין התייחסות למה זה להיות סובייקט פלסטיני בישראל מאז הנכבה ועד היום.

גם ערן רולניק, פסיכואנליטיקאי והיסטוריון, מתחיל את מאמרו בעיתון הארץ, "ממשלת טירוף הדעת", (2023) בפסקה פוקחת עיניים כאשר הוא מבקר את הבררנות של המטפלות הישראליות ביחס לאיומי דחק פוליטיים וחברתיים ואת הימנעותן מלהשמיע עמדה מקצועית ואתית ביחס "לאכזריות הבלתי נתפסת של המדינה היהודית כלפי ילדים פלסטינים וילדי מהגרים, או על ההשלכות ארוכות הטווח של הכיבוש על נפשם של פלסטינים ויהודים כאחד". מכאן הוא עובר לדבר על המחאה: "הפעם המטפלים מזהים בזמן את הסכנה ואינם מוכנים להעלים עין מן היד הנשלחת בנפש הדמוקרטיה הישראלית". אך מסתבר שהמשפט הזה הוא לא יותר ממס שפתיים, שכן בהמשך המאמר אוכלוסיות אלו אינן מוזכרות יותר, ורולניק משקיע את כישרונותיו התיאורטיים בקריאה לעוסקים בתחום הנפש לתיקון וריפוי החברה על ידי השתחררות מאחיזתם של דחפי המוות של הפשיזם, בתקווה לשוב ולהחיות את השאיפות הדמוקרטיות. ואנחנו תוהות – כיצד ניתן להתעלם מכך שאכן עבור היהודים דחפי המוות של הפשיזם עומדים לחנוק את הדמוקרטיה, ואילו עבור כל האוכלוסיות שרולניק הזכיר בתחילת המאמר, השאיפות הדמוקרטיות מעולם לא מומשו, או מומשו באופן חלקי ביותר?

גבי בונויט, בתוך הראיון שהזכרנו, מבטא עמדה מורכבת מעט יותר. הוא מתאר את קירות הקליניקה שנפלו מלחץ המציאות ומסביר שהפיצול שעשינו בין פה לשטחים קרס: "אנחנו מדברים על הפיכה שלטונית אבל אנחנו יודעים איך מערכת המשפט בשטחים עובדת. אין שם הפרדת רשויות, יש שם מעצרים של ילדים בני תשע, שמונה... אבל אלו רגעים של סכנת חיים...".

הקריאה שלנו בדבריו של בונויט מלמדת שהוא יודע את החיבור הנפשי שבין הכיבוש והאפליה לבין האיום על הדמוקרטיה, ובכל זאת הוא חלק מקבוצת א.נשי בריאות נפש שחוברת להמון שזועק "ד-מו-קרטיה" ומנופף בדגלי כחול-לבן בעוד שלדגל השחור ירוק אדום ולכל מה שהוא מייצג עבור הפלסטינים בתחומי הקו הירוק ולאלו החיים תחת הכיבוש אין מקום. "אני שם את זה בצד" הוא אומר. 

