רשמים מיום העיון האינטרנטי של החברה הפסיכואנליטית בישראל: ״כשהפסיכואנליזה פוגשת את הפוליטי – אז והיום"  | טובה בוקסבאום

מילות מפתח: פרויד והפוליטיקה, פסיכואנליזה, פסיכואקטיביזם, פסיכותרפיה מודעת הקשר, במבט נוסף

טובה בוקסבאום - פסיכולוגית קלינית בכירה, פסיכואקטיביסטית, חברת מערכת כתב העת "חוצות".

״שתיקה היא הפשע הנורא מכל״, כותרת מאמרה של חנה סיגל (1987 ,Segal), הוזכרה בפתח דבריה של יהודית טריאסט, יו"ר החברה, והייתה אמירה שניצבה ברקע הכנס כולו. בחלל הווירטואלי ניתן היה לחוש בהתרגשות ובסקרנות של מי שנוגעים בנושאים שהם טאבו. המשתתפים חשו אולי ב"חלקיקים רדיואקטיביים“, כפי שגמפל מכנה את השפעות האלימות החברתית הממוסדת על החיים ועל המרחב הטיפולי (גמפל, 2010) – "נשורת רדיואקטיבית" המאיימת להפיל את קירות הקליניקה ואיתה את כלל הא-סימטריה והאשליה בדבר חסינות העמדה הטיפולית המתבוננת. אהובה ברקן, יו"ר הוועדה המדעית של החברה, שאלה בפתח היום מהי תרומתה של הפסיכואנליזה לפענוח של פשר הקיום בתוך המציאות השסועה בה אנו חיים, והשאלה הדהדה בדבריהם של רבים מהמרצים.ות והדוברים.ות ביום העיון.

בהרצאות המרכזיות, גמפל וד״ר הנרי שור, חזרו לחקור את המקום של הפוליטי בחשיבתו של פרויד, והתייחסו לשני מאמרים שנכתבו תוך כדי מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה, מלחמה שהשאירה חותם קשה ומטלטל על נפשו של פרויד ועל התפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית.

גמפל התייחסה בדבריה להרצאתו של פרויד, "דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית" (פרויד, 1918), שחוברה מייד עם תום מלחמת העולם. פרויד סוקר את עיקרי הטיפול האנליטי ומונה עקרונות יסוד שלא ניתן לערער עליהם בדרך להרחבת הידע של המטופל את עצמו, כגון חשיפת רגשות לא מודעים ומודחקים, התנגדויות, חסך ועוד. עם זאת, הוא חוקר ומאתגר את עצמו ואת חבריו באשר לשינויים ולהתאמות שניצבים לפתחה של הטכניקה האנליטית. 

בעת ההיא, זיהתה גמפל, "נפל הקיר" אצל פרויד והוא החל לתת את הדעת על השפעות הסביבה על ההתפתחות והנפש. מתוך כך הציב חזון בפני חבריו האנליטיקאים: הקמת מרפאות בחינם או במחיר מופחת עבור אלו שידם אינה משגת לשלם עבור האנליזה היקרה. הוא אף שקל אילו התאמות יש לעשות בטכניקה הטיפולית על מנת שתתאים להם. 

גמפל ביקרה את פרויד וממשיכיו על כך שלא השכילו לשלב בפרקסיס של הפסיכואנליזה את השלכותיה של האלימות הפוליטית-חברתית הממוסדת על הנפש ועל הטיפול. היא הודתה בצער כי היא וחבריה שכתבו על הנושא נתקלו בסירוב לפרסום המאמרים שלהם. המאמר הראשון בהקשר זה שהותר לפרסום בכתב עת פסיכואנליטי בבואנוס איירס, היה מאמרם של ג'נין פושה וליאונרדו בנדר, "עולמות חופפים“, שיצא לאור בשנות ה-80 במהלך שלטון הגנרלים האלים בארגנטינה. גמפל הציגה את המונח "חלקיקים רדיואקטיביים" וכתבה על השפעותיה של אלימות חברתית ממוסדת על הנפש, על העברות בין-דוריות ועל חדר הטיפול, בספרה ״ההורים שחיים דרכי״ (גמפל, 2010).

