הקיר שהופל: תיאור מקרה - מטפלת פלסטינית, מטופלת פלסטינית; חיפה, מאי 21 / מונא כרכבי- סלאמה

תיאור המקרה שבחרתי להביא מתמקד בטיפול במטופלת פלסטינית שהעלתה לבטים לגבי זהותה החברתית שצפו על רקע אירועי מאי. המקרה מתייחס לחדירת אירועי החוץ אל תוך מרחב הטיפול ולהשפעתם על ההתמקמות שלי כמטפלת ועל יחסי ההעברה וההעברה הנגדית שהתפתחו.

בחודש מאי האחרון חווינו אירועי אלימות קשים שנדמו כרעידת אדמה עוצמתית וזעזעו את מעמקי נפשנו. רעידת אדמה בסדר גודל כזה מחלחלת פנימה ומהדהדת את הטראומות הקולקטיביות והאישיות שהצטברו בתוכנו. היא גם חדרה לתוך השיח המקצועי והרעידה את חדר הטיפולים ואף סדקה את קירותיו.

אחד השינויים המשמעותיים שכתב העת "חוצות" מבקש לקדם הוא ההכרה בחשיבות הנכחתם של אלמנטים תרבותיים ופוליטיים בתוך החשיבה הטיפולית, מתוך הנחת היסוד שהפוליטי והתרבותי אינם קיימים רק בחוץ אלא חיים ושזורים בתוך העולם הפנימי, וכי התעלמות מהם משמעה הדרתם של תכנים נפשיים בסיסיים מתוך המפגש הטיפולי (אבישר, 2014;Samuels, 2006 ).

ביום הראשון להפגנות בחיפה ישבתי בקליניקה שלי הממוקמת בשד' בן גוריון, שנקראה לפני קום המדינה שד' אלכרמל. הקליניקה ממוקמת מעל סאחת אלאסיר (כיכר האסיר), שהפכה לנקודת זינוק קבועה להפגנות. ההפגנה החלה דקות ספורות לפני סיום מפגש טיפולי בו יארה, המטופלת, העלתה את לבטיה בנושאי זהות ושייכות שצפו על רקע האירועים.

יארה (שם בדוי), בסוף שנות העשרים לחייה, היא בחורה פלסטינית אזרחית מדינת ישראל, סטודנטית לתואר מתקדם באוניברסיטה, מתגוררת בחיפה ובמקור מיישוב ערבי בצפון. היא נמצאת בטיפול כארבע שנים, שמתקיים בשפה הערבית. מתחילת הטיפול בלט כי היא עסוקה בחיפוש אחר הקול שלה שדוכא והושתק לכל אורך חייה. האירועים האחרונים הציפו בתוכה את הקושי להגדיר את זהותה, אותו הדחיקה שנים רבות. היא דיווחה שמעולם לא חוותה שייכות דתית ולא הזדהתה עם אף קבוצה חברתית שהיא. העדר זהות חברתית מגובשת הפגיש אותה עם וואקום מבהיל בתוכה ועורר בה חרדה ובלבול- "אולי משהו לא בסדר אצלי?". משפחתה וחבריה בעלי השייכות המוגדרת עוררו בה קנאה והיא חשה ניכור וחריגות ביחס אליהם.

תוך כדי אחד המפגשים, ההפגנה בחוץ הפכה לעוצמתית וקולנית, קולות המפגינים פרצו דרך החלון הפתוח אל תוך החדר והאפילו על קולותינו. חשתי שקירות הקליניקה מופלים על ידי קולות ההפגנה מהרחוב ומצמצמים את המרחב הטיפולי. אוירה כבדה וקודרת שררה בחדר וצבעה את סיום הפגישה.

במאמרה של בוקסבאום (2021) בגיליון הראשון של "חוצות" היא סוקרת את הכנס שנערך השנה בחברה הפסיכואנליטית בישראל- "כשהפסיכואנליזה פוגשת את הפוליטי אז והיום". הכנס נערך לציון עשר שנות פעילות קבוצת "קיר נופל" בחברה, קבוצה שהוקמה ב-2011 בהשפעת המחאה החברתית שהתחוללה באותה עת ברחובות ישראל, ועוסקת בממשק שבין הפוליטי לטיפולי.

בוקסבאום כותבת כיצד המונח "קיר נופל" חזר ועלה בכנס, בהקשר לאותם מצבים בהם קירות הקליניקה מזדעזעים ומציאות אלימה ומסוכסכת חודרת אותם, את המפגש הטיפולי ואת נפש המטפל והמטופל.