מעניין להסתכל על ההתמודדות של הארגונים וההתאגדויות של א.נשי בריאות הנפש בימים אלו. ניקח לדוגמא את הפ"י ואת שני המכונים הפסיכואנליטיים בישראל (למען גילוי נאות, אחת הכותבות, ארנונה זהבי, היא חברה במכון ת"א לפסיכואנליזה בת זמננו). בארגונים הללו ניתנת הרשות לחברים להשמיע את קולם באופן פרטי, אך נראה שכל אחד מהארגונים הללו אינו מוכן לוותר על התמקמות ממלכתית, כזאת שלא לוקחת צד. האם זוהי אכן עמדה טיפולית מקצועית ראויה? למשל, יש מספר עצומות של חברי המכונים שהתפרסמו בפייסבוק ובעיתונות. דרכן ניתן להבין כי מראות הלהבות מחווארה זעזעו את חברי.ות המכונים והם חיפשו כיצד להשמיע קול סולידרי בעת הזאת. קבוצת חברים וחברות מהחברה הישראלית לפסיכואנליזה, בפוסט בפייסבוק, הביעה זעזוע עמוק וגינתה בכל פה את הפוגרום של המתנחלים בחווארה[2]; אך בעוד מחד הם מתארים את ההקשר הרגשי של אלימות המתנחלים כי "הצער על אובדן חיים צעירים של שני אחים הוא כבד מנשוא למשפחתם ולחברה שלנו כולה", מאידך הרצח של אותם שני אחים בוצע "על ידי מחבל נתעב בעיירה חווארה". כלומר, שני הצדדים מואשמים במעשי אלימות בלתי נסלחים, אך הבנה למצב הרגשי ניתנת ליהודים בלבד. לפלסטינים לכאורה אין היסטוריה רגשית וטראומטית. במקביל, במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו חיפשו והתלבטו האם ואיזה קול להשמיע בעקבות פרעות חווארה, אך בחרו בשתיקה ממלכתית. ואילו העמדה הרשמית של הפ"י, כפי שפורסמה על ידי היו"ר יורם שליאר[3], היא לעודד הנחיית מעגלי שיח מוגן ברחבי הארץ, מתוך התפיסה שהקשבה לריבוי דיעות היא מיסודות החברה הדמוקרטית. אכן אנו מסכימות עם הצורך בהקשבה לריבוי דיעות, אך לדעתנו כבר מאוחר מדי לדבוק בעמדה זו מבלי לגנות את הפגיעה שהיתה וישנה בזכויות היסוד. נראה שהסכנה בהבעת דעה הומניסטית ברורה נתפסת כגדולה יותר מאשר הסכנה בהתמודדות מול חברים בהפ"י או במכונים האנליטיים התומכים בהפיכה המשפטית והשלטונית המתרחשת לנגד עינינו.

מול הארגונים הללו, וכן מול כתיבה כמו של בר נס, רולניק ובונויט, אנחנו מבקשות להביא את החוויות והתובנות של ד"ר ספא' גנאדרי-נסר, פסיכולוגית קלינית מדריכה, ומונא שימי, פסיכולוגית קלינית, במאמרן "הסובייקט הפלסטיני והנכבה – בין שלילה להכרה במרחב הקולקטיבי-אישי-טיפולי" (2022). הן כותבות על חווית הנוכח-נפקד של הסובייקט הפלסטיני במרחב הישראלי-יהודי המאופיין בעליונות היהודית ומוביל להשתקה במרחב הציבורי ולהשתקה תוך נפשית. הן מעידות באופן נוקב כיצד הן, משפחותיהן והחברה סביבן חיות מזה שנים את ההוויה הנפשית שא.נשי בריאות הנפש היהודים קמו היום להזהיר מפניה.

הן כותבות: "עם היציאה ללימודים באוניברסיטה, הוזהרנו בבית מפעילות פוליטית, שמא תפגע בתהליכי ההכשרה וההתפתחות המקצועית שלנו. אזהרות אלה שנבעו מדאגה הורית אמיתית מול מציאות מאיימת של גזענות ואפליה, משקפות עבורנו גם את ההשפעה של כוחות הדיכוי וההשתקה מצד האחר הכובש". ומי שכן מעיזה ופורצת את מחסום הפחד ומבטאת את עמדותיה הפוליטיות במרחב הציבורי נחשפת "לתוקפנות ודיכוי מצד הממסד, כולל רדיפה, איומים וחקירות בניסיון להשתיק בחזרה ולרמוס את זהותנו".

גנאדרי-נסר ושימי מתארות את תהליך הפיצול הנדרש מהן במהלך הכשרתן כפסיכולוגיות קליניות בין חקירה מעמיקה של דינמיקת היחסים המודעת והלא מודעת בנפשן, בחדר ההדרכה ובחדר הטיפול, לבין ההתעלמות הבוטה והכמעט גורפת ממערך ההפנמות, ההזדהויות והמאבקים הקשורים למציאות הסוציופוליטית של חייהן כפלסטיניות בישראל. בעוד ועוד דוגמאות מחייהן, מהאקדמיה, מהכשרתן כפסיכולוגיות קליניות וכמטפלות הן מנכיחות את כך שאותה חוויה של חיים במשטר מפלה ומדכא, והשפעותיה ההרסניות על הנפש – צמצום עצמי, השתקה, איום, ופחד – הינה הווית החיים היומיומית שלהן. עבורן אותה "מעטפת אבהית" של השלישי החברתי עליה כותבת בר נס, הייתה פרוצה מאז ומתמיד, והחוק השומר לא אבד מאחר וגם בעבר לא הגן עליהן.

