עבודה קבוצתית עם נשים שורדות זנות  / נאוה יואלי בליי

לפני כחמש שנים, התחלתי להיות פעילה בעמותה "לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות". הפעילות בעמותה היוותה מבחינתי המשך ישיר להיסטוריה המקצועית שלי, שמתאפיינת בעבודה עם אוכלוסיות קצה, בעיקר עם ילדים שמגיעים ממשפחות קצה. מאז ומעולם אני מחזיקה בעמדות חברתיות פמיניסטיות וסוציאליסטיות והפעילות בעמותה מהווה דרך לממש תפיסות אלה. בתחילה ההתנדבות שלי הייתה לא מקצועית: תרומת סלי מזון, גיוס כסף וכדומה אך לאחר כמה חודשים פנתה אליי מנכ"לית העמותה, נעמה גולדברג, בבקשה שאקח לטיפול את אחת מהשורדות, כלומר אישה ששרדה את מעגל הזנות. בטיפול הזה החל המפגש המקצועי-טיפולי שלי עם הנשים. מאז טיפלתי בעוד שורדת בטיפול פרטני, ליוויתי מאוד מקרוב שורדת נוספת כחברה ותומכת, הדרכתי מתנדבות של העמותה, ובשנה וחצי האחרונות התחלתי להעביר קבוצות זום לנשים שורדות זנות.

נשים שנמצאות במעגל הזנות הן הנשים המוחלשות ביותר בחברה לתפיסתי, רובן הגיעו לעולם הזנות לאחר טראומות משמעותיות קודמות, לרבות מהן אין עורף משפחתי או רשת חברתית משמעותית. הן מתמודדות, מלבד הטראומות והקשיים הנפשיים האחרים, גם עם בעיות בריאות, עוני ובדידות קשים. לחלק משמעותי מהנשים ישנם גם ילדים שהן נלחמות באומץ לגדל.

זנות כשחזור קורבנות פגיעה מינית בילדות 

אחוז גבוה מאוד מהנשים שנמצאות במעגל הזנות חוו טראומות מיניות מתמשכות בילדות ו/או טראומות מורכבות אחרות כגון הזנחה, התעללות פיזית, מילולית ונפשית ופגיעות בהתקשרות (Hedin & Månsson 2004, דו"ח הצוות הבין- משרדי לצמצום תופעת הזנות, 2017). פגיעות מוקדמות אלה מהוות גורם סיכון ושער כניסה לעולם הזנות במגוון דרכים. העיסוק בזנות גם מהווה, בפני עצמו, טראומה מורכבת ומתמשכת (Farley, 2004).

הנשים איתן נפגשתי תארו כיצד הפגיעות המיניות המוקדמות והמתמשכות יצרו אצלן חוויה של חוסר ערך קיצוני ולצד זה נטייה למדוד את הערך העצמי על פי הערך המיני שלהן והיכולת לספק מינית את האחר. התפיסות הללו מופנמות באופן כל כך עוצמתי כך שגם כאשר יש יכולות והצלחות ברורות, הנפגעות ממשיכות להרגיש תחושת אפסות ולחפש את האישור לערכן דרך הגוף שלהן. נלווה לתפיסות הללו "נירמול" של המין והמיניות כחלק מיחסי כוחות והשגת אינטרסים, דבר שהפך את הכניסה לזנות לאפשרות כביכול סבירה עבור הנפגעות. הזהות העצמית של הילדות/נשים הללו הייתה לעיתים קרובות זהות של "זונה" עוד לפני שהחלה "לעבוד" בתחום. נול (Noll, 2021) מראה במחקר מטא-אנליטי כי לפגיעות מיניות בילדות השלכות מרחיקות לכת כולל נטייה לרה-ויקטימיזציה מינית.

נעשו ניסיונות תיאורטיים שונים להבין מדוע קטינות שהיו חשופות להתעללות מינית נמצאות בסיכון להגיע לזנות. על פי אסכולה אחת, השפעת הפגיעה המינית על תפיסת הגוף, הדימוי העצמי והבנת גבולות מהווה גורם מכריע בכניסה לעולם הזנות. לדוגמה, ההוגות דבורקין (Dworkin, 1993) וגור (גור 2008) מסבירות כי זנות מגלמת שחזור של  הפגיעה המינית הראשונית של האב בבתו. הבת לומדת שעל מנת לקבל אהבה עליה לתת בתמורה את מיניותה, היא לומדת שגופה פרוץ ואין גבול שמור בינו לבין העולם. הרמן והירשמן ((Herman & Hirschman 1977 מציינות במחקרן על גילוי עריות כי האב המכנה את בתו "זונה" מעצב כך את תפיסתה העצמית של הקורבן.

העיסוק בזנות מהווה עבור חלק מהנפגעות שחזור של הפגיעה המוקדמת, וניסיון לקחת שליטה על החוויה הטראומתית שלהן, להיות בעלות הכוח, להרוויח מהתפקיד שנכפה עליהן – "אם משתמשים בגוף שלי ככה אז לפחות שאני אחליט על זה וארוויח מזה". עבור חלקן זאת גם דרך להעניש את עצמן בניסיון להקל על תחושות האשמה שהן מרגישות על חציית הגבולות המקובלים שנכפתה עליהן בעבר וממשיכה גם בהווה.

