ביון ומיינדפולנס
(בהתייחס למאמר ״זכרון ותשוקה״)
רבות נכתב על הקשר של בין לבודהיזם. ביון יליד הודו (עת היתה קולוניה בריטית), ואולי לא פלא שעל מדפי ספרייתו היו מונחים ספרים על זן בודהיזם.
לפניכם מצגת המסכמת את עקרי נקודות ההשקה בין ביון לבודהיזם, כחלק מקורס על אינטגרציה של כלים מבוססי מיינדפולנס בטיפול הדינמי.
צמיחה נפשית מתאפשרת ע״י פיתוח היכולת לשאת כאב:
הטיפול הביוניאני, בדומה לטיפולים מבוססי מיינדפולנס לא נועד באופן ישיר להקל על הכאב או לשפר את ההרגשה, אלא מטרתו להגדיל את הקיבולת לחוויות, מכל קשת החוויות.
הטיפול פחות עוסק בניתוח החוויה אלא בפיתוח החווייה,
להפוך חומרי נפץ לחומרי נפש.
התודעה במרכז:
תוך כדי הרחבת החוויה מתפתחת גם היכולת להתבונן על התודעה. רפלקציה.
אצל ביון ובבודהיזם, מושא החקר הוא התודעה עצמה.
תהליכי התודעה.. כל המתרחש בה: מחשבות, מתקפות, התחמקויות השלכות.
(פחות התכנים, יותר התהליכים)
בדומה למדיטציית התובנה ויפאסנה: תובנה לתודעה.
וכיצד הנפש הבריאה צופה על תודעתה.. ? :
במבט רענן beginners eyes:
מבט טרי, פתוח, משתאה, נכון להיות מופתע, צופה בתופעות כמו בפעם הראשונה
מבט של ילד איננו שבוי בקונספציות, תבניות. מאד רגיש לדקויות והיבטים טרום-מילוליים.
ילדים קטנים מציירים עפ״י הראייה או עפ״י אמת רגשית. ביון מכנה זאת פרה-קונספציה.
כשגדלים כבר מציירים עפ״י קונצפטים (למשל: שולחן = מלבן עם ארבע רגליים באותו אורך) ולא עפ״י ראיה ופרספקטיבה, ואז חשים תסכול ״זה לא יוצא לי כמו שאני רואה״ ומפסיקים לצייר.
ציור ומוזיקה מוזכרים רבות ב״זכרון ותשוקה״ כי לאמנות יש פחות קונצפטים ופחות טרנספורמציות המרחיקות מהחוויה, יחסית למילים.
ביון מציע שיתכן שיהיה אדם ששפת אימו היא מוזיקה.
״מבט המתחיל״ היא אחת מאיכויות התודעה המטופחות במדיטציה
אמת:
ביון כמו גם הבודהיזם חותרים למפגש כנה עם אמת עמוקה של הדברים כפי שהם.
אמת נפשית וחיצונית. ככה זה עכשיו: חרדה. ניפרדות. מוות. בושה. הדברים כפשוטם. הכאב בצלילותו.
it is what it is
מפגש המאפשר להפחית את כל מנגנוני סילוף ודחיית האמת שמחבלים בחיים: השלכה, הכחשה, היפוך תגובה, רציונליזציה ושאר עיוותים בבוחן המציאות.
כאשר הנפש מוכנה לפגוש את עצמה במלואה מופיעה חווייה של התרחבות, עושר והעמקה של הקיום.
המיכל הפנימי הולך ומתרווח ויש כעת די מקום גם להכיל נפשות אחרות.
רוחניות:
0 – טרנצדנטיות, התעלות מעבר לתופעות, לקונצפטים, לחוויית העצמי.
חיפוש אחר האינסופי (החלוקה של ביון היא לא בין המודע ללא מודע אלא בין הסופי לאינסופי)
0 דומה מאד לנירוונה, התעוררות, בבודהיזם
רברי:
תודעת הרברי, תודעת המיכל, מתוארת ע״י ביון באופן דומה מאד לעמדה מדיטטיבית.
המיכל פותח את תודעתו בברכה לכל הרשמים המבקשים להיות מופקדים בתוכו.
קבלה רדיקלית של כל מה שנוכח ומבקש להיות מתוקשר.
בלי שיפוטיות או קונצפטים מארגנים. תוך אי-האחזות (במוכר, בידוע, ברצוי, בנחשב) והשעיית תגובות של השתוקקות מאבק ודחייה.
א-דואליות:
עקרון העונג הוא שאיפה אל הנעים והתרחקות מהלא נעים. ביון ב״זכרון ותשוקה״ מציע את עמדת הרברי כמתרחקת מעקרון העונג, ומוכנה לקבל בשוויון נפש (נפש שווה) את העונג והכאב גם יחד.