גמפל קוראת לפסיכואנליטיקאים, בימינו אנו, להתייחס לתופעות כמו כיבוש, פליטות, מלחמה, טרור ופנדמיה, ולפתח פרדיגמות טיפוליות חדשות בהן המטפל.ת והמטופל.ת נתונים באותה מציאות מעוררת חרדה והא-סימטריה של הסטינג הטיפולי מתערערת. גמפל אף מזמינה את חבריה הפסיכואנליטיקאים לשבור קירות תיאורטיים ולהיפתח להיפותזות עבודה חדשות שעד כה לא העזו לתת להן מקום. למשל, כאשר מטופל מביא לטיפול עמדות פוליטיות, האם נכון להתייחס אליהן כמטפורות אינטר-פסיכיות? האם זהו מצב שבו המטפל יכול לשמור על עמדה טיפולית פרשנית בעוד הוא שותף לאותה מציאות פוליטית? ואולי במקרה כזה מדובר בשני אנשים המדברים זה עם זו ויש בכך פוטנציאל להרחבת החוויה הנפשית והקיומית של המטופלת. מתוך הסקירה התמציתית שמסרה גמפל על העבודה בקבוצת "קיר נופל“, ניתן היה ללמוד כי חבריה מתמודדים עם נושאים אלו מתוך מאמץ לתת מקום לפוליטי ובה בעת להמשיך בהחזקה הטיפולית.

הרצאתה של גמפל שמשה מבוא לשלושה תיאורי מקרים מטלטלים שהמחישו על קצה המזלג כיצד מתרחש טיפול מודע-הקשר פוליטי-חברתי, וכן מעט מהדילמות והחרדות המתעוררות במטפלת המאפשרת למציאות המסוכסכת והאלימה לחדור את קירות חדר הטיפול. לעיתים שני צדי הזהות הלאומית חודרים אל חדר הטיפולים, כמו בדבריה של אלישבע וינטראוב ליכטמן, ולעיתים מדובר בחדירה של המציאות החברתית פוליטית בישראל לחדר הטיפול, גם כאשר המטפלת והמטופל יהודים, כמו במקרים שהציגו ד״ר חני מן שלוי שתיארה טיפול בגבר ונעמי הולר ששיתפה בטיפול בילד. 

*  *  *

הרצאתו של שור נסבה על מאמרו של פרויד "מחשבות לעת מלחמה ומוות“ (פרויד, 1915), שנכתב מתוך התפכחות ואכזבה: התפכחות כואבת מהלאומנות הפטריוטית ששטפה אותו בתחילת המלחמה ואכזבה מהציפייה שמלחמה מתורבתת היא אפשרית. אמנם, כותב פרויד, לא ניתן היה לצפות שהאדם ישתחרר מתנודות דחף בסיסיות ומשותפות לכלל בני האדם אשר מכוונות לסיפוקים ראשוניים, ועל כן ניתן היה להבין מלחמות בקרב העמים הפראיים והפרימיטיביים ובינם לבין העמים המתורבתים. ובכל זאת, סבר פרויד, ניתן היה לצפות ש"אומות הגזע הלבן הגדולות, השליטות בעולם, אשר יצרו הישגים מדעיים ואומנותיים נשגבים" לא ידרדרו לתהומות של אכזריות הדדית, אובדן מוסרי ורוע במלחמות ביניהן. 

בעת ההיא, טען שור בהרצאתו, "נפל הקיר" בין פרויד כסובייקט לפרויד כאנליטיקאי, ובקעה ממנו "זעקת הפוליטי". בה בעת, פרויד לא עבר ל"עיסוק בפוליטיקה במובן הצר של המילה", כפי שהגדיר זאת שור, לא יצא למחאות כנגד המלחמה וגם לא הצהיר על פציפיזם, אלא נשאר אינטרה-פסיכי במהותו ונותר בתחום המרחב התיאורטי. הפוליטי בער בתוכו והיווה כוח מניע למיינד התיאורטי. 