מנגנוני ההישרדות שנוטים להיווצר בפגיעות המוקדמות שחוו, במיוחד מנגנוני ניתוק, ממשיכים לשמש את הנשים בזמן העיסוק בזנות ו"לאפשר" אותו. במקרים מסויימים חווית החיים היום יומית שלהן כל כך בלתי נסבלת שהן "מחפשות" את שחזור הטראומה כדי להיכנס למצב של ניתוק מעצמן ומהסבל שהן חוות. במקרים רבים מנגנון הניתוק לא מספיק כדי לשרוד את זוועות העיסוק בתחום והן נכנסות למעגל של שימוש באלכוהול וסמים כדי להפחית את הכאב הנפשי, הגורר עיסוק נוסף בזנות כדי לממן את ההתמכרויות (גור, 2008).

נוסף לכל המנגנונים הפסיכולוגיים שמחברים בין פגיעות מיניות מוקדמות לעיסוק בזנות, נערות ונשים רבות שחוו פגיעות קשות בבית נאלצות, ממגוון סיבות, להתנתק מהמשפחה ואין להן עורף משפחתי. לעיתים קרובות הן מגיעות למוסדות ואף לרחוב. הן מחפשות תמיכה וקשרים, חום וביטחון וחסרות את הכלים להבחין בין קשרים מיטיבים לפוגעניים. כך הן הופכות לעוד יותר פגיעות לשידול להיכנס לעולם הזנות. בדרך כלל הכניסה לעיסוק בזנות אינו ישיר אלא עובר דרך שימוש בגוף כדי להשיג צרכים בסיסיים להישרדות, או דרך יצירת קשר שנחווה כדואג אך במהרה הופך לנצלני עם מי שעתיד להיות הסרסור. הדרך לזנות נוטה להיות רצופה "החלטות שגויות" שהן תוצאה של פגיעויות שהוטבעו בהן כחלק מהטראומות המורכבות בעברן (Stark and Hodgson, 2003, סנטו וברגר 2015).

הדינמיקות האישיות הללו נשענות, לתפיסתי, על דינמיקות חברתיות רחבות יותר, שמצד אחד תורמות לניצול של נשים בתעשיית הזנות ומצד שני מפנות את הגב ועוצמות את העיניים אל מול מצוקתן של הנשים שעוברות את הניצול הזה. בחברה שלנו, גם כיום ב-2023, ממשיכים להתקיים יחסי הכוחות בין גברים לנשים, כך שנשים נמצאות בעמדה מוחלשת ביחס לעמדת הכוח הגברית. החברה ממשיכה להחפיץ נשים ולראות בהן אובייקטים מיניים ורוב רובן של הנשים עוברות במהלך חייהן פגיעה מינית כלשהי על ידי גברים. זנות היא מקרה הקצה של ניצול עמדה מוחלשת חברתית וכלכלית של נשים, תוך כדי האשמת הקורבנות וגינוי חברתי שלהן כמופקרות או פרוצות. תפיסות אלה תורמות לשימור הזנות עצמה וגם מקשות על שורדות מעגל הזנות לקבל סיוע בתהליך היציאה מהזנות והשיקום ממנה. נשים שחוו פגיעות מיניות מתקשות, לעיתים קרובות, לשתף בפגיעות שעברו מתוך תחושות של בושה וחשש מדחייה חברתית. נשים שורדות מעגל הזנות, חוות האשמה ודחייה חברתית רחבה ועמוקה עוד יותר, ורובן סיפרו בקבוצות שהן נמנעות מלדבר על הרקע שלהן בזנות גם בטיפולים הנפשיים שלהן ובקבוצות של נפגעות שאינן מיועדות דווקא לנשים ממעגל הזנות.

עמותת "לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות", שבמסגרתה הנחיתי את קבוצות הנשים, מבקשת לתת מענה לצרכים בסיסיים ואחרים שנמצאים מחוץ להישג ידן של הנשים הללו, כמו גם מעטפת אישית אנושית, חיבור בין המתנדבות לנשים הזקוקות ליד אוהבת, חברה טובה או אוזן קשבת. העמותה מנסה גם לשבור את הסטיגמות כלפי הנשים הללו. העמותה שואפת לגשר בין החברה לבין נשים אלו, החיות בשוליה כמנודות ושקופות ולאפשר להן תחושת שייכות, ערך עצמי ומסוגלות, כבסיס לתהליך השתלבותן בחברה. 

בתחום הזנות בישראל היה שינוי חוקי משמעותי כאשר בסוף 2018 עבר חוק איסור צריכת זנות, לאחר מאבק של שנים רבות של ארגוני נשים והמטה למאבק בסחר בנשים ובזנות. עם זאת, ממשיך להתקיים, כמו בתחומים אחרים הנוגעים לשוויון נשים, פער בין התקדמות בחקיקה למציאות חברתית שבה עדיין מתקיימות אצל רבים התפיסות שהזכרתי קודם.

