״שחקי שחקי על חלומות..״ : החייאת המרחב המעברי במצבי פוסט טראומה
(המקרים מוסווים לחלוטין).
ויניקוט מציע בספרו ״משחק ומציאות״1: "פסיכותרפיה מתרחשת במקום המפגש בין שני מרחבי משחק, זה של המטופל וזה של המטפל.. פסיכותרפיה היא שני אנשים המשחקים יחד.. במרחב מעברי של אשליה משותפת.. באם משחק אינו מתאפשר אזי עבודתו של המטפל היא להביא את הפציינט ממצב של אי יכולת לשחק למצב של יכולת לשחק."
יואב הוא גבר מוכשר בן כ35. הוא פונה לטיפול בשל קושי להחזיק זוגיות. לדבריו הוא לא מסוגל לאהוב. אימו של יואב סבלה מדכאון קשה לאחר לידתו, שממנו לא השתקמה וכשהיה רך בשנים היא התאבדה. כל קשריו מתבססים על עניין אינטלקטואלי ועמדתו בעולם וגם בטיפול יהירה ושמורה. ניסיונותי להזמין לקשר ולחוויה רגשית, לתקף, להדהד ולשיים את רגשותיו, נתקלים בחומה של גאווה בצורה.
לקראת צאתי לחופשה ממושכת יחסית, אני חשה שיש פה הזדמנות לגעת בכאב המוקדם, ומזמינה אותו לבטא כעס או תחושת נטישה.
יואב הודף את הצעותי ואומר שבכלל לא משנה לו שנצא להפסקה: ״אני מאחל לך שתהני בחופשה אבל באמת לא מבין למה צריך לבזבז זמן טיפול יקר על עניין שלך״.
אני מזהה בדבריו, כי לא די שאני עוזבת אותו, כמו אמא, אלא שההזמנה לבטא פגיעה מכך נחווית כפוגעת בכבודו ואף משפילה.
אני מהרהרת בקול ״אתה יודע מה.. זה כנראה באמת שלי. חרדת הנטישה שהתייחסתי אליה, זו אני שמרגישה אותה״.
לפתע נדלקות עיניו בסקרנות והוא מחייך: ״את מוכנה לספר לי יותר?״
״אני נוסעת כעת, ואני יודעת שאתה יודע לחתוך קשרים. אולי אני פוחדת שלא תהיה פה כשאשוב. זה עצוב, אתה יקר לי.״
״ואיך את מתמודדת עם חרדת הנטישה שלך?״ הוא שואל ברוך
״אני קודם כל מזהה אותה בתוך עצמי ונותנת לה מקום ורשות להתקיים.״
זה כדאי? איך זה מרגיש..?
״מן התכווצות כזו, כאילו משהו מתרוקן בבטן״
״מעניין..
וזה כל מה שעוזר?״
״אני גם משתפת אותך. זה מאד מקל, לשתף״
״ומה עוד..״ חמלה ניבטת מעיניו
״אני אומרת לעצמי שהטיפול יקר ומשמעותי ורוב הסיכויים שכן תהיה פה כשאחזור״.
״אתה יודע מה, וגם אם לא, אין לי ספק שהקשר שלנו מופנם טוב טוב גם אצלי וגם אצלך. גם אם הוא לא ימשיך פה בחדר, הוא לעולם ימשיך להתקיים בתוכנו.״
יואב נהיה שקט, מהורהר, ולבסוף הודה לי ששיתפתי אותו בדברים.
בהמשך דרכנו הטיפולית (כן, שנינו חזרנו מהחופשה) בכל פעם שעלו ביואב רגשות עדינים שהיה מביך או קשה עבורו לחשוף, הוא היה מאותת לי ברמיזה, כמו ילד שמבקש מאמא לשחק את החולה והוא הרופא, שהגיע הזמן שאספר לו במילותיי ומנסיוני מהו אותו הרגש ואיך נושאים אותו בנפש באופן מעשיר.
השיח הנוקשה בחדר קיבל רוח משחקית.
במקביל הצליח לראשונה לבסס קשר זוגי יציב ואוהב.
בולאס 2 אומר ״הקאונטר טרנספרנס הוא לא רכושו הבלעדי של המטפל״. הקאונטר טרנספרנס הוא פיסה מן המטופל השוכנת בנפשה של המטפלת ומבקשת למסור דרישת שלום.
תיבת התהודה הנפשית שלנו, בה מתנגנים חומרי הנפש של המטופל, נפרשת בכל רחבי גופנו.
שימו לב לגופכם.
היכן בגוף נמצאת ההבנה.. היכן הפירוש.. היכן האמפתיה.. היכן האינטואיציה.. היכן הכאב.. היכן המשחקיות..
אני רוצה להציע בעמודים אלו ששיקום המרחב המעברי באנשים שחוו טראומה, כמו יואב, מונחת ביכולת שלנו להשתתף בחוויית הקשר הטיפולי באופן משחקי על כל חלקינו הגופנפשיים.
טראומה הינה ארוע או חוויה המאיימים על החיים הפיזיים והנפשיים של האדם ומייצרים שבר ברצף חייו וזהותו3.