שור עבר בדבריו ל"עת הזאת" והציע, בדומה לפרויד של 1915, להשאיר את המחאה והעיסוק ב"פוליטיקה קטנה“, כדבריו, במסגרת הספירה הפרטית של האנליטיקאי. במה שנוגע לשאלות כמו האם בנט וסער עדיפים על נתניהו או בדילמה של דמוקרטיה רק ליהודים – אין לאנליטיקאי עדיפות על כל אדם אחר ולפסיכואנליזה אין מה לתרום בנושא. שור התייחס להבחנה בין ה"פוליטי" ל"Politics", ושאל אם הפוליטי הינו הלא-מודע של ה-Politics. הוא מציע שהחברה הפסיכואנליטית כארגון תתרכז בעבודת מחשבה עקרונית ובמיפוי ה"פוליטי" בעת הזאת בישראל, ותחקור מהו השדה הפוליטי שהפסיכואנליזה נחוצה לו.

במהלך הדברים, שור החל בעבודת המיפוי והציע שאלות לחקירה. למשל, האם אנחנו חיים כיום באשליה של "שלום" כאילו אין מלחמה, בעוד שאנו עיוורים למלחמה המתנהלת מדי יום כבמעשה שיגרה ב"ארץ הכיבוש" כהגדרתו? 

בהמשך הקרין שור סרטון¹ שבו נראים חיילי צה״ל מדכאים מחאה פלסטינים ביישוב בדרום הר חברון, במהלך פעולת החרמה של גנרטור (האירוע התרחש ביישוב חירבת א-רכיז, שהממשל הצבאי הישראלי אסר על תושביו להתחבר למים וחשמל, והגנרטור מספק לאחד מהם כמה שעות חשמל ביום). התושבים מתנגדים ובמהלך העימותים נורה הרון אבו-עראם ונפצע אנושות מאש החיילים.  

בזעזוע של המשתתפות.ים ביום העיון מהמראות והקולות ניתן היה לחוש גם מעבר למרובעי המסכים שמסגרו את פניהם. 

שור המשיך והציף שאלות נוספות:

האם השטחים הכבושים בלעו את ישראל? האם הכיבוש הוא תקלה היסטורית, מעין תאונה, או האם הכיבוש הוא "סימפטום" של מחלה יסודית יותר? לאן נעלם ה"שלום" כמושג, כגעגוע, כאוטופיה? ואחת השאלות היותר מערערות שהעלה: מה מקומה של הציונות בכל זה? הציונות כתנועה של העם היהודי לשחרור לאומי, הציונות כאידאולוגיה, כאלמנט מכונן של זהותנו? האם לציונות יש ממד קולוניאלי, בלתי רצוני כביכול? מהו המקום של לאומיות ושל זהות לאומית בכל זה? 

כל אלו ראויים בעינו של שור למיפוי פסיכואנליטי.

*  *  *

רובד נוסף של תובנות באשר לממשק שבין הטיפולי לפוליטי נוצר בזכות שתי הרצאות מתחומי האומנות - השירה והקולנוע.

ד״ר איימן כמאל אגבריה, איש חינוך, מרצה באוניברסיטית חיפה, משורר ופעיל חברתי, שוחח עם הפסיכואנליטיקאית והיוצרת הילה כהן על שירתו כאקט פוליטי. אגברייה נדרש אף הוא לאבחנה בין הפוליטי לפוליטיקה, ואמר כי הפוליטי מתרחש במקום של הניגוד ואי-ההסכמה ואילו הפוליטיקה (דרך המפלגות, החוקים והממשל, ט״ב) מתערבת במקום הזה ומנסה להסדיר אותו. לדבריו, שירתו נוצרת מתוך קונפליקט ומבטאת את מכלול הזהויות המתקיים בו: פלסטיני, מוסלמי מאמין, ישראלי, ואף יש בו מקום לזהות יהודית. "שירתי נולדת בערבית וגדלה בעברית, שהיא אמא חורגת עבורי“, הסביר.

מתוך ספרו "חובות אבודים“ ( אגבריה 2019), הקריא אגבריה את השורות הבאות: "כל גדר אחרת תספק צל או משענת לעצים קורסים / תאפשר לך לטפס עליה ולא יהיה אכפת לה שאתה שמן / מזיע, הוזה על הים וקוראים לך אחמד / אבל לא הגדר הזאת“. וכמו להנכיח בכאן ובעכשיו של הכנס את מצבו של הסובייקט הערבי-פלסטיני בישראל, אחד המשתתפים הערבים פנה אליו וביקש ממנו להקריא את שירו בערבית. 