העבודה עם נשים שורדות מעגל הזנות דרך העמותה, מהווה עבורי דרך לחבר בין הזהות שלי כמטפלת לבין העמדה החברתית שלי, עמדה של סולידריות עם המוחלשות ביותר בחברה שלנו. כמטפלת באוכלוסיה זו, אני מרגישה שיש לי תפקיד חשוב להיות עדה אמפטית ולא שיפוטית להיסטורית הזנות שלהן, לראות אותן ולקבל אותן עם כל הטראומה שלהן אך גם לראות ולקבל אותן מעבר לטראומות ולזנות.

הרעיון לפתוח קבוצות לנשים שורדות מעגל הזנות הגיע מתוך החוויה החוזרת שפגשנו אצל הנשים שנתמכו על ידי העמותה, של בדידות קיומית וחוויה שאין להן מקומות שהן יכולות לדבר בגלוי על עולם הזנות כחלק מהשיח שלהן על הטראומות וההתמודדויות שלהן.

טיפול קבוצתי

טיפול קבוצתי מהווה כלי משמעותי בטיפול בנפגעות תקיפה מינית בכלל וטראומה מינית מורכבת בפרט. הטיפול הקבוצתי נותן לנשים המשתתפות מקום לשיתוף, לנורמליזציה של הטראומה ושל התגובה לטראומה, מרחב בטוח ללימוד וחיזוק מיומנויות התמודדות, והזדמנות לזיהוי משאבים להתמודדות שקיימים בהן ורכישת משאבים נוספים. קבוצה מאפשרת בנייה של קשרים, והתפתחות של יחסי אמון ותמיכה, כמו גם רכישה ותרגול של מיומנויות בין אישיות. העבודה בקבוצה מאפשרת למשתתפות להביא את הקשיים הפנימיים והבין-אישיים ולהתמודד עמם בסביבה בטוחה (Courtois, 1988, Sprei & Unger, 1986; Yalom, 1995).

בקבוצה נוצרים לרוב קשרים אמפתיים ותחושות סולידריות ואכפתיות אחת כלפי השנייה, שמסייעים למשתתפות להרגיש שייכות, בעלות ערך ופחות בודדות. התמיכה והסיוע שהן מעניקות אחת לשנייה מאפשרות להן לחוות תחושות מסוגלות והרגשה שהן משמעותיות עבור אחרות (Hazzard, Angert & Rogers, 1993).

פרופסור ארווין יאלום, בספרו ”טיפול קבוצתי - תאוריה ומעשה“ (Yallom, 2006)  מייחס לקבוצות כוחות מרפאים הנובעים מעצם מהות הקבוצה. יאלום מתייחס לאחד עשר גורמים טיפוליים שמתרחשים בקבוצה. אני אתייחס לרלוונטיים ביותר לקבוצות שהנחיתי:

הפחת תקווה – חברות הקבוצה שואבות השראה ועידוד ממשתתפות אחרות שעברו חוויות דומות ומצאו דרכים להתמודד איתן. למשל, בקבוצת אמהות, אמא למתבגרת שמרגישה שהיחסים עם בתה נדונו לכישלון, שואבת תקווה מאמא אחרת שצלחה את גיל ההתבגרות עם בתה שלה.

נתינה לאחרות - מי שחוו את עצמן רוב חייהן כחסרות יכולת ונזקקות, מחזקות את תחושת הערך העצמי והמשמעות דרך יכולתן לעזור לאחרות. מופלא בעיני לראות בקבוצות כיצד אישה שזה הרגע סיפרה בכאב וחוסר אונים על מצוקות בלתי נסבלות, יכולה רגעים ספורים אחר כך להציע עזרה רגשית וקונקרטית לאישה אחרת במצוקה.

למידה מהאחרות –חברות הקבוצה יכולות ללמוד ממגוון נשים בקבוצה. הקבוצה מאפשרת למשתתפות התנסויות חדשות ובדיקתן. חברת קבוצה אחת מפיקה תועלת מתהליך טיפולי של חברה אחרת  עם מערך בעיות דומה - תופעה שנהוג לכנותה טיפול עקיף. לעיתים משתתפת מקבלת מענה והתייחסות לתחושות, רגשות ומחשבות שהיא מתקשה להביע בעצמה כשמשתתפת אחרת מצליחה לשתף בדברים קרובים. בקבוצה הראשונה שהנחיתי חלק מהנשים שיתפו איך ההקשבה לאישה אחרת, בעלת תודעה פמיניסטית גבוהה, עזרה להן להבין את המרכיבים החברתיים של הפגיעות שלהן.

לכידות קבוצתית – לכל אדם צורך ראשוני ובסיסי בהשתייכות. נשים שורדות זנות מרגישות מוקצות מהחברה ולא שייכות. הן מרגישות כי העבר שלהן בזנות מבדל אותן מרוב הקבוצות בחייהן, כולל משפחה ועבודה, וגם מהרבה מקבוצות התמיכה שהן משתתפות בהן. לעומת זאת בקבוצות שמכוונות לנשים שורדות זנות הן חוות סולידריות, לכידות קבוצתית, אמון, אמפטיה וקבלה מבלי להצטרך להסתיר מרכיב מרכזי בעבר ובטראומה שלהן. לעיתים קרובות נשים בקבוצות הללו מדברות על כך שזאת אחת הפעמים הבודדות שהן מרגישות בנוח להזכיר ולדבר על ההיסטוריה שלהן בזנות.