הטראומה מקפיאה את חיי הנפש. יכולת החלימה מופרעת בהבזקי אימה וביעותי לילה4 . מרחב הביניים של החוויה, הנפרש בעדינות בין פנים לחוץ, קורס אל קוטב מציאות פוצעת 5. הדמיון, המשחק והשעשוע מאויימים. האפשרות ליצור מרחב אשלייה משותף עם זולת משמעותי מושבתת. הישרדות מושלת בכיפה.
הטיפול בטראומה על שלל גישותיו השונות מעודד חשיפה זהירה לכאב הנפשי 6, והוא נחווה בדרך כלל כרציני, כבד. המטפלת מזמינה את החוויה הטראומטית להיפרש בחדר הטיפול בזכרונות, ברגשות, בחווייה הגופנית, ובעיקר ביחסי ההעברה. ויניקוט 7 הציע שחוויית ההתמוטטות המוקדמת יכולה למצוא מזור אם יורשה לה להתקיים באופן חווייתי בקשר הטיפולי. בעקבותיו כותבים רבים כמו ג׳ודית הרמן 3, בולאס 2, ברומברג 8 ואחרים, הראו כיצד היחסים הטיפוליים נלפתים בדינמיקה של הטראומה, והריפוי מתרחש בעזרת יכולתה של הדיאדה הטיפולית לשאת יחד את הכאב ולאחות את הקרעים מתוך חוויה של קשר. הריפוי דרך קשר הינו משמעותי במיוחד כאשר מדובר בטראומה שנגרמה בידי אדם. לא תהיה זו הגזמה לתאר את הטיפול בטראומה מציטוט מספר תהילים (כ״ג, ד׳): ״גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי״.
חרדת הנטישה של יואב נעשתה עניין משותף של שנינו. נכונותי לחלוק בנשיאתה העצימה את יכולתו של יואב להיות במגע רגשי ובחמלה.
ביון 9 ובעקבותיו אוגדן 10 ואחרים, הציעו כי חלק הארי מהתקשורת הפוסט טראומטית נעשית דרך מנגנון התקשורת הקדום של הזדהות השלכתית. הטראומה מתקיימת בנפש ובגוף כרסיסים ללא דימויים, זכרונות ברורים או שפה לתארה. תפקיד המיכל של המטפלת הוא לקלוט רסיסים מושלכים אלו אל תודעתה ולעכלם כך שמחומר רעיל הם יהפכו לחומרי נפש מיטיבים. זהו תפקיד קשה, תובעני, מאיים, אתה ממש מאפשר לנפש אחרת לפלוש לתוכך ולערבב אותך מבפנים, בתכנים ותחושות איומים לפעמים, מבלי לדעת מה של מי, איפה אתה מתחיל והוא נגמר. מקור המילה רוורי בצרפתית עתיקה הוא ״דליריום״ או ״הזייה פרועה״.
קחו רגע להתבונן במושג ״הזדהות השלכתית״. מהם הדברים הראשונים העולים בכם?
במחשבתנו על הזדהות השלכתית רובנו נוטים להתייחס להפקדה של חומרי נפש הנחשבים לבלתי נסבלים: חרדה, זעם, שינאה, רדיפה, ריקות, מוות, נטישה, שיעמום, גועל, השפלה, ניצול, חולשה, פגיעות, כשלון. אנו מזדהים עם ההשלכה והיא פועמת בנפשנו. בטיפול בנפגעי אלימות, במיוחד בולטות ההפקדות של קורבניות ותקפנות, דרך דינמיקה בינאישית מאד קשה ומפעילה, כפי שלימדו אותנו דייויס ופראולי 11. אנו חווים כל זאת על בשרנו, ולומדים לזהות, לשיים ולעכל את החוויה כחומר שהופקד בנו. האתגר הוא בעיקר להישאר קרוב ומכיל, לתת מקום ופשר לחוויה, ולא להתרחק או לדחות באופן אינסטינקטיבי.
נסיוני בטיפול בנפגעי טראומה לימדני, שבעולמם של אנשים רבים שחוו טראומה גם רגשות חיוביים, שכולנו שואפים לחוותם, כמו תקווה, תשוקה, עונג, מיניות, יצירתיות, משחקיות, שעשוע, חופש, רגיעה, נתפסים לפעמים כקשים, לא נעימים ואף בלתי נסבלים, שגם מהם יש להיפטר. מצבי עצמי נהנתנים, משתוקקים, יצירתיים, משחקיים, נחווים כמסוכנים ומודרים מן הזרם המרכזי של הנפש12 .
התוצאה היא מתקפות של המערכת ההגנתית על הטוב המזוהה כרע. ניתן לדמות זאת לחולי אוטו-אימוני נפשי. הדבר מקשה מאד על שיקום מרחב הביניים של החוויה, שכן כל הזמנה להרפות, להיות, להתמסר לקשר או לשחק יחד, נהדפת כמסוכנת.
כדאי שנכיר בחוקים השונים של פלנטת הטראומה, שבה כל אור נבלע בחושך.
מדוע זה כך?
אשמת ניצולת הטראומה 13: נשארתי בחיים, שרדתי, אבל את הטראומה הבאתי על עצמי, או שהיא עונש על הרוע שבי, ולכן, אסור להנות! או בגרסא אחרת: לא מגיע לי, אני לא ראוייה! או: איך אוכל להנות זמן שיקיריי נרצחו?
הפחד לשכוח.. שהרי אנו מצווים ״זכור״! (הרי רבים מהחגים היהודיים חגים סביב הינצלות מאסון..)