בפגישה עם יארה שבוע לאחר מכן, היא סיפרה שלאחר סיום פגישתנו הקודמת ירדה לרחוב והחליטה לצפות בהפגנה, היא עמדה בשקט בין המפגינים ולרגע הרגישה שהיא מתמזגת בתוכם ואף והופכת לחלק מהם. היה משהו עוצמתי וסוחף באותו רגע אך היה זה רגע קצר שנקטע כאשר הבחינה שמישהו מצלם אותה, היא נבהלה ומיד הלכה לדרכה. לאחר מכן הוצפה במחשבות פרנואידיות "אולי מישהו ראה אותי שם?", "אולי המשטרה תחפש אותי?",  "מה יגידו עליי באוניברסיטה אם יראו את התמונה שלי?" ו- "מה יקרה לקריירה האקדמית שלי?". היא חשה חרטה ובהלה- "אולי היה לי עדיף אם הייתי ממשיכה ישר הביתה".

התעוררה בי אמפטיה כלפיה ומול המצוקה שחשה באותו רגע ובה בעת הוצפתי בתערובת עוצמתית של רגשות ומחשבות. תהיתי על האופן שבו נבנתה זהותה וראיתי בכך מרכיב הגנתי ברור. הבנתי שההגנות ששירתו אותה עד כה החלו להתערער ולעורר בה חרדה. שאלתי את עצמי למה נועדו הגנות אלה ומה הן משרתות?

לפי תיאורית הזהות החברתית שפותחה על ידיTajfel & Turner  (1986), זהות חברתית תורמת לחוויית ערך עצמי חיובי ואנשים מונעים על ידה וחותרים להשגתה. חשיבות מיוחדת מיוחסת למצבים בהם ישנן קבוצות חברתיות השונות במעמדן בתוך מרחב משותף. במצבים אלה חברי הקבוצה שנחשבת לבעלת הסטטוס הנמוך יותר ישאפו לשיפור חווית הזהות שלהם באמצעות אסטרטגיות שונות. אחת האסטרטגיות הידועות היא מוביליות אישית, השכיחה במצבים בהם יש קושי לשנות את סטטוס קבוצת השייכות, אז מתנתק הפרט מקבוצת המוצא שלו וסולל את דרכו בסולם החברתי באופן פרטני (Ellemers, 1990).

נראה כי יארה ניסתה לחמוק רוב חייה מהגדרת זהותה החברתית ושאפה לפלס את דרכה בעולם בניתוק מאותם רכיבי זהות. אך ניכר ששילמה על  כך מחיר נפשי כבד וכי העדר תחושת השייכות טרד את מנוחתה. התעוררה בי משאלה שהתהליך הטיפולי יסייע בגיבוש זהותה. קיוויתי שבמהלכו תחווה חיבור, שייכות והזדהות עם העם שלה וכי הדבר ייטיב עימה.

תהיתי מה מפעיל אותי במשאלה הזו עבורה- האם מעמדת המטפלת אני משחזרת דינמיקה של יחסי אובייקט סמכותיים ונוקשים ובאיזו מידה אני פועלת כסוכנת של תהליכים קולקטיביים של מיעוט שמחפש להתגבש ולהתלכד.  

המפגשים איתה הציפו בי את התהליך שאני עצמי עברתי בדרך להבניית זהותי, תהליך שזכור לי כמורכב וסבוך. במהלכו ניסיתי לארגן את מרכיבי זהותי על כל השוני והניגודים ביניהם לכדי מבנה קוהרנטי וברור, כשהזהות הפלסטינית מהווה ציר מרכזי שנע לצד מרכיבי זהות נוספים. חלקים אלה נותרים בתנועה ובדיאלוג מתמשך, אך כיום הם נחווים כמאורגנים ומובנים ומהווים עוגן חשוב בתוכי.

תהיתי באיזה מידה חלקים אלה שבי משפיעים על האופן שבו אני מתמקמת מולה ומה מהם זולג לתוך מרחב הטיפול. נעתי בין הרצון לשיתוף לבין החשש שהיא תחווה זאת כציפייה או אפילו ככפייה והשתקה של קולה. חשתי שקולות ההפגנה בחוץ חדרו גם לתוכי, ערערו את הגבולות בין חלקיי האישיים והמקצועיים והציפו בי חרדה מהמחשבה- עד כמה אני חופשיה באמת לחשוב מה נכון עבורה?