קתרזיס – תחושת הזיכוך, הורדת האבן מהלב, שותפות הגורל, האמון וקבלה ללא תנאי שבין חברות הקבוצה, מאפשרים לומר דברים שמעולם לא נאמרו בקול ולעיתים אף הודחקו ונדחו על ידי האישה עצמה בינה לבין עצמה. עצם אמירתם נותנת תחושת שחרור והקלה עצומות.

בקבוצות שהנחיתי עם שורדות הזנות, מצאתי שלקבוצות הייתה נטייה לייצר קול קולקטיבי שהעצים את המשתתפות כבעלות כוחות וזכויות, ונתן לגיטמציה לחוויות ולדרישות שלהן כנפגעות. הקול הקולקטיבי הזה יכול להוות קונטרה לתחושות האשמה והביטול העצמי שהן חוות באופן חזק מאד כבודדות. חוויית הבושה שכל אחת נושאת זכתה להבנה והזדהות אך ההזדמנות לראות את התחושות הללו אצל נשים אחרות עוררה גם את ההכרה של ה"אבסורד" בתחושות הללו. הקול הקולקטיבי נתן מקום גם להבעות כעס ותסכול חברתיים ועורר ותמך בעשייה חברתית של חלק מהנשים בתחום הזנות.

לצד היתרונות הרבים בעבודה הקבוצתית, העבודה בקבוצה יכולה להפגיש גם עם לא מעט אתגרים. למרבית הנשים שעברו פגיעות קשות יש קושי רב במתן אמון ובתחושת ביטחון. נדרשים זמן והנחייה רגישה מאד למשתתפות השונות, כדי להפוך את המרחב הקבוצתי למרחב בטוח עבורן. המשתתפות מגיעות לעיתים קרובות, כפי שציינתי, עם קשיים רבים במיומנויות הבין אישיות ובקבוצה הן נדרשות להתמודד עם הקשיים והרגישויות שלהן עצמן וגם של שאר המשתתפות. בנוסף, נשים עם פגיעות כאלה נוטות לאתגר ולנסות לערער את הסטינג הטיפולי. בטיפול קבוצתי הקבוצה יכולה לסייע לשמור על הסטינג, אך לצד זה נסיונות שינוי וערעור שלו יכולים להיות עוצמתיים יותר וקשים יותר לניהול כאשר הם מערבים מספר מטופלות עם צרכים שונים.

התמודדות מורכבת נוספת בקבוצה היא האפשרות שהמשתתפות יעוררו טריגרים אחת אצל השנייה ויצרו מוצפות נוספת אצל המשתתפות האחרות. האמפתיה והרצון לתמוך שהמשתתפות חשות זו לזו וההזדהות אחת עם השנייה, לצד מצבים של העברה והזדהות השלכתית, יכולים ליצור עוצמות רגשיות מאד חזקות שיכולות להמשיך ללוות את המשתתפות גם אחרי הפגישה.

אתגר נוסף שפגשתי היה בדאגה ליחסים בין הנשים מחוץ למפגשים עצמם. אחת ממטרות הקבוצות הינה הפחתת הבדידות של המשתתפות וחיזוק של רשת חברתית. עם זאת, הניסיון מלמד שלפעמים חלק מהנשים מחפשות את הקשרים יותר מאחרות ולפעמים ההזדקקות לקשר יכולה להציף משתתפת אחרת או להעלות ציפייה לא מותאמות ממנה ולכן יש צורך להיות עם עין פקוחה למה שמתרחש גם מחוץ למפגש הקבוצתי ולהתערב בעת הצורך. באחת הקבוצות, שתי נשים בשנות ה-20 לחייהן החלו לבלות הרבה זמן יחד, כולל יציאה לבילויים. בשלב מסויים אחת מהן פנתה אליי באופן פרטי לבקש את עזרתי בניהול הקשר ושמירה על עצמה, מכיוון שמצאה את עצמה נדרשת לסייע למשתתפת השנייה במצבים קשים עבורה ומעבר לכוחות שהיו לה.

תיאור העבודה בקבוצות

במסגרת עמותת "לא עומדות מנגד" הנחיתי מספר קבוצות: קבוצה פתוחה לנשים ממעגל הזנות, קבוצות שעסקו ספציפית בתעסוקה, וקבוצה לאמהות. כל הקבוצות שהנחתי היו בזום. הבחירה בקבוצות זום נבעה משתי סיבות: ראשית על מנת לאפשר לנשים בפריפריה ונשים שמתקשות להתנייד להשתתף בקבוצה, ושנית לאפשר לנשים לשמור על אנונימיות כמידת רצונן. לצורך השמירה על אנונימיות התחלנו חלק מהקבוצות עם מצלמות סגורות ואפשרנו לנשים בקבוצה לבחור האם ומתי נוח להן לחשוף את זהותן. רוב הנשים חשפו את זהותן בשלב מוקדם יחסית, אבל לעיתים בחרו להישאר עם מצלמות סגורות כי התביישו במראה שלהן. גיוס הנשים לקבוצות נעשה דרך פרסום בעמוד הפייסבוק של העמותה ואיתור נשים מתאימות דרך רכזות בעמותה. לפני תחילת הקבוצה הנשים עברו ראיון איתי כדי לבדוק את ההתאמה לקבוצה, להכיר אותן באופן ראשוני ולתת להן הזדמנות להכיר אותי, ולעשות תאום ציפיות לפני התחלת הקבוצה. בערך שליש מהנשים שמביעות עניין בקבוצה שעומדת להיפתח אינן מצטרפות לקבוצה בסופו של דבר, בדרך כלל בגלל שינוי בפניות הנפשית שלהן או בשל קושי להחזיק מחוייבות קבועה. גם המשתתפות הקבועות של הקבוצות נטו להפסיד פגישות או להיכנס ולצאת במהלכן. חוסר היציבות והעקביות שלהן בהשתתפות בקבוצה מייצג היטב את חווית הכאוס וחוסר היציבות בחייהן, הן הנפשית והן הקונקרטית. עם זאת, בכל סבב התגבשה קבוצה של 3-5 נשים שנכחו ברוב המפגשים והקבוצה הפכה למשמעותית מאד עבורן.