חווייה מהנה או משחקית מבהילה כי היא נחווית כהרפייה ברגע ההווה, דבר שהוא מעין הפקרת שמירה, שכחה ובגידה בזכר הקורבנות.
הנאה מפרה את שיווי המשקל העדין בנפש הפצועה ומאיימת ב״ריבאונד״ של כאב וכפיית החזרה 14.
תקווה, משחקיות, יצירה והנאה מאיימות בחוסר ודאות ואיבוד שליטה, דבר שהוא בלתי נסבל כאשר הישרדות היא שם המשחק.
פחד שאם נרפה ונהנה הטראומה תחזור על עצמה, שוב הכל יקרוס כי לא נזהרנו (במיוחד אם הטראומה ארעה בשעת פעילות מהנה).
הזדהות עם ההחפצה הטראומטית 15, כמו שאמרה לי נפגעת תקיפה מינית ״אני לא אישה חיה אני חפץ. אובייקט״.
הזדהות עם התוקפן, כדרך להישרדות, תוקפת כל רגש חיובי ובת שחוק. ומנגד, הרגש או מצב העצמי החיובי מושלך החוצה בטרם הרוע המופנם יהרסנו.
פחד מקינאה, צרות עין, ומשאר המשחרים לטרף.
״אם אין לי לא יקחו לי״.
״אם אני מת אי אפשר להרוג אותי״ (משחקי הכס..).
כל אלה מטילים טאבו נוקשה כנגד תקווה, משחקיות, עונג והיות בטוב, ומפעילים הגנות אקטיביות נגד תחושות ומצבי עצמי מאיימים אלו. בתוך כך: היפטרות מהטוב, או (אם יש אי שם בעולם אובייקט שמוכן להציע מחסה) הפקדתו למשמורת, ע״י שיגורו החוצה בהזדהות השלכתית.
התוצאה היא כאב טראומטי כרוני. תחושת מוות פנימי שהיא הגנתית כנגד חיות מסוכנת. חוויית חיים מצומצמת על פי ״צריך״ במקום על פי ״רוצה״, וקריסת המרחב המעברי המאכלס דמיון, יצירתיות, שעשוע ומשחקיות.
הטאבו הזה שקוף ובלתי מאותגר. דכאון קורבני משכנע מאד, וקשה לראות בו פעולה של המערכת ההגנתית. אם אנו המטפלים נזדהה עם הטאבו (למשל ב״עמך״, מקום עבודתי, חלק מאיתנו המטפלים הם בני דור שני לשואה, ומסובכים בנושא בעצמנו), נילפת בו גם אנחנו, ולא רק שיש סיכון שהכאב של המטופלים יעמיק ויחמיר אלא שגם אנו נילכד במערבולת של הזדהויות קורבניות. כמו מציל שנסחף עם הטובע במערבולת בים הסוער וטובע יחד איתו. זהו מתכון בדוק לטראומטיזציה משנית, טראומטיזציה של המטפל, המתבטאת בשחיקה, תסמיני דכאון ופוסט-טראומה ואף חולי גופני 16, אשר עלולה להותיר את המטופלת בחוויה שהרסה את המטפל 17.
אני רוצה להציע, שהדרך להפיח מרחב מעברי בנפש הטראומטית היא , שבעת הרוורי נהייה קשובים גם לרסיסי תחושות ויצרים של עונג והנאה דיסוציאטיבים, שמושלכים לתוכנו מפאת אי נסבלותם והפחד והאשמה שהם מעוררים. בדרך כלל, תחושות, דימויים ומחשבות אלו, אם הם עולים בדעתה של המטפלת, מתוייגים כלא רלוונטים, או שטחיים, ונדחים מיד לשולי התודעה. (למשל: מודרכת המטפלת בניצולת שואה קורבנית ומיוסרת מתלוננת שלא נותר במטופלת או בטיפול טיפת חיות. הזמנתי אותה לפשפש בקרבי הפגישה הטיפולית, כמו חיטוט סקרני במגירה ישנה, ולנסות למצוא בה שרידי ליבידו בתכנים, בטרנספרנס או בקאונטר-טרנספרנס. בתגובה, היא נזכרה שבמהלך השיחה עיניה נדדו אל טבעתה היפה של המטופלת ולרגע עברה בה פנטזיה שהמטופלת תוריש לה את הטבעת. אסוציאציה זו מן הקאונטר-טרנספרנס, שהורחקה מהתודעה ומהורבטים, העלתה חומר עשיר הנוגע להעברה בין-דורית, חמדנות אסורה, אשמה ויופי. משחקיות נכנסה גם לחדר ההדרכה, שהיה כבד וכבוי קודם לכן).
התחברות לחומרים חיוביים דיסוציאטיביים יכולה להיות עבור המטפלת חווייה מבהילה ומביישת, שמרגישה ״לא לעניין״ ומייד מפוצלת ומורחקת מהשיח. למה הדבר דומה? כולנו זוכרים מילדותנו, במעמד דקת הדומיה של ימי הזכרון, כמה מביך היה הצחוק המדגדג במעלה הגרון ומאיים להתפרץ דוקא בצפירה. כמה אשמה ובהלה חשנו, פן הצחוק יפרוץ חלילה וימיט עלינו אסון, ורק רצינו שזה יעלם... כמה הוקל לנו שבבגרותנו התפתחה בתוכנו מעין מערכת חיסונית, המיירטת כל בת צחוק בלתי מותאמת עוד לפני שהיא נחווית. אלא שאצל ניצולי טראומה ״כיפת הברזל״ הזו יעילה, מתקיפה וחונקת מדי.