פרופ׳ רעיה מורג, מרצה וחוקרת העוסקת ביחסים שבין קולנוע, טראומה ואתיקה, הצביעה על כך שהפסיכולוגיה, מאז ימי פרויד, נכתבה כמעט אך ורק מתוך עמדת הטראומה של הקורבן או העד. לעומת זאת, הטראומה של מעולל העוולה, ובאופן ספציפי בעת הזאת, טראומת הכובש, נדחקה מהשיח בגלל הצורך של החברה בישראל לדחוק ולהכחיש את האחריות לחייהם ולשלומם הנפשי של החיילים.ות הנשלחים.ות בשמנו לעשות את מלאכת הכיבוש. מורג ניתחה סרטים שנוצרו בישראל ב-15 השנים האחרונות, בהם "ואלס עם בשיר" של ארי פולמן, “לראות אם אני מחייכת“ של תמר ירום, "ואני הייתי שם" של ערן פז ו“שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים" של מור לושי. היא הצביעה על גל קולנועי חתרני ונועז, התובע מהחברה הישראלית לשבור את קשר השתיקה סביב הפציעה המורלית והטראומה האתית המתחוללת בנפשם של חיילים.ות הלוקחים חלק בהפרת זכויות האדם של הפלסטינים. יציאה מעמדת הקורבן הפוסט-שואתי, הכרה ולקיחת אחריות על החלק מעולל העוולה שבתוכנו – יכולה לדעתה לחולל תהליכי שינוי ותיקון עבור הפלסטינים ועבור החברה בישראל (מורג, 2017).
 

במבט נוסף 

בהמשך לסקירת דברי המשתתפים, אני מבקשת להציע שהממשק בין הפסיכולוגי לפוליטי, שאותו ביקש יום העיון לחקור, אינו מתרחש בנקודה אחת או במופע בינארי, אלא על רצף של צירים ובמטריצת המפגש ביניהם:

1. בחדר הטיפול: הקשר אינטרה-פסיכי – הקשר פוליטי-חברתי.
2. פסיכופוליטי במיינד – פסיכופוליטי בפעולה.
3. פוליטי – פוליטיקה.
4. מודע – לא-מודע.

כמובן שניתן לחשוב על צירים רבים נוספים, כמו למשל ניטראליות – פעולה, אך לצורך הסקירה הנוכחית אסתפק בארבעת הצירים הללו, ואנסה להתבונן דרכם על ההרצאות המרכזיות של גמפל ושור ועל תיאורי המקרים שהובאו לצד ההרצאות. 

הרצאתה של גמפל, הקוראת להפיל את הקיר המפריד בין חדר הטיפול למציאות בחוץ, מזמינה מתוך כך יצירה של פרדיגמות טיפוליות הלוקחות בחשבון תופעות חברתיות אלימות. בדבריה, גמפל הזכירה את הקשר הממושך עם ד״ר אחמד אבו-טוואחינה, מנהל המרכז הטיפולי בעזה. ואולם בדבריה היא לא הזכירה את העובדה הראויה לציון  כי הקשרים שלה עם המרכז לבריאות הנפש בעזה החלו בשנות האינתיפאדה הראשונות, בין השנים 1987-1993. גמפל הייתה שותפה לקבוצה של אנשי טיפול ישראלים ופלסטינים שקיימו סדרה של מפגשים וכנסים מקצועיים ויצרה גשר של דיאלוג בתקופה סוערת וקשה במיוחד לשני העמים (Gampel, 2002).

בתובנות, בפרקסיס ובאקטיביזם שלה, גמפל נעה אם כן על הציר הראשון: בין האינטר-פסיכי להקשר הפוליטי-חברתי בחדר הטיפול, ועל הציר השני: בין הפסיכופוליטי בתוך חדר הטיפול לבין הפעולה מחוץ לחדר הטיפול.

תיאורי הטיפול והווינייטות שהוצגו מייד לאחר ההרצאה המחישו מודעות להקשר החברתי-פוליטי לתוכו נוצק הסבל של המטופלים. זוהי מודעות לכך שהמטפלת והמטופל כאחד מתקיימים באותו מרחב, באותה מציאות. מתיאורי המקרים של ויינטרוב ליכטמן ומן שלוי ניתן היה להתרשם שהנושא היה נוכח בשיח בינן לבין המטופל. מתיאור המקרה של הולר עלה כי המטפלת מודעת להשלכות המציאות החברתית -פוליטית האלימה והלא מדוברת במשפחה על נפש הילד אך זו אינה נוכחת בשיח (כמובן על פי הווינייטה שהובאה). 