היכרות ויצירת קבוצה

הפגישות הראשונות החלו תמיד בהתרגשות ובחששות מצד כולן. אנחנו מתחילות מהצגה קצרה של כל אחת את עצמה. אני שומעת את הדמיון הרב שיש בין המשתתפות מבחינת חוויות העבר, החיים עם הפערים בין חלקים מתפקדים שלהן לחלקים מפורקים, תחושות הבדידות הקשות והחרדות היום יומיות. בפגישה הראשונה אנחנו מדברות על הציפיות מהקבוצה ומייצרות כללים לקבוצה. למשתתפות תמיד חשוב מאוד להדגיש את הדיסקרטיות והפרטיות של הקבוצה. לרוב הן מתייחסות גם לרצון בשיח פתוח, מכבד ומקבל. אני מבקשת מהן שישתדלו לדבר על עצמן ולא "להגיד" אחת לשניה מה היא חווה או מה היא צריכה לעשות. הנחייה זאת חוזרת על עצמה בפגישות שונות. לעיתים הן מזדהות כל כך עם הדברים של משתתפת אחרת שהן מנסות לדבר בשמה או להגיד לה כיצד עליה לפעול. על אף הכוונות הטובות שלהן, דיבור כזה לפעמים מפספס את המשתתפת השנייה ואף פוגע בה. בנוסף אני מבקשת השתתפות עקבית ומבקשת שבתקופה הראשונה של הקבוצה לא יפנו אחת לשניה באופן פרטי. אני מסבירה שהן יכולות להיות בקשר אחת עם השנייה, ובודאי שאני לא אכתיב להן את זה, אבל שעד שמכירות זו את זו עדיף לחכות לראות מה מתאים להן.

אחרי המפגש הראשון בדרך כלל, חלק מהמשתתפות מרגישות את תחושת ההזדהות והקירבה שאני מרגישה, אך יש חלק שמרגישות בעיקר את ההבדלים ביניהן ונבהלות מהם ומהקירבה החדשה. למדתי לא להיבהל מהתגובות השונות, לא מההתרגשות הגדולה ולא מהרתיעה של חלקן. יש משתתפות שלא מתגברות על הרתיעה הזאת ועוזבות בשלב הזה, אך רוב אלה שנרתעות נותנות עוד הזדמנות ובדרך כלל עד סוף הפגישה השנייה כבר חשות מחוברות יותר.

תקופת ההכרות נמשכת כמה מפגשים, במהלכן חלק מהנשים מביאות את עצמן באופן פתוח וחשוף, לעיתים באופן שמרגיש מהיר מדי ותופס מקום רב מדי. אחרות זהירות יותר, מדברות מעט ובעיקר מקשיבות. אפשר להרגיש בפגישות הללו את הנשים בודקות את הקבוצה, עד כמה הן יוכלו למצוא בה מקום, האם תצליח להכיל אותן, האם ישפטו אותן. אחד התהליכים היפים שקורים הוא הגילוי שלהן אחת את השנייה.

באחת הקבוצות בפגישה השלישית, משתתפת אחת פנתה למשתתפת אחרת שהייתה מאד שקטה עד כה, ושאלה אותה למה היא כל כך שקטה. המשתתפת שפנו אליה דיברה על הקושי שלה לתפוס מקום והביעה הערכה למשתתפת שפנתה אליה, היא אמרה שהיא מרגישה תמיד שקופה והפנייה גרמה לה להרגיש נראית.  אחרי אותה אינטראקציה המשתתפת "השקטה" הרשתה לעצמה לתפוס יותר מקום בקבוצה גם בהמשך.

לצד הרגעים של הזדהות ואמפתיה בין המשתתפות, יש גם מיקרים של משתתפות שחשות נפגעות, מפוספסות או מוצפות. גם כשהפגישות עוברות באווירה טובה, לעיתים קרובות אני יוצאת עם חוויה של ללכת בשדה מוקשים, שכל אמירה שלי או של מישהי אחרת יכולה להיות טריגר, ולא תמיד ברור לי עד כמה הן מסוגלות להכיל זו את זו. בהרבה מיקרים אחרי פגישה אני עושה צ'ק אין עם מישהי מהמשתתפות שיצאה במפתיע מהקבוצה או השתתקה באופן לא אופייני, ולעיתים הן יוצרות איתי קשר לשתף בתחושה לא נעימה שהייתה להן. אני מאד משתדלת להחזיר את הדיבור על האירוע והתחושות למפגש הקבוצתי, אך מבינה גם את החשיבות של ההכלה וההרגעה שלי אותן.