בשנים האחרונות צמחו מודלים שונים שעוסקים בעידוד שיח טיפולי אודות זהויותיו השונות של המטופל. אחד המודלים המוכרים הוא מודל מיקום העצמי של Watts- Jones (2010) לפיו המטפל חושף ומשתף את המטופל בזהויותיו החברתיות על מנת להזמין את המטופל לחשוב ולהמשיג את זהויותיו שלו ואת הצטלבותן בתוך עולמו הפנימי, בפרט אלו הקשורות לחוויות כוח ודיכוי. מודלים אלו רואים שיח זה כחיוני ובעל ערך טיפולי רב, מתוך הבנה שהכרות ומודעות עם מרכיבי זהות משליכים באופן ישיר על בריאותנו הנפשית.  

יש להודות שבשלב זה של הטיפול ביארה עדיין לא ידעתי בברור כיצד לאפשר לשיח הזהויות להתקיים בינינו, אך ראיתי לנגד עיניי את חשיבותו. הזמנתי אותה לחקור ולבחון את האמונות והעמדות שהופנמו בה ושלאורן מתנהלים חייה, במודע ובלא מודע, וכיצד הן מתחברות ומשליכות על חלקי זהותה השונים.  

תקופה קצרה לאחר מכן יארה נסעה לחו"ל לנופש קצר. בפגישה לאחר חזרתה הגיעה מוצפת וחרדה כמו שאף פעם לא ראיתי אותה. היא פרשה בפניי בפרטי פרטים את מסכת הייסורים שעברה בנתב"ג. זו אמנם לא הייתה הפעם הראשונה שהיא זוכה לאותו יחס "מיוחד" בשדה, אך הפעם זה היה קצת יותר מדי. מתיאוריה בלט כי היא עברה חוויה טראומטית שטלטלה אותה עמוקות. התחקיר הבטחוני שנמשך שעות ארוכות, הטון המתנשא של המאבטחים שאסרו עליה להעלות את מזוודותיה למטוס והמאבטחים שליוו אותה לאורך שהותה בשדה, הותירו אותה בחוויה של חוסר אונים וחולשה שלא הכירה בעצמה קודם לכן.

בעודי מקשיבה לתיאוריה, מהדהדות בי חוויותיי האישיות וסיפוריהם הרבים של אחרים, אני מוצאת את עצמי מזדהה, כואבת וכועסת יחד איתה. נדמה שלרגע התמוססו הגבולות שקיימים בינינו כמטפלת ומטופלת. עוד רגע בו הקיר נהרס והמציאות חדרה בכל כוחה פנימה, מעירה ומציפה את הכאב הקולקטיבי ששתינו נושאות בתוכנו ואשר משתחזר שוב ושוב במציאות החיצונית .   

אירועי מאי היו דוגמא עוצמתית לכך. 

בפגישות לאחר מכן אני חווה אותה מחפשת דרך התמודדות. היא נעה בין הרצון להדחיק את החוויה, להתעלם ממנה ולהמשיך הלאה, לבין הרצון לנקוט מעשה בכדי להחזיר לעצמה ולו במעט חווית שליטה. היא משתפת במחשבות על שיגור מכתב חריף לגורם מדיני בכיר, או פניה לייעוץ משפטי על מנת להגיש תביעה.

אני משקפת ומתקפת את עוצמת הפגיעה, מבינה את הצורך לנקוט בפעולה שמאזנת את חווית חוסר האונים ומעניקה תחושת צדק, אך בו זמנית מציגה את המציאות העגומה והמייאשת שכנראה לא תאפשר שום מקום לשינוי, בוודאי לא שינוי ברמת המאקרו. אני בעצמי לא בטוחה מה נכון ומה לא נכון לה, אך אני מחפשת יחד איתה דרך להעצים אותה, כדי שתוכל להתחבר לכוחות שלה.

היא מחליטה לכתוב מכתב בעברית ומבקשת להקריא אותו בפגישה כדי לשמוע מה אני חושבת עליו מבחינת תוכן וניסוח שפתי. בעודי מקשיבה למילותיה אני קולטת כי הכעס נובע בעיקר מכך שקטלגו אותה כשייכת לקבוצה חברתית אשר היא לא רואה את עצמה כשייכת אליה. נראה שהיא הרגישה שכפו עליה זהות שהיא בעצמה עוד בקונפליקט עימה. אני משקפת זאת בעדינות, היא שותקת ולא מגיבה.

שבועות לאחר מכן היא מביאה לראשונה בטיפול את כעסה עליי. היא כעסה על כך שלא הצעתי לה להתעלם מאותה תקרית בנתב"ג, "היית פשוט צריכה להגיד לי שזה לא אישי", "לא הייתי צריכה לבזבז כל כך הרבה זמן בהתעסקות בנושא הזה".

אני מופתעת ומתפעלת לגלות שהקול ששתק בנתב"ג, זעק בחדר. אני עונה ש"אני שומעת שלאחרונה החל להתעורר הרצון לפגוש ולחבר בין מרכיבי זהות שונים בתוכך, ומולו מתעוררת גם שאיפה לחזור ולהגן על עצמך, לחזור להדחיק ולהתנתק. את חוששת לוותר על ההגנה ששירתה אותך ומפחדת לפגוש בתוכך חלקי זהות הנתפסים חלשים ואולי אף מזיקים, כאלו העלולים לערער את האופן בו את תופסת את עצמך וכיצד רצית לחיות את חייך".

יארה בכתה ואמרה שהיה לה כל כך קשה לחוות את עצמה כחלשה ואבודה. היא פחדה לתת לקונפליקט מקום כי אז זה היה מפגיש אותה עם בלבול וחוסר ידיעה אותם היה לה קשה לשאת.  

בהמשך הבנתי שבתגובה שלי אליה התמקדתי בשיקוף ופירוש הקושי בתהליך שהיא עוברת. אבל באותה עת בתוכי אני מחזיקה את המתח הקיים בשוני ובדמיון בינינו: בהיותנו שתינו סובייקטים פוליטיים, המשתייכות לאותו עם, אנו חולקות אותה זהות לאומית ונפגשות בעמדה דומה ואולי שוויונית, ובה בעת כמטפלת וכמטופלת מתקיים בינינו פער ביחסי הכוח. כך, שבדומה לבודק הבטחוני בנתב"ג, לי יש סמכות לקבוע מה נכנס לחדר ומה נשאר בחוץ, כשבמקביל אני מצויה בסטטוס של מי שמחזיקה בידע מקצועי ואולי אפילו בידע לגבי כיצד אמורה להיבנות ולהתארגן זהות לאומית. אני שואלת את עצמי האם יתכן וזה מסביר, גם אם באופן חלקי, את הכעס שלה עלי.

אנחנו ממשיכות לדבר ולתת מקום לכעס, להתנגדות ולפחד ולהבין אותם, לאט לאט הכעס החל להתפוגג וחלקים אחרים ביארה החלו לעלות. חוויתי אותה בהדרגה מתבטאת בחופשיות, בודקת ובוחנת את עמדותיה ואת צרכיה ומחפשת לבטא ולהשמיע את קולה. הרגשתי שהרגיעה הזמנית בחוץ שיקמה את קירות החדר וחיזקה אותם ובכך התאפשר מרחב בטוח ורגוע שבו היה ניתן להמשיך ולחקור ולגלות את חלקי זהותה השונים ואת חוויות הדיכוי וההשתקה שנלוו להם. נראה כי עם כל הטלטלה שהיא עברה ושעברנו שתינו, אותם רגעים בהם הקיר נופל והמציאות החיצונית פורצת פנימה מספקים הזדמנויות יקרות ערך ליצירת חיבורים בין הפנים לחוץ ולסלילת דרכים לשחרור חלקים מדוכאים ומנותקים בנפש.

רשימת מקורות

אבישר, נ. (2014). טיפול פוליטי: פסיכותרפיה בין האישי לפוליטי, הוצאת רסלינג.

בוקסבאום, ט. (2021). רשמים מיום העיון האינטרנטי של החברה הפסיכואנליטית בישראל: כשהפסיכואנליזה פוגשת את הפוליטי- אז והיום. חוצות, 1. https://www.hebpsy.net/me_article.asp?article=3101

Ellemers, N., Van Knippenberg, A., & Wilke, H. (1990). The influence of permeability of group boundaries and stability of group status on strategies of individual mobility and social change. British Journal of Social Psychology, 29, 233-246.

Samuels, A. (2006). Working directly with political, social and cultural material in the therapy session. In L. Layton, N. C. Hollander, & S. Gutwill (Eds.), Psychoanalysis, class and politics: Encounters in the clinical setting (pp. 11–28). Routledge.

Tajfel, H., & Turner, J. C. (1986). The social identity theory of inter- group behavior. In S. Worchel & W. G. Austin (Eds.), Psychology of Intergroup Relations (pp. 7-24). Chicago: Nelson-Hall.

Watts-Jones, T.D. (2010). Location of self: Opening the door to dialogue on intersectionality in the therapy process. Family Process, 49 (3), 405- 420.