כמי שעוסקת רבות בחיבור שבין הטיפולי לפוליטי בפרקסיס ובתיאוריה, אני מוצאת לנכון לחזור ולהדגיש שמרגע ש"הקיר נפל" והמטפל.ת מודע.ת להשלכות של הפוליטי-חברתי נותר עדיין טווח רחב מאוד של בחירה ושיקול דעת, מקצועית ואתית, האם וכיצד להנכיח את הנושא בשיח הטיפולי. ההתמקמות הטיפולית ברצף שבין האינטר-פסיכי לבין ההקשר החברתי-פוליטי חייבת להתנהל מתוך רגישות והבנה של טובת המטופל.ת. מדבריה של גמפל ניתן להבין שקבוצת "קיר נופל" עסקה בכך רבות, והייתי שמחה ללמוד על כך יותר. מהתיאור התמציתי שלה על עשר שנות פעילות הקבוצה היה קשה ללמוד את הדברים לעומקם.

המבט דרך מטריצת הצירים על דבריו של שור חושף להערכתי עמדה אמביוולנטית. שור קורא לחברה הפסיכואנליטית, גם בימינו, להישאר נאמנה להחלטתו של פרויד לשמור על עמדה אינטרה-פסיכית, ולא לצאת במחאה או פעולה גלויים, אשר שייכים לספירה הפרטית של האנליטיקאי. אלא שהחלוקה הבינארית בין הפסיכופוליטי במיינד לבין הפסיכופוליטי בפעולה, מעוררת ביקורת בחברה האנליטית מאז ימי פרויד. בתקופה שבין מלחמות העולם, עם עליית הפשיזם וכאשר פרויד עדיין נקט באי-מעורבות ובניטראליות פוליטית – היו מי שראו בפסיכואנליזה אמצעי לשינוי חברתי. חלקם יישמו את רעיון הקליניקות העממיות של פרויד, ואחרים חיברו בין הפסיכואנליזה לבין הסוציאליזם והמרקסיזם ולא הסתירו את עמדותיהם האנטי-פשיסטיות, כמו וילהלם רייך ואוטו פנישל (אבישר, 2014). בעת שלנו, הפסיכואנליטיקאי עמנואל ברמן, אחד המשתתפים ביום העיון, הביע לא פעם את התנגדותו לעמדה הפסיבית ולהתנזרות של הפסיכולוגים והפסיכואנליטיקאים בישראל מהשמעת קולם בנוגע לסוגיות פוליטיות מרכזיות המטלטלות את חיינו בעת הזאת (2002 ,Berman). הפסיכואנליטיקאית ההתייחסותית חנה אולמן (Ullman, 2006) מתארת את האקטביזם ואת החוויות שלה כחברה ב"מחסום ווטש"² ומחברת בין מושג ה"עדות" כפונקציה מובחנת של המטפל האנליטי בתהליך הריפוי, לבין ה"עדות" כתהליך חברתי-מוסרי שיש בו חשיפה של מציאות מוכחשת, של רוע ושל סבל הרלוונטיים לזיכרון הקולקטיבי.

יתר על כן, אני מבקשת לטעון שההצעה של שור לחלוקה מכוונת ומודעת בין ה"פוליטי" ל"Politics" לא התקיימה בהרצאתו. הוא אמנם קרא להימנעות מ"פוליטיקה קטנה" ולהיצמדות לחקירה ועבודת חשיבה עקרונית, אבל השאלות שבחר למיפוי פוליטי ואשר אותן הציג באופן גלוי ביום העיון של החברה הפסיכואנליטית – על הכיבוש, על הציונות כתנועה קולוניאלית ועל ישראל כדמוקרטיה רק לישראלים – רחוקות מחקירה תיאורטית הנשארת במרחב החשיבה בלבד. לא קשה לנחש מהי עמדתו הפוליטית של שור ביחס לשאלות אלה. ניתן לשער שדובר אחר, מצד אחר של המפה הפוליטית, היה בוחר בשאלות אחרות וחש אי-נחת מהבחירה של שור. רמז לצד הפוליטי בדבריו של שור ניתן על ידי הפסיכואנליטיקאית עידית וינקלר, מנחת המושב שבו הרצה שור, כאשר אמרה: "שור מסמן בדבריו את הפוליטי, התנועה הציונית עם סימן שאלה, ׳ארץ הכיבוש׳. אני מבקשת להוסיף את שנות האינתיפאדה בעקבות הסכמי אוסלו ולבדוק מה תוקפן בשיח ובחשיבה הפסיכואנליטית“.