דיאלקטיקה

אני בוחרת להביא כנושא לקבוצות את החשיבה הדיאלקטית, דיאלקטיקה של קבלה ושינוי. חלק מהמשתתפות מתקשות לקבל את האפשרות שקבלה עצמית ושינוי יכולות להתקיים ביחד, ובאופן כללי מתקשות מאד עם האפשרות של לקבל את עצמן. ניכר כי האפשרות של לקבל את עצמן מעוררת תחושות קשות ואנחנו מחפשות מילים שהן מתחברות אליהן יותר, כמו חמלה ומחילה לעצמן. הקושי לקבל את עצמן נוטה להתעצם עוד יותר כאשר אני מנסה לדבר איתן על החוזקות שלהן.

באחת הפגישות משתתפת משתפת שהיא הגיעה באותו היום בכאב נפשי גדול ומשתפת בכך שהתלבטה אם להגיע בכלל. האחרות גם משתפות בקשיים וחרדות מהשבוע. אני שואלת מה הן עושות ברגעי הקושי. חלקן משתפות במנגנוני ויסות ונחמה כמו מוסיקה, חברים, לטייל וכו'. לצד זה הן מדברות גם על המאמץ להמשיך לתפקד ועל החוויה של קצוות, תנועה בין תפקוד לקריסה עם מעט מאד מרחב ביניהן. אני מציעה שכל אחת תנסה לחשוב על משפט חיובי ומחזק עבור עצמה לרגעי משבר. הן מגיבות בהתנגדות להצעה, מתקשות לומר משהו חיובי על עצמן ומתקשות לתת לעצמן קרדיט על ההתמודדויות מהעבר. הן מייחסות את העובדה שהן שרדו את חייהן למזל או סיבולת גבוהה, ולכל היותר מוכנות לומר שהן לוחמות. אל מול הקולות השליליים שעולים בהן הן מרגישות חסרות אונים, נאלמות ומזדהות עם הקולות השליליים. פגישה זו מלווה בכאב ובדידות מצד אחד והזדהות וסולידריות מצד שני. במהלך השיחה אחת המשתתפות אומרת משפט שממחיש לי את עוצמת הקבוצה. היא משתפת שזאת הקבוצה הראשונה שהרגישה בה ממש שייכת, "קבוצה של נשים שעברו חיים חרא וממשיכות לחיות את הזוועות אבל מתעקשות להמשיך לתפקד ולהתקדם".

הנגיעה באפשרות לשינוי היא לא יותר פשוטה. כשאני מביאה בקבוצה את נושא השינוי, מה היו רוצות לשנות בעצמן ומה החסמים שלהן לשינוי. הן מתקשות להצביע על כיוונים לשינויים ונראה כי זה מעורר בהן חרדה. למרות שכל המשתתפות בקבוצות עשו שינויים גדולים מאד בעצמן ובחייהן, שאפשרו להן להפסיק לעסוק בזנות ולהתחיל לבנות לעצמן חיים אחרים, התחושה היא שהן אינן מאמינות ביכולת שלהן להשתנות ו/או לשנות את מציאות חייהן. תחושות חוסר האונים וחוסר השליטה אינן נחלשות, גם לא לנוכח הכוחות האדירים שהן מפגינות. כשהן מדברות על החסמים בפני שינוי הן מדברות על תחושות ייאוש קשות, שיפוט קיצוני של עצמן, מחויבויות כלפי אחרים וחשש מתגובות של אחרים, רעש פנימי וחרדות וקושי לזהות ולהעריך את הכוחות שיש להן. השיח הזה מעורר תחושות של עצב וכבדות לצד התרגשות מן היכולת להיות יחד בתוך הקושי ולהקל, ולו במעט, על הבדידות הנוראית שהן חוות, כל אחת בתהליכים שהיא עושה עם עצמה.

הדיבור על הזנות

לעיתים קרובות הנשים בקבוצות מדברות על כך שהחלק בסיפור שלהן שהכי קשה לשתף, אפילו בטיפול, הוא הפרק של העיסוק בזנות. המשתתפות מתייחסות לעיסוק בזנות כהמשך ישיר ותוצאה של הטראומות המוקדמות יותר שחוו, אך גם כטראומה בפני עצמה. עבורן הטראומה של הזנות מכילה מרכיבים ייחודיים לה, אשר מקשים על הדיבור עליה והעיבוד שלה, לפעמים אף יותר מהטראומות המוקדמות. האלמנט של הבחירה, שכביכול יש בעיסוק בזנות, והתפיסה החברתית השלילית מאד כלפיה, גורמת לטראומה הזאת להיות מלווה באשמה ובושה עוד יותר מהטראומות המוקדמות שגם מאופיינות בתחושות אלה. בטיפולים ובקבוצות אחרות שהשתתפו בהן, התקשו לשתף בחוויות מתקופת הזנות ובתחושות סביב העיסוק שלהן בזנות. חלק מהנשים בקבוצה מספרות את סיפור חייהן בפורמטים פומביים שונים וגם אז הן משמיטות או מצמצמות את השיתוף בתקופת העיסוק בזנות.

בקבוצות שהעברתי, שהגורם המשותף לכולן הוא עיסוק בזנות, הן מצליחות, לאט לאט, לדבר על החלק ה"אפל" הזה בחייהן. הנגיעה בנושא היא הדרגתית ועדינה, לעיתים ברמיזה אך עם הזמן והתגברות הביטחון בקבוצה הדיבור נהיה ישיר יותר והסוגיות רחבות יותר.

רוב הנשים בקבוצות שהנחיתי לא עסקו בקבוצות בתקופה שבה היו בזנות בשגרה, אך סיפרו על המשיכה המתעוררת "ליפול" חזרה לעיסוק, גם מתוך צורך כלכלי אבל גם מתוך צרכים אחרים. העיסוק בזנות, עבור רבות מהן נחווה כהתמכרות. עבור חלקן הוא מספק תחושות של ערך עצמי ושליטה שהן אינן חוות במקומות אחרים, עבור אחרות המשיכה היא לכאב, לפגיעה העצמית ולענישה העצמית שיש בכך. יש נשים שחוזרות לעיסוק מתוך בדידות איומה וכדי לחוות מגע וקשר אנושי. במהלך הקבוצות שהנחיתי, מספר פעמים נשים סיפרו שהן חושבות על חזרה חד פעמית או יותר לזנות, הנשים האחרות בקבוצה תמיד הביעו הזדהות עם התחושה אך במקביל דאגה רבה והפצרה לא לחזור לשם. הן הזכירו את המחיר הנפשי שבסופו של דבר זה גובה ויגבה מהן ואת האלטרנטיבות. אני חושבת שהשניות הזאת שקיימת אצלן לגבי העיסוק בזנות היא אחד האלמנטים שקשה היה לי לפגוש ולנו כחברה להבין ולהרגיש אמפתיה כלפיו. בדומה ליחס להתמכרות, קשה להבין את החזרה של אנשים להתנהגות שגורמת להם נזק כל כך גדול וההתנהגות הזאת יוצרת ביקורת והאשמה כלפי נשים שבתפיסה שלי, הן קורבנות.

סוגיה נוספת שעלתה בקבוצות סביב העיסוק בזנות הוא מה נחשב לזנות. עמותת "לא עומדות מנגד" בחרה הגדרה מרחיבה יחסית לזנות –"כל אקט של מכירת הגוף, גם אם אינו כולל מגע פיזי או אינו מוגדר כזנות במובן המובהק שלה- מהווה ניצול מצוקה."  בתוך כך נכללים פורנוגרפיה, עבודה במצלמות באינטרנט, חשפנות וגם יחסים עם אדם אחד שמבוססים על מין תמורת כסף/מגורים/תמיכה. היו מיקרים שנשים בקבוצה תהו אם הן שייכות למעגל הזנות, לא היה להן ספק לגבי המצוקה שהן חוו אך הן תהו אם הן ראויות להכרה במצוקה הזאת או לתמיכה שהעמותה בכלל והקבוצות בפרט הציעו להן. גם במקרים האלה, הקול של המשתתפות האחרות היה חזק ומשמעותי יותר עבורן מאשר הקול שלי. הן זכו על ידי המשתתפות האחרות להכרה בפגיעות שחוו וללגיטימציה לרגשות הקשים שנותרו בהן בעקבות העיסוקים הללו. לעיתים השיח אף התפתח לדיון מעצים על מגדר, פמיניזם ותפיסות חברתיות.

התמודדות עם המציאות

השיחות בקבוצות השונות עסקו הרבה מהזמן בהתמודדות העכשווית של המשתתפות, התמודדות עם טראומות העבר, עם טריגרים וזיכרונות ועם מציאות חיים נוכחית כמעט בלתי אפשרית. למרות סיפורי זוועות ששמעתי מהנשים הללו וממטופלות אחרות, עבורי החלק הקשה ביותר לשמוע היא המצוקה הקיומית של הנשים שנלחמות לשקם את חייהן ונפשן.

רוב הנשים שפגשתי בקבוצות הללו מתמודדות, מעבר למצוקות הנפשיות, עם עוני מגביל מאד, בעיות בריאות חמורות, חוסר יכולות לעבוד, והעדר עורף משפחתי או רשת חברתית. בהרבה מהמקרים הן אימהות שעושות כמיטב יכולתן בתנאים בלתי אפשריים אלה גם לדאוג לרווחת ילדיהם ולתת להם ילדות אחרת מזאת שהן עצמן חוו. רבים מהילדים שלהם סובלים בעצמם מקשיים רגשיים ואחרים וזקוקים לטיפולים וסיוע.

אחת המשתתפות, אמא לשלושה, משתפת באופן קבוע במקרר  הריק ובמצבה הבריאותי הקשה. היא הייתה רוצה להתאשפז כדי לטפל בעצמה פיזית ונפשית אבל חוששת שאין מי שידאג לילדים שלה ושהיא תאבד אותם.

נשים רבות מספרות על בעיות בריאות מתמשכות שהן מתקשות לטפל בהן, חלקן מתקשות להקדיש את תשומת הלב הדרושה לגוף, אחרות אינן מצליחות לפנות זמן מהטיפול במשפחה, ורובן חוות את המפגש עם מערכת הבריאות כבלתי נעימה ולעיתים קרובות לא נגישה מספיק ולא אמפתית מספיק. 