ד"ר מונא כרכבי-סלאמה היא פסיכולוגית קלינית, שכותבת אף היא על חוויית הקיר הנופל. במאמרה "הקיר שהופל: תיאור מקרה – מטפלת פלסטינית, מטופלת פלסטינית; חיפה, מאי 21" (2021) היא מתארת כיצד, באירועי מאי 21 בחיפה, בעת טיפול במטופלת פלסטינית ישראלית, קולות ההפגנה הסוערת פרצו את קירות הקליניקה וצמצמו את המרחב הטיפולי. בשבועות לאחר מכן, לא רק הקולות האמיתיים פרצו פנימה, אלא גם החוויה הטראומתית שהמטופלת עברה בעת חיפוש משפיל ותחקור בטחוני ממושך בשדה התעופה בן גוריון. במאמר היא כותבת: "בעודי מקשיבה לתיאוריה, מהדהדות בי חוויותיי האישיות וסיפוריהם הרבים של אחרים, אני מוצאת את עצמי מזדהה, כואבת וכועסת יחד איתה. נדמה שלרגע התמוססו הגבולות שקיימים בינינו כמטפלת ומטופלת. עוד רגע בו הקיר נהרס והמציאות חדרה בכל כוחה פנימה, מעירה ומציפה את הכאב הקולקטיבי ששתינו נושאות בתוכנו ואשר משתחזר שוב ושוב במציאות החיצונית".

ואנחנו שואלות כיצד באמת יתכן ריפוי לחברה, כאשר המבט הטיפולי-חברתי מכוון רק לסכנה המאיימת מהעתיד ולא מסתכל אחורה ולצדדים, לא רואה שחיים כאן יחד יהודים ופלסטינים, על שטח משותף אבל בתוך היררכיה של כח וזכויות. שהרי האיום על הדמוקרטיה הישראלית והפגיעה בזכויות אדם לא מתחילים מהיום; ראש הצפע המשולש של פשיזם, פונדמנטליזם ודיקטטורה לא הרים ראש יש מאין עם כינון הממשלה הנוכחית, כפי שהיה ניתן להסיק מהכתיבה של מרבית המתאגדים תחת הכותרת "אין בריאות נפש ללא דמוקרטיה", אלא הוא קיים בתוכנו שנים רבות, בלי שנסכים להישיר אליו מבט.

בתחום הטיפול בטראומה ידוע שהימנעות מנגיעה במקור הכאב והטראומה, רק מעמיקה את החרדה ומכרסמת באזורים בריאים בנפש ובתפקוד. העלמת עין מסודות טראומתיים משליכה גם על המשפחה; לא פעם כאשר המשפחה מאוימת היא מצופפת שורות אל מול בן המשפחה המאיים לחשוף אותם - הוא מורחק, מודר ומוכרז לא פעם כ"משוגע" או כ"בוגד". המשפחה תעשה הכל על מנת לשמר את הדימוי המוסרי שלה בעיני עצמה ובעיני הסובבים אותה.

תהליכים דומים מתרחשים גם בקהילות גדולות, והם מתרחשים בישראל מראשית הקמת המדינה ואף החמירו לאחר מלחמת 67. על כן, לדוגמא, חיילים ששוברים שתיקה ומנסים לספר על הטראומה שלהם כמחוללים - שירותם הקרבי והקרבתם למען המדינה נמחקים בשיח הציבורי והם מוגדרים כ"בוגדים".

תהליכים אלו מגיעים באופן פרדוקסאלי לשיאם דווקא בימי המחאה הללו. בתוך הזעקה הגדולה והמלחמה על הדמוקרטיה מתרחש ציפוף השורות, וקולות מפגינים הרואים בכיבוש, ובפגיעה בזכויות הפלסטינים הישראלים את המקור להתדרדרות הנוכחית - מושתקים ומורחקים, ומואשמים כמי שהורסים את "טוהר" כוונת ההפגנות.