רעיונות אלו מהדהדים את עקרון הא-דואליות, שקילות מנטלית, אי-האחזות ויציבות (״סמאדי״, equinimity), בבודהיזם.
כאן ועכשיו:
תודעת המיכל נוכחת עם המטופלת ברגע היקר ביותר, הרגע שבו החוויה מתקיימת במלואה- being- והוא ההווה.
ללא אחיזה בעבר המיוצגת ע״י זכרון וללא תוכניות ואג׳נדה לעתיד המיוצגות ע״י תשוקה.
אגב שימו לב שבמאמר לא מוזכר no. העניין הוא לא בהדיפה של העבר והעתיד, הזכרון והתשוקה, אלא באפשרות להיות ב being עימם כעוד פלח מחוויית ההווה המתקיימת ברברי.
הציטוט השגוי no memory no desire אם כן, הוא להבנתי סירוס של כוונת ביון
. כלומר כל פעולה מכוונת פחות רצויה מאשר השתהות עם כל מה שעולה מעצמו בכאן ועכשיו "Forgetting is as bad as remembering״אומר ביון במאמר זה:
קשיבות:
פונקציית האלפא היא היכולת המדיטטיבית, הקשיבות הרחבה לחוויה במלואה.
לעיתים היא במיטבה בפגישות ליליות. נסו לטפל ב22:30, עת חושך בחוץ, עייפות של שני הצדדים, גלי אלפא, חשיבת חלום...
״רברי״ הוא לא דוקא חוויית שרעפים נינוחה ונעימה. המילה באה מצרפתית עתיקה ״הזייה פרועה״, יש ברברי משהו מבהיל, לאפשר ליישות מנטלית אחרת להשתלט עלייך, להפקיד בך חומרים בלתי נסבלים- התקפות, קינאה, ייאוש, חוסר אונים, בהלה, פאניקה, תשוקה ומיניות וכיוב׳, וזאת מבלי לדעת בבירור מה של מי ואיפה עובר הגבול. חוויית ״תקשור״ עוצמתית.
זה דומה לחווייה המורכבת והלא קלה, שכולנו לעיתים חשים במדיטציה. ״קבלת האורחים״: ספק, כשלון, כעס, תסכול, שעמום, מתח, כאב, חרדה, השתוקקות...
ככל שהמיכל יותר רחב וגמיש ביכולתו לשהות עם כל מה שעולה, כך ההכלה של החווייה יותר איכותית ומשמעותית לשני הצדדים.
ובהמשך למוטיבים של לילה וחלום....
חשכה:
מוטיב מרכזי אצל ביון.
״תפקיד האנליזה לזרות קרן עזה של חושך״: An intense beam of darkness
הכוונה לאפשר עמימות, אפלוליות, אי-ידיעה, חרדת החושך והשדים העולים בה...
ומתוכם (כמו בהתרגלות אל חדר חשוך) תצמח אינטואיציה, רגישות, ידיעה על-חושית.
מתוך המאמר: In order to see clearly one needs to be pretty well blind
אדיפוס העיוור, יודע את עצמו.
הקונפליקט אינו בין איד לסופר-אגו, אלא הוא בין פחד לדעת את האמת לבין רצון לדעתה..
ובמדיטציה: עצימת העיניים.. התכנסות פנימה... היפתחות לדקויות שאינן נראות באור.
ציור מודל שציירתי בחושך, עם הנחייה של המורה למחוק כל מה שברור.. עד שעלתה דמות שהתהוותה מתוך עצמה ולא מתוך ראייה:
אין אני:
״אנאטה״ עיקרון מנחה בבודהיזם, מאפיין גם את חשיבתו של ביון, גם אם לא מוגדר באופן הזה.
הרברי, החיבור המהורהר בין מוכל למיכל, מזמין התמוססות,
ויתור על האחזות באני ידוע ונוקשה ובידיעה כוזבת ואומניפוטנטית אודות עצמי והעולם.
בשונה מן החשיבה האינטלקטואלית, החדה והאנליטית של פרויד וקליין, ביון מרפה מהחשיבה הסדורה והלינארית, וממש כמו ב"תיקשור" מזמין את עולמו של המטופל להיכנס ולהשתלט על עולמו, להיבלע בכאוס, בעמימות ובאין המופקדים בתוכו.
בתוך ההתמוססות של האחד אל תוך השני קורסים הגבולות והמחיצות היוצרים אשליית נפרדות, ונהפכים לישות אחת. מה שאוגדן יקרא בהמשך השלישי האנליטי.