יתר על כן, הקרנת הסרטון על החרמת הגנרטור והירי במפגינים בפני משתתפי יום העיון, פתחה קרוב לוודאי את העיניים למי שעדיין מתכחש.ת לנעשה ב"ארץ הכיבוש“, כהגדרתו של שור. אני רואה בכך פסיכואקטיביות מחאתית אשר חושפת בפני המודע את מה שקשה לו להיות נודע, שומעת בדבריו את "זעקת הפוליטי" של "העת הזאת", כפי שקרא את מצוקתו של פרויד "בעת ההיא“, ומוצאת בה הכלה של שני הקצוות – הפסיכואקטיבי והתיאורטי. 

וכך, למרות כוונתו המוצהרת של שור להפריד בין הפוליטי לפוליטיקה, בין האינטר-פסיכי לפעולה ובין המודע ללא-מודע – החלוקות הבינאריות התערבבו אלו באלו והתמקמו ברצפים שבין הקצוות, חושפות את המטריקס המורכב המתקיים בין כל הצירים.

מנקודת המבט הפוליטית והפסיכואקטיביסטית שלי, אני רואה בהקרנת הסרטון ובשאלות שאליהן שור כיוון עשייה חשובה ואפילו אמיצה בימים אלו, מצדו, מצד המארגנים ומצד החברה הפסיכואנליטית הישראלית שנתנה לכך במה, כאשר איש אינו משלה את עצמו שכנס אינטרנטי הינו פורום סגור. אני רק תוהה על האופן שבו הוא מעמעם את "זעקת הפוליטי" ומבקשת לחזור למאמרה של חנה סיגל שפתח את יום העיון, "שתיקה היא הפשע הנורא מכל“ (Segal, 1987): ״ישנם מצבים בהם אסור לנו להסתתר מאחורי ניטראליות פסיכואנליטית. יש לנו ידע על הנפש האנושית ועל מנגנוני ההשלכה, הפיצול והמגלומניה המתדלקים מלחמות ועל כן מחובתנו לא להסיט מבט. אנחנו הפסיכואנליטיקאים המאמינים במילים ובכוח המרפא של מתן מילים לאמת – אסור לנו לשתוק״. 

*  *  *

המטפורה "קיר נופל" שימשה במהלך יום העיון במובנים המקוריים שגמפל כיוונה אליהם: חדירת האלימות החברתית לחדר הטיפול וההשלכות על האנליטיקאי ועל האנליזה, ונפילת החיץ בין פרויד האנליטיקאי לפרויד כסובייקט, כפי שהיא ושור קוראים את ההשפעה של אימת המלחמה האכזרית על נפשו. יתר על כן, גמפל הציעה להפיל קירות תיאורטיים ולאפשר לחשיבה והיפותזות חדשות שעד כה לא ניתן להם מקום לחדור למקומות סגורים שאולי קפאו בזמן, על מנת להחיותם ולהתמודד עם האתגר.

ואני מבקשת לומר שהקיר הזה עדיין לא נפל בכנס הנוכחי. התשתית הרעיונית כבר קיימת ונכתבת מזה כמה עשורים, ועבודת החשיבה והחקירה של הממשק שבין הפסיכואנליטי והפוליטי בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו כבר נעשית. ההרצאות ויום העיון אכן נתנו טעימה מהמאמץ המכוון לחיבורים המאתגרים והלא פשוטים הללו – מקצועית, אתית ואינטלקטואלית. יחד עם זאת, בעיניי הייתה ביום העיון התעלמות כמעט מוחלטת מהידע והתיאוריות שפותחו ונידונו לאורך השנים, מאז ימי פרויד ועד ימינו, בתוך ההגות הפסיכואנליטית ומחוצה לה, בישראל ובעולם. זהו ידע הנוגע לשדות הכוח החברתיים והפוליטיים, כמו אלימות פוליטית ומלחמה וגם מגדר, גזע, לאום וכלכלה, ולהשלכותיהם על ההתפתחות ועל חייו של הסובייקט ועל המרחב הטיפולי. המיפוי אותו מציע שור כבר מתנהל, והינה כמה דוגמאות לכך מתוך רבות שהצטברו לאורך השנים: 