החשש להיות מתויגים כ"שמאלנים", לאבד את מרכז הקונצנזוס ואולי מעבר לכל, החשש לערער את הדימוי המוסרי שלנו בעיני עצמנו כמדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון – מאחד את רוב המפגינים והמפגינות, שנלחמים על המולדת, וכמו תמיד בעת מלחמות וסכנה, הקריאה "שקט נלחמים" משתלטת וקולות ביקורתיים מושתקים, כי - שקט! עכשיו אנחנו נלחמים על הדמוקרטיה!  

הפוגרום בחווארה סדק מעט את חומת ההשתקה. הפוגרום אילץ רבים לחבר בין מה שקורה "שם" תחת הכיבוש, לבין "כאן", וכך נראים יותר ויותר שלטים של ""אין כזה דבר דמוקרטיה עם כיבוש" בקהל המפגינים. אך עדיין איננו מזהות בקרב א.נשי בריאות הנפש המוחים התייחסות מקצועית, אתית ופרשנית לחיבור הממאיר הזה; ומתוך השתיקה הזאת אנחנו שומעות אותם בעיקר מצופפים שורות תחת הקריאה: "שקט! עכשו מטפלים בדמוקרטיה היהודית!"

את ניצני הקול שאנו מחפשות כמי שיכול לסמן את התרומה הייחודית לנו כאנשי טיפול אנו מוצאות בפרסומים בודדים, כמו הפוסט של זהר ברסקי, עו"ס קלינית, שמעזה לערער על הדימוי המוסרי שלנו בעיני עצמנו[4]. ברסקי  מתארת את תגובתה לקול הקריאות הקצובות "בו-שה! בו-שה!"; היא משתפת בבושה האוחזת בה על הפיצול והניתוק ארוכי השנים מכל מה שבלתי נסבל כאן, מכל מה שרקוב – מהכיבוש, מהגזענות, מחוסר השוויון והאלימות.

הבושה שברסקי משתפת בה, לא מוטחת רק כלפי מי שמחולל את המהפכה השלטונית תוך התעלמות גסה מהנזק העתידי שלה, אלא כלפי העבר, על העוולות הנעשות כאן בשמנו כבר שנים רבות, ועל הניתוק הכמעט גורף של נשות ואנשי טיפול מהמציאות הזו. "הבושה מרמזת על עומק הדיסוציאציה החברתית בה היינו מצויים עד כה". להעז ולהיות במגע עם הבושה ככל שזה בלתי נסבל – יכול להיות נקודת המפנה ותחילת תהליך הרפוי.

מי שכבר סימנו את הבושה כגורם אפשרי ל"הפניית עין עיוורת" לעוולות ופגיעות בזכויות אדם המתרחשות בשמנו הנן שרה מצר וקורין זאבי וייל, עובדות סוציאליות קליניות, במאמרן "מעצרי קטינים פלסטינים: על השתקה, השתקה עצמית ועל הבושה. אנשי מקצוע נוכחים-נפקדים". הן חוקרות מה מונע ממטפלים.ות לנקוט עמדה בשיח הציבורי בסוגיה של מעצרי ילדים פלסטינים שמתבצעים מדי יום בשטחים ובמזרח ירושלים, וכותבות על הבושה המתעוררת במפגש עם המבט של האחר המשקף לנו את היותנו פוגעים, תוקפניים ולא נאמנים לאידיאל המוסרי שלנו. אך בה בעת טמון בבושה גם זרע הטרנספורמציה, בפוטנציאל שלה ליצור סדק בחומות של פיצול והכחשה, סדק דרכו נוכל לראות את האחר הפצוע, לתת לאנושיות שבנו לפגוש באנושיות של מי שפגענו בו.

אנחנו, במאמר זה, כותבות ומתבוננות מתוך הסדק הזה. בצד החשיבות העצומה שיש במחאה הגדולה, אנחנו פונות אל מי שמעדיף אותה ואת ערך הלכידות והעוצמה והאקסטזה שיש בה, ומזמינות את העמיתים.ות שלנו להתבונן, לפרש, לכתוב ולמחות בקול גדול במרחב הציבורי, מתוך העמדה האתית והאנושית הזו. אנחנו קוראות לא.נשי בריאות הנפש להפסיק לשתף פעולה עם תהליכי ההימנעות, העיוורון וההשתקה שהופכים את העיסוק באפליה ובכיבוש ללא לגיטימי. שנים רבות כל כך היהודים למדו להאמין שדמוקרטיה עם כיבוש ודמוקרטיה עם חוקים כגון חוק הלאום אפשרית; אך כל עוד מחולל הטראומה ממשיך להתקיים במציאות – לא יתכן המרפא לנפש החברתית החולה שרולניק מזמין את אנשי בריאות הנפש לעסוק בה.

לסיום אנחנו מבקשות לחזור לתשובתו הכנה של בונויט לשאלתה של רתם זמיר המראיינת, האם בקבוצה בה השתתף הייתה התייחסות לאלימות המתנחלים כנגד הפלסטינים בשטחים הכבושים:  "אני לא זוכר, יכול להיות, אבל זה קיים בשיח אצלנו. אין לנו זמן להרהר בזה ולחשוב על זה, אני חושב שכולם ערים לזה".

ואנחנו מבקשות לשאול – מהו הזמן המתאים? ולמי הוא מתאים ומי הקובע מהו הזמן המתאים? וכמענה אנחנו מבקשות לצטט את מרטין לותר קינג: "המחסום המכשיל ביותר במאבקו של האדם השחור למען החופש, הוא לא חבר מועצת העיר הלבן, או איש הקו-קלקס-קלן, אלא האיש הלבן המתון, אשר מסור יותר ל'סדר' מאשר לצדק; אשר מעדיף שלום שלילי שהוא העדרה של מתיחות, על-פני שלום חיובי שהוא נוכחותו של צדק; זה אשר תמיד אומר: 'אני מסכים עם היעדים של מאבקך, אבל איני יכול להסכים עם שיטות הפעולה הישירה שלך'; זה אשר באופן פטרנליסטי מאמין שהוא יכול לקבוע את לוח הזמנים לחירותו של האחר... ותמיד מציע לאדם השחור 'להמתין לזמן נוח יותר'".

ביבליוגרפיה

בוקסבאום, ט. (2022). כשהבית הופך לאל-בית, המולדת לאל-מולדת: ישראל לקראת בחירות 2022. בטיפולנט – פורטל לשירותים פסיכולוגיים.

https://www.betipulnet.co.il/articles/%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%9C%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_2022/

בר נס, א. (2023). השלישי החברתי והשלישי האנליטי - מאמר בימים של פחד מקריסתו. בטיפולנט – פורטל לשירותים פסיכולוגיים. https://www.betipulnet.co.il/particles/analytic_social_third

גנאדרי-נסר, ס. ושימי, מ. (2022). הסובייקט הפלסטיני והנכבה – בין שלילה להכרה במרחב הקולקטיבי-אישי-טיפולי. חוצות – כתב עת תרבוטיפוליטי, גליון 4.

https://www.hebpsy.net/me_article.asp?article=3171

זיו, א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח, 5, 55-73.

כרכבי-סלאמה, מ. (2021). הקיר שהופל: תיאור מקרה – מטפלת פלסטינית, מטופלת פלסטינית; חיפה מאי 21. חוצות – כתב עת תרבוטיפוליטי, גליון 2.

https://www.hebpsy.net/me_article.asp?article=3113

מצר, ש. וזאבי-וייל, ק. (2022). מעצרי ילדים פלסטינים: על ההשתקה, השתקה עצמית, ועל הבושה. אנשי מקצוע נוכחים-נפקדים. חוצות – כתב עת תרבוטיפוליטי, גליון 4.

 https://www.hebpsy.net/me_article.asp?article=3168                

רולניק, ע., (2023). ממשלת טירוף הדעת. עיתון הארץ, מאמר דיעות 16.2.23. https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-02-16/ty-article-opinion/.premium/00000186-5a4e-d8c2-a9fe-feef8c090000

Herman, J. (1992). Trauma and recovery. Basic Books.

Segal, H. (1987). Silence is the Real Crime. International Review of Psychoanalysis 14: 3-12.

Volkan, V. D. (2001). Transgenerational transmissions and chosen traumas: An aspect of large-group identity. Group Analysis, 34(1), 79–97.