חוויות העוני והחסך של מרבית הנשים הם גדולים ומאיימים. הן "התרגלו" לחיות עם המינימום ופחות מכך, הן למדו לבקש עזרה מסביבתן, חלקן מכירות לעומק את כל עמותות הסיוע וסעיפי התמיכה של הרווחה והן מלמדות את האחרות. הן מתגייסות לסייע זו לזו בהכרה והשגה של הזכויות שמגיעות להן. בנושאים האלה, ובמיוחד כשמדובר בילדים שלהן, הן לוחמות אימתניות, כועסות, תובעניות ואף "מניפולטיביות". לרגעים אני מוצאת את עצמי מתרעמת על הדרשנות ועל מה שיכול להחוות ככפיות טובה כלפי הארגונים והאנשים שמסייעים להם. מהר מאד אני חוזרת לראות את חוסר האונים, המצוקה והחרדה שמביאים להתנהלות שלהן. אני נבוכה מהפריווילגיות שלי אל מול מצבן, חשה בעצמי חוסר אונים על כך שאין לי מענים קונקרטיים להציע להן, וחוזרת להתפעל מהכוחות שלהן.

נשים אלה נלחמות בציפורניים כדי לשרוד, כל קימה בבוקר, כל צעד, כל תנועה מלווה בכאב, בכוחות שמושכים אותן למטה, בחומות של בושה, במבטים ביקורתיים והאשמות גלויות ומסוות כלפיהן. ובכל זאת הן קמות כל בוקר, צועדות קדימה, ממשיכות לחיות ומצליחות להיות אמפתיות ותומכות גם באחרות. קטונתי לעומתן.

העבודה עם נשים אלה בטיפול הקבוצתי מהווה עבורי אתגר מורכב שדורש תשומת לב רבה שלי כמטפלת, לרגישויות, לניואנסים עדינים בתקשורת הבין אישית ולצרכים השונים של המשתתפות. לצד זה אני מרגישה בת מזל על ההזדמנות להכיר אותן ולקחת חלק בתהליך שהן עוברות. אני מרגישה שהתפקיד המשמעותי ביותר שלי בהנחיית הקבוצות הוא לאפשר ולתווך את האינטראקציה והקשר ביניהן. תחושות הסולידריות, הקרבה והשייכות, ההזדמנות לדבר עם נשים אחרות שחוו טראומות דומות, כולל טראומת הזנות, ומצד שני מתאמצות לתפקד ולהתקדם בעולם, אלה הרווחים הגדולים של הקבוצות הללו. האפשרות לתת תמיכה לאחרות ולקבל תמיכה מאחרות, מילים חיוביות שהן מתקשות להגיד על עצמן ולעצמן אך מצליחות להגיד לאחרות ולשמוע אותן מהדהדות בשיח, אלה הדברים שמחזקים אותן ומעוררים בהן ובי תקווה.

ביבליוגרפיה

גור, ע. (2008). מופקרות – נשים בזנות. תל-אביב: קו אדום: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

דו"ח הצוות הבין משרדי לבחינת הכלים לצמצום צריכת זנות (2017). נדלה מאתר: https://www.gov.il/Blob...ng_feeds.pdf

סנטו, י. וברגר, מ. (2015). סקירת ספרות בנושא תופעת זנות במאה העשרים ואחת. משרד המשפטים והמשרד לשירותים חברתיים.

Courtois, C. A. (1988). Healing the incest wound: Adult survivors in therapy. W. W. Norton & Company.

Dworkin, A. (1993). Prostitution and male supremacy. Journal of Gender & Law, 1, 158-177.

Farley, M. (2004). "Bad for the Body, Bad for the Heart”: Prostitution Harms Women Even if Legalized or Decriminalized. Violence Against Women, 10 (10), 1087 - 1125.

Hazzard, A., Rogers, J. H., & Angert, L. (1993). Factors affecting group therapy outcome for adult sexual abuse survivors. International Journal of Group Psychotherapy, 43(4), 453–468.

Hedin, U. C., & Månsson, S. A. (2004). The importance of supportive relationships among women leaving prostitution. Journal of Trauma Practice, 2(3–4), 223– 237. https://doi.org/10.1300/J189v02n03_13

Herman, J., & Hirschman, L. (1977). Father-daughter incest. Signs, 2(4), 735–756.

Noll J. G. (2021). Child sexual abuse as a unique risk factor for the development of psychopathology: The compounded convergence of mechanisms. Annual Review of Clinical Psychology, 17, 439–464.

Sprei, J. & Unger, P. (1986). A training manual for the group treatment of adults molested as children. Rockville, MD: Montgomery County Sexual Assault Service.

Stark, C., & Hodgson, C. (2003). Sister oppressions: A comparison of wife battering and prostitution. Journal of Trauma Practice, 2(3/4), 17–32.

Yalom, I. D. (1995). The theory and practice of group psychotherapy (4th ed.). Basic Books.

Yalom, I. D. & Leszcz, M. (Collaborator). (2005). The theory and practice of group psychotherapy (5th ed.). Basic Books/Hachette Book Group.