יעזור לזכור, אם כן, שהתחושות החיוביות ה״לא קשורות״ והמביכות הללו בקאונטר-טרנספרנס, מהדהדות גם הן חומרים שמופקדים בנו בהזדהות השלכתית: הן פיסת החווייה המהנה עצמה, והן הבהלה, האשמה והבושה הנכרכות בה. אדרבא, ככל שהיבט בקאונטר-טרנספרנס נחווה כיותר ״לא קשור״ ומעורר מחשבות כמו ״איזו מין מטפלת אני שזה מה שעולה בי כעת״, או ״זה כל כך שטחי מצידי..״, עולה הסבירות שמתרחש כעת הדהוד למצב עצמי מנותק או רגש מושלך של המטופלת. גם את החוויה הזו אנחנו יכולים לחוש בתוכנו, להעניק לה מקום וזכות קיום, לנקותה מרגשי אשמה ופחד, לעכל ולהשיב בעדינות, ממש כמו שאנו מתייחסים להפקדות ה״קשות״. תנועה זו של עשיית מקום והזמנת כל התחושות ומצבי העצמי שנותקו מן המודע לשוב הביתה 6 , ובהם גם הילדיים, הנהנתנים והמשחקיים, מפיחה חיים ומשיבה מרחב מעברי לנפש הפצועה.
דוגמא
כבר 14 שנה שאווה ואני שורדות יחד את בקרי יום ראשון, מנוחת השבת נצמתת אל תוך מוות שקם מידי שבוע לתחייה.
לפגישה היא מגיעה בלי שיניים.
מה קורה? כואב נורא בפה, השיניים החדשות לא מתאימות, הרופא רמאי מחטט בפה, פוצע ומכאיב סתם, אין לה כסף לזה.. הבן עסוק בשלו, מזניח, לא בא להסיע אותה לרופא, עוד שבת נשארה לבד כמו כלב. שורף ויבש בפה.. קשה לדבר.. מה הטעם לטפל בפה כשכבר ממילא הסוף..
הניגון הפולני המבוייש מתגבר עם כל תלונה.
כואבת איתה, אני עוטפת אותה במבטי, מהרהרת. מה את מספרת לי אווה, האם גם אני לא נותנת מענה לסבלך? מכאיבה לך סתם, מחטטת בפצעייך לחינם, מזניחה ומנצלת? משאירה אותך לבד?
מה מבקש פיך חסר השיניים, הדואב.. פיך מתעגל כתינוק, אולי מבקש שאאמץ אותך לחיקי ולא אכאיב לך, שאדע את נפשך בלי צורך במילים, שאערסל אותך לקראת הסוף.. יבש לך בפה אולי את צמאה לחלב..
זרם תלונותיה של אווה גובר, שוצף ומקציף, כמו חלב שחור חונק אותי לפני שאני מספיקה לבלוע ולעכל.. אני נזרקת אל זכרון שבו כפו עלי לאכול קציצה משומנת, ״תבלעי הכל, בשואה הילדים רעבו!״, הקאתי מיד..
אווה רוכנת לעברי בדהירת דיבור, פיה ניתק מפרצופה ומקבל חיים משלו, מאיים לינוק אותי אל תוכו בגמיעה נטולת שיניים, גועל ושיתוק משתלטים עלי ואיני מצליחה לאמר מילה.
אני נמלטת לחלום בהקיץ על הקביעה עם בן זוגי לצהריים, עוד שעה קלה אהיה שם, במקס ברנר, איזה מזל שעמך יושב על שדרות רוטשילד, אולי ארשה לעצמי הפעם להזמין שוקו, חוככת בדמיוני מה בא לי: שוקולד חלב או מריר..
אך מייד מכה בי האשמה שברחתי, ואיתה הבושה שהעזתי לפנטז על משהו טוב כשאווה מביאה כל כך הרבה קושי. אני מנסה להעיף מתוכי את הפנטזיה שהפריעה לחיבור הבולעני ביננו, אבל לרגע תוהה, אולי העונג הזה שהיה לי מקלט, עונג האכילה, העונג הזוגי, אולי גם הוא בלתי נסבל בעולמה של אווה, מר מאיים משתק ואסור, ואולי גם אותו היא דוחה מעליה, משגרת אותו אל תוכי למשמורת בכספות נפשי, ורד מסתתר בין חוחי פקדונות של רוע, ניצול וכפייה שהפכו לבני בריתנו. אולי העונג האסור הוא שלה לא פחות משלי, ומבהיל ומעורר רגשי אשמה לא פחות מן החסך..?
״די נמאס לי לקטר״ חותכת אווה. ״תעבירי נושא״.
״אווה״, אני מקיצה באחת משרעפיי, כלל לא רגילה שפונה אלי. ״הרי זה המקום שלך, אנחנו מדברות על נושאים שאת בוחרת..״
״לא, תשאלי את משהו..״
״נטשתי אותה״ ליבי מתכווץ, ״היא קוראת לי, מבקשת שאשוב לגעת בכאב שהביאה היום.. שלא אזנח אותה בבדידותה. אבל.. האם יתכן שמזמינה דרך הבקשה שאעביר נושא, שאשיב אלייה כעת משהו נוסף, מר-מתוק, שהופקד אצלי למשמורת..?״
״נו.. תשאלי..״ אווה מתעקשת
״מה שאני רוצה?״
״כן..!״
״אוקי, יש משהו שמסקרן אותי לגבייך שאף פעם לא יצא לנו לדבר..
מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך..?״
״מה..?!.. איזו מין שאלה זו, מה זה קשור עכשיו?״
״אמרת לי לשאול מה שאני רוצה, לקחת את הסיכון..״
״טוב..״, אווה צוחקת, מביטה בי בהתפעמות כמו הייתי הודיני שנחלץ משלשלאותיו אל החופש.
״הו זה קשה.. זה בכלל קרה לי? יש לי שני בנים.. אז כנראה שכן..״ חיוך קל נולד והעיניים נעצמות ״אני צריכה להיזכר מאה שנה אחורה.. כמו חיים של מישהו אחר..״ חולפת לה דקה והזכרון מתהווה:
״זה היה במפעל כפייה לקילוף בצל בוייליצ׳קה.... היה קר וקשה מאד, הייתי קפואה כמו אבן, הידיים מכוסות יבלות, עובדים כמו מכונה.. העיניים כל הזמן דומעות מהבצל.. הייתי בת 14, הוא בן 16 בערך. עבד ליידי, שטני מתולתל עם עיניים כחולות.. היחיד שהיה שורק לעצמו תוך כדי עבודה. הוא היה מגניב לי חתיכת לחם לכיס כל יום, נוגע בי באצבעותיו כאילו במקרה. פעם אחת משך אותי הצידה ונתן לי נשיקה... פה..״
היא פוקחת עיניה ומושיטה אצבע עדינה לפיה, וליבי מחסיר פעימה.
״מרגש..״
״כן. זה היה יפה מאד. היו לו ידיים חמות וטובות״, עיניה נוצצות והיא שוקעת בכורסא.
״מה היה שמו?״
״אולי זליק? אולי רישק?.. לא זוכרת.....לא יכולה לזכור.. די מהר נעלם. אח״כ שמעתי שמת באושוויץ.... כל המשפחה שלו הלכה. לא נשאר שום זכר... אף אחד שיחשוב עליהם.. שידע את שמם.. נעים לי להיזכר....״
שתיקה מרה-מתוקה משתררת.
״אני חושבת עלייך אווה, כמה חזק את נאחזת במה שקשה, פוגע, מאכזב, אולי כי את פוחדת שאם תרשי לעצמך להיות בטוב תפסיקי לזכור את מה שקרה לך ואת יקירייך שמתו, והרי אסור לשכוח. והנה תראי, דוקא התענוג, הרשות שלקחנו להיות עם חווייה כל כך אינטימית ורומנטית, העלה אוצר, כאילו הבחור הנפלא הזה שאהב אותך קם לחיים והיה איתנו היום.. השריקה שלו, תקשיבי, כמעט אפשר לשמוע אותה.. הוא חי שוב לרגע, וזה בזכותך!״
אווה נראית מאד נרגשת, וגם רגועה כפי שלא ראיתי אותה בשנים הרבות של הכרותנו. ידה הקטנה נעה לכיווני ונוגעת קלות בידי, כשהיא מוסיפה בטון ממזרי:
״גם את משכת אותי הצידה..״
אני מצטרפת: ״אולי מפעל הכפייה לא נגמר לעולם, אבל תמיד אפשר להגניב רגעים של אהבה״. מבטינו מצטלבים בחיוך.
בסיום אווה קמה לצאת, ובפנים מקומטות, עיניים זוהרות וחיוך חסר שיניים אומרת:
״מזמן לא הרגשתי כל כך יפה...״
השבתי: ״את יפהפיה..״
**************
פעמים רבות אל מול כאב מטופלינו הניצולים אנחנו מנסים להביא פן של תקוה, שמחה, הישגים, נכדים, את ה״יש״ בחייו של המטופל, ולצערנו נדחים או מקבלים תגובה מרצה. נסיוננו כנראה מרגיש לצד השני מאולץ ומלאכותי ואולי אפילו הגנתי, ואילו אנו חשים שהוא עומד על זכותו להיות קורבני ומיוסר. המקרה של אווה לימד אותי שהנס הקטן הזה קורה כאשר החיבור בא מבפנים, מתוככי התקשורת הרגשית העמוסה בין מוכל למיכל, מתוך החומר שהופקד בתוכנו, ובמינון ותזמון מותאמים. באינטימיות הזו מופחת חיות בנפש ההישרדותית ומתהווה מרחב לחלימה משותפת 4.
ה״יש״ משתלב ב״אין״, העבר בהווה, החופש בכפייה, והעונג בכאב, לכדי מרחב מעברי עשיר ועמוק.
**************
הצגתי עד כה דוגמאות לכך שהתערבות משחקית בעזרת האינטואציה, התחושות הגופנפשיות והדימויים שעלו בי במפגש הטיפולי, הצליחה לגעת במטופל ובמטופלת ולפתוח מרחב שהיה מאד צר וחסום קודם לכן. סימינגטון 18 מתייחס לתנועה טיפולית כזו כ״אקט החופש של המטפל״, קובי אבשלום 19 מכנה זאת ״להשתחרר מלאסו״, שמוליק גרזי 20 מכנה זאת ״קפיצה נחשונית״. החלצות מהלפיתה של הטראומה לכיוון של חיות, חופש ומשחקיות.