בה בעת אין הזדהות עם המוכל (נון-אטאצ׳מנט בבודהיזם), אלא יש יכולת להתבוננות נפרדת על התופעות המסתופפות בי, שחלקן הן הפקדות של אחרים.
המוכנות לא לדעת:
מספרת אשתו של ביון שבסוף יום ארוך היא היתה שואלת אותו ״וילפרד איך היו פגישותיך״ והוא היה עונה לה "לא הבנתי כלום..".
״מותר האדם על הבהמה – אין״
יש המפרשים זאת, ידיעת האין
שינוי מתחיל מאין, איפוס כל ידיעה הבנה ומחשבה.
ביון וטיפולים מבוססי מיינדפולנס
ביון משתלב מאד יפה עם טיפולים מבוססי מיינדפולנס, בגלל הדגש המאד גדול שלו על חוויה, ועל פיתוח היכולת לחוות: ״ללמוד מן הנסיון״.
ביון מאמין שתפקידנו לסייע למטופלת לפגוש כאב, להיות עימו כפשוטו, לצמוח ממנו.
בתוך כך להתחבר לאינטואיציה, תחושות בטן wise mind
יש הרבה פחות עיסוק בניתוח, פירוש וחשיפת הלא-מודע (הלא מודע נפרש מאליו ככל שאנחנו מרפים מהתגוננות).
ACT
ביון מתחבר מאד יפה לACT בהיבט של המסת העצמי הקונצפטואלי, וחתירה לקבלה של כל מרחב התופעות האינסופי המתקיים בנפש, ובתוך כך הגדלת המיכל הנפשי וגמישותו.
(יש אצל ביון גם חתירה לערך, והוא ערך האמת)
Focusing
ביון יכול להתחבר להפליא לפוקוסינג : פיתוח היכולת להשתהות ב״רברי״ עם תחושות עמומות בגוף, והדימויים העולים מהן. יסודות ביתא הם מאד פיזיים, גופניים, טרום-חושיים. התמקדות עוזרת לפגוש את יסודות הביתא כפשוטם וליצור מהם משמעות אותנטית.
פיתוח רגישות, אינטרוספקציה ואינטואיציה.
התמקדות גם משמשת ככלי חשוב עבור המטפלת לזהו חומרים המופקדים בה בהזדהות השלכתית.
ביון מתאים מאד גם לטיפולים ממוקדי רגש. האפשרות לפגוש להשתהות ולהכיל רגשות עוצמתיים, לתת להם פשר, מנטליזציה ולהפיק מהם את המרכיב האדפטיבי. כמו גם היבטים טרום רגשיים (בתא) שההכלה מאפשרת להם להתארגן לכדי רגשות (בושה.. עלבון.. פחד.. אהבה..)
אהבתו של ביון לקבוצות מהדהדת את רעיון הסנגהה. אך זה כבר לסמינר אחר..
אם כן, מה השוני..?
בשונה מבודהיזם וגישות טיפול מבוססות מיינדפולנס, הטיפול הביוניאני הוא אנליטי, במובן ששם במרכז את יחסי ההעברה. הזדהות השלכתית, מיכל ומוכל, התקפות על חיבורים, כל אלו הם תהליכים חשובים העומדים במוקד ההתבוננות האנליטית, ובליבם - הקשר הטיפולי.
כמו כן ביון לא מעביר מדיטציות למטופליו, אם כי מצב התודעה של הרוורי בהחלט מדיטטיבי.
המטפל הביוניאני מאד mindfull בהקשבתו פנימה והחוצה.
הבדלים נוספים:
הנוכחות הטיפולית של ביון פחות חמה. היא קרירה. נייטרלית.
היציבותֿ, אי-ההזדהות ואי-ההאחזות של ביון הן בעלות אופי של התנזרות פרוידיאנית (abstinence)
ביון אינו עוסק ישירות בחמלה, כפי שעושה הבודהיזם, או בטיפוח ״איכויות הלב״ כמו ידידותיות, הכרת תודה, נדיבות, עיניים טובות וכד׳ המיוצגות דרך דמותו של הבודהה.
את המינונים מזה ומזה נשאיר לטעמכם האישי..
ביון מציע מיכל נפשי, בתקווה שיופנם במטופלת מתוך התהליך, ובשונה מבודהיזם, וטיפולים מבוססי מיינדפולנס, פחות מהווה מורה דירקטיבי המסייע למטופלת להכיל ולווסת את עצמה (כמו למשל בדיביטי).
ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:
רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית
להמשך הקורס על טיפול ומיינדפולנס ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן
