ד״ר רוחמה מרטון, דיון בנאום של מנאל אבו חק

דבריה החשובים והקצרים של מנאל הם בבחינת מעט המכיל את המרובה.  

התינוק.ת הפלסטיני.ת נולד.ת לתוך ההיסטוריה הקולקטיבית של הנכבה והפליטות שבאה בעקבותיה. זו התשתית החברתית-תרבותית-פוליטית שממנה הוא צומח וגדל. כל תינוק.ת אנושי.ת נולד למצע חברתי-תרבותי-פוליטי והוא משפיע על אישיותו.ה. 

הרובד התרבותי-החברתי-הפוליטי קיים מלכתחילה ואינו נתון לבחירה. החוויה הנפשית של היותך פליט.ה חסר זכויות והגנה הייתה מוכרת היטב לדורם של סבתי וסבי באירופה. הם ידעו, אמנם לא מניסיונם האישי, שיש מקום בעולם שאליו הם מתגעגעים, אליו הם כמהים ואליו הם רוצים "לחזור", גם אם זהו מקום שמעולם לא ראו ומעולם לא חיו בו. היה זה הלא-מודע הפוליטי שלהם שהפך להיות מודע קולקטיבי וגם אישי.

בתחילת האינתיפדה הראשונה פרסמתי מאמר להגנתו של צעיר פלסטיני בן 17 שהואשם בפעילות עוינת. לאחר שנחקר בעינויים ונכנס למצב פסיכוטי עמוק, הוא הואשם על ידי פסיכיאטר ישראלי-יהודי בכיר בהתחזות תיאטרלית. באותו מאמר ניסיתי לתת במה לרובד העל-אישי באישיות, הרובד הפוליטי-חברתי-תרבותי, שקיים לצד הרובד האישי והבין-אישי. 

לצד ההרגשה האומניפוטנטית של הפסיכיאטר הבכיר, שאינו מכיר במרכיב הפוליטי באישיות, הופיע הצד האימפוטנטי שלי, כלומר, ההכרה שאין בידי כל אפשרות לפעול למען הצעיר הפלסטיני הפסיכוטי. הייתה זו חוויה של עצב, ייאוש וחוסר אונים. המוצא ממצב זה היה להפנות את הזעם והתסכול שבי לאקטיביזם פוליטי. בפעילות פוליטית ניתן לתעל את הכעס והכאב לכלים יעילים במאבק לזכויות אדם ולחירות, וכן ליצור גשר של אחווה וסולידריות עם פעילים ופעילות אחרים.ות.

לפני כשנתיים (יוני 2019) חוויה (חוזרת) של כעס ותסכול בקבוצת פעילות הבשילה לכדי פעולת מחאה על ניסיון ההחלשה וההשתקה של נשות מקצוע פלסטיניות וכמה נשות מקצוע ישראליות-יהודיות, סביב קיום הכנס הבינלאומי של ההתייחסותיים בתל אביב, ישראל. כתוצאה מכך קרו שני דברים בעלי חשיבות רבה: החל להתגבש הרעיון של רשת מקצועית פלסטינית שתשמש בית מקצועי פלסטיני בעולם כולו, גוף פלסטיני מקצועי המקשר בין אנשי ונשות מקצוע בעולם. כמו כן התגבשה קבוצת פעילות מקצועיות ישראלית בשםJoining Resistance . כלומר, אנחנו, ישראליות-יהודיות, מצטרפות להתנגדות הפלסטינית מול ההחלשה וההשתקה. אני חברה בקבוצה זו.

עמדת הקבוצה מורכבת ביותר. אנסה לחשוב עליה כאן כפרט, אם כי נכון ומועיל היה לחשוב על כך בתוך הקבוצה, עם הקבוצה כולה. במילים אחרות, זוהי רפלקסיה על עמדתי כיהודייה בהקשר של המאבק הפלסטיני ובתוכו. 

מה הוא המובן של התמיכה שלי, שלנו, כיהודייה, כיהודיות, במאבק הפלסטיני? כיצד להימנע מהמכשול (הצפוי) של ניכוס המאבק הפלסטיני? האם להישאר מחוץ למאבק הפלסטיני כדי לא לנכס אותו? האם בהפרדה זו אינני מצטרפת, במודע או שלא, למדיניות האלימה של ההפרדה? אני, שמתנגדת לחלוטין להפרדה? האם אפשרות ההפרדה אינה אלא שלב כואב אך הכרחי של separation individuation? או שזו רק רציונליזציה כדי להימנע מלקחת חלק במאבק? והרי ה"אני מאמינה" של הקבוצה, ושלי כפרט, הוא להצטרף להתנגדות. האם אפשר בכלל להיות חלק מהמאבק הפלסטיני וגם להישאר נפרדת, מחוץ למאבק?

ועוד שאלה: האם אנחנו, בקבוצת המצטרפות להתנגדות, אכן מחוברות לפלסטיניות? איך בודקים את זה?  

– אם אנחנו מחוברות (בלי לדון כאן מהו טיב החיבור) האם אין זו צורה מוסווה של נורמליזציה? ואם אין אנו מחוברות, מה מפריע לחיבור? מה צריך לעשות או לשנות כדי שיהיה חיבור? האם אני, כיהודייה, בדיאדה הזו, לא נדחפת לעמדה הגרועה והמסוכנת של קבלת האשמה על עצמי? האם חובת ההוכחה המתמדת של חפותי מגזענות וכוחנות אינה הרסנית לגביי ולגבי השותפות עצמה?

התחברות למאבק הפלסטיני מעמידה אותי, אותנו, בעמדה של גינוי והאשמה חמורה (בגידה) מצד הקבוצה הלאומית-ציונית. אם גם השותפות הפלסטיניות מאשימות ומגנות אותי על החיבור הזה – איפה אני עומדת? מי כן מקבל אותי, אותנו? איך התמיכה שלי, שלנו במאבק הפלסטיני יכולה למצוא ביטוי של תמיכה ואולי גם של השתלבות, מבלי להיות חזרה לא רצויה על המצב הפוליטי-חברתי הקיים?

בוודאי ישנן עוד שאלות שלא העליתי כאן. אין לי תשובות, וגם לא צריכות להיות תשובות ברגע זה. בשלב זה, לדעתי, יש להעלות שאלות ולחשוב על משמעותן ברבדים שונים – חברתיים-פסיכולוגיים-פוליטיים. החשיבה, הרפלקסיה, הינה חלק מהתהליך של החיבור. החיבור אמור להיות "הנתיב המינורי" )דלז וגואטרי), שאינו חוזר על התעמתות עם הכוחות השולטים ואז למעשה מכירות בשליטתם, אלא מגלה אדישות כלפיהם ומתווה דרך אחרת, שמתעלמת מהם. כך אנחנו יוצרות יחד משהו חדש – אלטרנטיבה.

אולי לכך התכוון מחמוד דרוויש כשדיבר על "חוט המשי" שקושר את כולם. זה כוחו של החוט הדקיק שהוא הכי חזק בעולם.