ניתן באופן טבעי לתהות - מה אם זה לא מצליח? מה אם נרשה לעצמנו להיות אינטואיטיביים ומשחקיים וזה לא יבוא בטוב למטופל. באזורי טראומה אנחנו כמהלכים על ביצים, בזהירות מושכלת ובעדינות, ואילו משחקיות היא מטבעה יותר מגושמת, messy, חורגת מהקווים. ולכן היא גם כל כך מפחידה. אנחנו חוששים לפגוע. חשש זה אף מועצם, כאשר אנו מזדהים עם תחושת הסכנה שיש במשחקיות, האופיינית כאמור לנפש הפוסט-טראומטית.
ואמנם, ברצוני להציע שעמדה משחקית אכן עלולה לייצר ״פספוסים״ ואפילו כשלים אמפתיים משמעותיים. בהחלט, לא תמיד זה מצליח ולפעמים אף עלול להכאיב ולעורר אשמה.
סבתא שלי היתה אומרת לי 21: ״מה ההבדל בין נבון וחכם? ההבדל הוא שהנבון יודע להחלץ מצרות שהחכם לא היה נכנס אליהן״. הגישות הקלאסיות הן גישות ״חכמות״, אובייקטיביות, פרשניות, זהירות, מחפשות אמת, ואילו גישתו של ויניקוט, ובעקבותיו הגישה ההתייחסותית היא גישה ״נבונה״ שובבה, מועדת, אך גם יודעת להחלץ מהבורות שהיא מועדת לתוכם, לטובת המטופלת והתהליך הטיפולי.
העמדה ההתייחסותית מלמדת אותנו שה״נפילות״ האלו, שטד גייקובס 22 כינה ״אנאקטמנטס״ (״ביטויים בפעולה״), גם הן יכולות להיות הזדמנות פז להתניע תנועה במרחב הטראומטי הקפוא ולצמיחה נפשית. כל עוד הלב שלנו במקום הנכון, שהוא טובת מטופלינו, וכל עוד נדע לזהות אותן ברגישות, לתקף ולתת הכרה, ולעבוד איתן באופן שיאפשר מגע מיטיב עם חוויית השבר, ואולי אף יאפשר משחקיות עם עולם הדימויים העולה בהקשר של כאב ופגיעה, ולא ישחזר את הטראומה באופן קטסטרופלי.
למשל, ארון ואטלס 23 בספרם ״הדיאלוג הדרמטי״ מזמינים את מצבי העצמי המרובים של המטפל והמטופל להתעורר ולהיפגש במרחב חלימה דרמטי משותף (dream drama). במרחב חווייתי זה אין מנוס מהחייאה בפעולה של ארועי קיצון וטראומה, שלמטפלת הנוכחת באופן אותנטי ומשחקי יש חלק בהתעוררותם. זהו חלק אורגני מן התהליך שניתן לעבוד איתו באופן מיטיב, כך שיהיה מנוף לריפוי.
אתן דוגמא:
עומר הוא גבר מרשים ומצליח, הומוסקסואל מוחצן ודומיננטי בקהילת הלהט״ב. עומר עבד כל חייו על בניית גופו, ועסוק מאד בניראות שלו. למשל, הוא מספר שנמשך לראשונה לגוף של גבר כאשר התבונן בעצמו במראה בגיל 12. בחשבון הנפש לקראת גיל 40 עומר הבין שסטרואידים שנטל בקביעות לצורך פיתוח הגוף מזיקים לבריאותו, ופנה לטיפול כמקום להתמודד עם הגמילה.
מפגישה לפגישה עומר מצטמצם במימדיו אך במקביל מתפאר בזכרונותיו, למשל כאשר הוביל חשוף גוף ושרירי את מצעד הגאווה. נראה כי אני מהווה כעת תחליף לקהל המתפעל, ומכיון שעומר הוא אדם נעים לא קשה להעניק לו את זה, לצד עיניים הרואות גם את החולשה, הקטנות, והקושי.
כשאני שואלת מה עוזר לו בתהליך הגמילה מסטרואידים, ומזהות ה״שרירן״, חיוך גאה נמתח על פניו: ״האיבר הכי חשוב בגופי גדול באופן טבעי, ולא מצטמצם עם הגמילה״.
אני מתעניינת האם כחלק מהצורך שלו בניראות לא רצה להכיר לעולם את איברו, ועומר צוחק שתמיד פינטז להצליח בתעשיית הפורנו בהוליווד, אמרו לו שהוא יכול להיות כוכב ענק. אך זו תעשייה שמנצלת נשים שנפגעו מינית ולא רצה לקחת בכך חלק. האווירה בחדר משתנה, כשהגרנדיוזיות מפנה מקום לרגישות.
יום אחד עומר מספר, בהשתלהבות ושפה גרפית, שבעקבות הטיפול האינטימיות עם בן זוגו משתבחת והסקס ביניהם מטורף. אני נסחפת לתיאור, בתחושתי ברוח משחקית, ומציעה ״נשמע כאילו היה בא לך לצלם אתכם״. ״איך את יודעת״ עומר מתפלא, ״אנחנו באמת מסריטים את עצמנו ומראים לחברה׳, זה הבילוי הקבוע של ערב שישי..״. אני יוצאת מהפגישה מרוצה מהאינטואיציה שלי, ומהחשיפה של חומרים משמעותיים. אודה, שהתענגתי על הסיפוק הנרקיסיסטי שלי כמטפלת, כאשר מטופלים מתפעלים: ״איך ידעת?״.
בפגישה שאחרי עומר שואל בהיסוס אם מותר לו לשתף במשהו שמפריע לו ביחס אלי. אני נענית ״בודאי שאפשר, ואף רצוי וחשוב״.
הוא אומר שבד״כ מרוצה מהטיפול, אך בסוף הפגישה הקודמת חש שהשאלה ששאלתי באה יותר מתוך צורך שלי מאשר צורך שלו לספר. ״הרגשתי שהיית קצת מרוגשת, מציצנית.. נראית לי מינית פתאום, וזה לא התאים לי.״
הגבתי בהרהור, ובכאב, שיש צדק בדבריו. אמנם יש בי יסוד מציצני, שאולי אפילו משך אותי למקצוע. (חשתי שפירוש דבריו כהשלכה היה חוטא בחוסר תיקוף של אמת נפשית).
הזמנתי שיפתח יותר את מה שהרגיש, ועומר העז לבטא כעס וביקורת על חוסר מקצועיותי ועל הבגידה באמון שהרגיש.
נשמתי אל תוך רגשי האשמה ונתתי הכרה לפגיעה שנפגע ממני. הבעתי צער עמוק שהכאבתי לו, וגם תקווה שאנחנו הולכים ומכירים זה את זה. עומר מצא נחמה בשיח שהתאפשר כעת. הוא פחד שאומר לו, שאם הוא לא מרוצה מהטיפול הוא יכול ללכת, ושיצא לטובה שסיפר, זה נותן לו להרגיש חופשי. סימנתי לעצמי שזו פעם ראשונה שעולה בינינו חרדת נטישה.
בפגישה הבאה הרחבתי את ההזמנה לשיתוף. התעניינתי לאן מה שקרה בינינו זורק אותו, מה עולה בו באופן ספונטני..
לאחר שתיקה ממושכת, עלה בעומר זכרון עליו לא חשב שנים רבות.
״הורי היו מארחים מדי שבת קרובת משפחה בת 40 לוקה בנפשה כמעשה של חסד. היא הייתה משחקת איתי בחדרי. כשהייתי בן 13 ביקשה לשחק ״רופאה-חולה״ ואז עלתה עלי וביקשה לשכב איתי. עשיתי כרצונה״. ״איך הרגשת?״ אני שואלת די בזעזוע ״הרגשתי טוב ומיד רצתי לספר לחברה׳, כי הייתי הראשון לזיין והייתי מאד גאה בזה. אח״כ היה לי יותר קל לצאת מהארון כי הרי הוכחתי שאני מסוגל לשכב עם אישה.
אבל עכשיו ..כשאני נזכר .. אני מרגיש מאד עצוב...״
״בעצם כשחושבים על זה״, הוא אומר באיטיות, ״היא סוג של ניצלה אותי. אם זה היה גבר בן 40 וילדה בת 13 היו קוראים לזה אונס״.
״נכון מאד״, אני מאשרת, משתתפת כל כולי בכאב שצף בחדר.
״אולי שמחתי ורצתי לספר לחברה׳, כי לא ידעתי איך להתמודד, לא עם זה שנוצלתי מינית, ולא עם זה שאני נמשך לבנים. הייתי כולי מלא חרדה וזה לא משהו שיכולתי להרשות לעצמי להרגיש״.
״איפה היו ההורים״, אני תוהה. ״הם היו בסלון, הם לא ידעו דבר. בעצם, אולי הם חשו משהו, אך פחדו שאני הומו והיה להם נוח לחשוב שהיא עושה לי חינוך מיני. נראה לי שמאז התחלתי לבנות את הגוף, תמיד להיות בשליטה, מוביל ולא מובל. לעולם לא קורבן.״
בסיום הפגישה היה נוגה, ואמר לי ״את יודעת שכיף לי לבוא לפה ולדבר על עצמי, אבל זה, אל תעלבי, עד כה לא הרגיש אישי במיוחד, כמו מול קהל. היום בפעם הראשונה הרגשתי שאני מדבר איתך, שממש נפגשנו.״
וינייטה זו מתארת ארוע משמעותי מאד של ״אנאקטמנט״ 22 בקשר הטיפולי. סביב משבר טיפולי חריף, הוחייאה טראומה בקשר הטיפולי, והתאפשרה היחלצות מיטיבה מלפיתת הטראומה, באמצעות הכרה, הודאה ונטילת אחריות מצידי, ובעקבותיהן חשיפה והכלה של הטראומה המקורית, שהודחקה, אך אותותיה ניכרו בכל קורות חייו של המטופל.
בעוד שאני האמנתי שאני משתתפת בהתנהלות ״משחקית״ בסגנון ויניקוטיאני, התבהר בדיעבד, כי חשפתי שלא במודע היבטים מציצניים, חוסר גבולות וחודרנות בתחום המיני הרגיש וכן היבטים גרנדיוזיים של יכולת ״לקרוא מחשבות״, אשר תרמו את חלקם להתחוללות האנאקטמנט. בלי ידיעה ומבלי משים, הרוח המשחקית לכאורה שלי, שמאחוריה עמדו צרכים רגשיים ״אפלים״ יותר, הפעילה זכרון של משחק ״רופאה-חולה״ מילדותו של המטופל שהוביל לניצול מיני נורא.
יחד עם זאת, יכולתו האמיצה של המטופל לשתף במצוקתו, ויכולתי להכיר בכנות ובצער בכשלי האישיים, ועם זאת לא להיבהל ולהמשיך לחקור את שורשי המצוקה, איפשרו החלצות מהאנקאטמנט, הכרה הדדית משמעותית, והתפתחות טרייה של אינטימיות וקירבה שלא היו קודם לכן 32, וגם התחלה של החלמה מן הטראומה.
כל עוד יש שני סובייקטים בחדר, המנסים לשחק יחד בלשונו של ויניקוט 1, שניהם מועדים לתאות, לטעות, לתהות.
הגישה ההתייחסותית ערה לקיומן של טעויות של המטפלת, אך מאמינה בכוחן של טעויות להפוך למצע להבנה, חמלה, פיוס, תיקון וצמיחה נפשית, ושיקום היכולת המשחקית.
**************
בדוגמאות הראשונות של יואב ואווה, העמדה המשחקית המשתתפת עזרה להפיח מרחב מעברי בנפש קפואה מטראומה, ואילו בדוגמא של עומר העמדה המשחקית, בחוסר הזהירות והנכונות להתלכלך המובנית בה, דוקא דרכה על פצע, וכך חשפה טראומה מודחקת.
בכל המקרים הנכונות לקחת חלק, להילפת בטראומה, להיכנס יחד לבוץ, להביא למפגש הטיפולי חלקים חיים של אינטואיציה ותחושות גופנפשיות, לפגוש חווייתית איזורי טראומה מודחקים אך גם איזורי משחק, שמחה ואהבה חבויים לא פחות, הגבירה את המגע הרגשי, את היכולת לשאת כאב ואת האינטימיות בדיאדה הטיפולית.
לקראת סיום הטיפול אמרה לי אווה ״אני כבר לא מפחדת למות.. את יודעת למה?.. כי אני כבר לא מפחדת לחיות״.
אני מקדישה לאווה זכרונה לברכה, את מילותיו של אהוד מנור: ״ללכת שבי אחריך, לנשום את השמש הצורב, לחלום אותך מול שמייך, לכאוב אותך ושוב להתאהב״
**************
ביבליוגרפיה
1. Winnicott D.W., Playing and reality. New York, Basic Books, 1951
2. Bollas C., Expressive uses of the countertransference. In: The shadow of the object. pp 200-235. New York, Columbia, 1987
3. Herman J., Trauma and recovery: The aftermath of violence. Hachete UK. 1987
4. Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: William Heinemann. Medical Books
5. Ogden T., On potential space. Int J Psychoanal 66(2): 129-141.1985
6. Foa EB, Davidson JRT, Frances A. The Expert Consensus Guideline Series: Treatment of Posttraumatic Stress Disorder. J Clin Psychiatry 1999
7. Winnicott D.W., Fear of Breakdown.International Review of Psychoanalysis,1:103-107.1974
8. Bromberg, P.M. (1998). Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation. New Jersey: Analytic Press
9. Bion W., 1959b Attacks on linking Int. J. Psychoanal. 40:308-315
10. Ogden T. H., On projective identification. Int. J. Psychoanal. 60: 357-373. 1979
11. Davies, J. M., & Frawley, M. G. (1994). Treating the adult survivor of childhood sexual abuse: A psychoanalytic perspective. Basic Books
12. פרישוף ר., הנאה בטיפול בניצולי שואה ובני הדור השני. שיחות כ׳ (3), 266-272. 2006
13. Murray H., Survivors guilt in post-traumatic stress disorder. J. Loss and Trauma. 2019
14. Freud S., Beyond the pleasure principle. S. E., XVIII, 1920
15. Chasseguet-Smirgel J., A psychoanalyst’s thoughts concerning the genocide. J of social work & policy in israel, 5-6: 17-32, 1992
16. McCann IL., Pearlman LA., Vicarious traumatization: a framework for understanding the psychological effects of working with victims. J Trauma Stress. 1990;3:131-149
17. Winnicott D.W., The use of an object. Int. J. Psychoanal. 50: 711-715. 1969
18. Symington, N. (1983). The analyst's act of freedom as agent of therapeutic change. International Review of Psycho-Analysis, 10(3), 283–291
19. אבשלום ק., קשה להשתחרר מלאסו. מרחבים, כתב העת האינטרנטי של האגודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. 2011.
20. גרזי ש., המטפל הוא הנחשון. הרצאה מוקלטת מכנס האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. 2016
21. סבתא רחל, תקשורת אישית, 1974
22. Jacobs T., On countertransference enactments. J AM Psychoanalytic Association 34 (2), 1986
23. Aron l., Atlas g., Dramatic Dialogue: Contemporary Clinical Practice. Routledge. 1997
24. D.L. Sterm et al. Moments of meeting. Infant mental health J, Vol. 19(3), 300–308 (1998)