הגות וחקירה המתייחסות לחיבור של הפוליטי והטיפולי בתוך חדר הטיפול: עבודת החיבור בין הפסיכואנליזה לחשיבה ביקורתית ופמיניסטית (בנג'מין Dimen, 2011; 2005 ) או סמואלס (Samuels, 2006) הרואה בדיון הפוליטי מרכיב טרנספורמטיבי חיוני בטיפול, ומציע, בדומה לגמפל, לפתח פרקסיס העושה את החיבור בין האישי לפוליטי. הוגים הטוענים שהתעלמות מהכוחות הפוליטיים-חברתיים בתוכם התעצב הסובייקט היא פרקטיקה טיפולית פוגענית התומכת בעוולות ובסטטוס קוו פוגעני (Frosh, 2007, זיו, 2012), וכמו כן חשוב להזכיר מאמרים וספרים הנכתבים מזה כשלושה עשורים בישראל על ידי אנשי אקדמיה וטיפול המבקשים להתאים את הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה למציאות החברתית-פוליטית-תרבותית של הסובייקט הערבי-פלסטיני בישראל של היום ( Dwairy M.&Van-Sickle, 1996; - Haj -Yahia &Roer-strier, 1999 ; Srour, 2015; בוקסבאום, 2018) הניזונים בין השאר מהגותו של פנון (Fanon, 1967), הפסיכיאטר הפוסט-קולוניאלי שהציב מראה ביקורתית לפסיכואנליזה ולהנחות האוניברסאליות המשתמעות ממנה בנוגע להתפתחות הסובייקט הלבן והלא-אירופי. 

עיון וחקירה לפענוח המציאות הפוליטית בישראל אשר מתבססים על מגוון תיאוריות מתוך הפסיכואנליזה ומחוצה לה: ז'וזה ברונר ( 2002 ,Brunner) משליך מההמשגות הקוהוטיאניות על הנרקיסיזם והצורך של הפרט לשיקוף עצמי אידיאלי מהזולת. הוא מתאר את ההתנגדות העצומה שעוררו התזות של ההיסטוריונים החדשים בשנות ה-90, אשר ערערו על הנראטיב הישראלי-ציוני השלט, וקורא אותה כקושי להתבונן במראה הקולקטיבית כאשר היא חושפת פגעים וכיעור בתהליך כינון המדינה. 

אפרת אבן צור (אבן צור, 2010) נשענת על המשגות פרוידיאניות בדבר הנפש המתגוננת על ידי הדחקה בפני זיכרון טראומתי, והאופן שהמודחק חוזר בצורת סימפטומים פוסט-טראומתיים. לטענתה, ניתן לראות במחיקת הנכבה מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי דרך להתמודדות עם הטראומה שהיא מעוררת בחברה שחוללה את אסונם של הפלסטינים. היא מצביעה על הפרדוקס שבין המאמץ המושקע בהדחקת הטראומה הפלסטינית לבין האופן שבו היא חוזרת ומנכיחה עצמה, כמו סימפטום פוסט-טראומתי, במרחבים הגיאוגרפיים ובתרבות הישראלית. 

חני בירן (בירן, 2001) משאילה מתיאוריית החשיבה של ביון וטוענת שבישראל-פלסטין אנו חיים בסביבה הסובלת מהפרעת חשיבה קשה. בהיעדר מנהיגות המצליחה לתרגם את שפת האלימות והזעם לשפת הסובלימציה והדיאלוג – אנו נידונים למחזוריות עיקשת של אלימות חוזרת ומתפרצת.

ג‘סיקה בנג'מין (Benjamin, 2006) הכותבת מתוך הפרספקטיבה ההתייחסות מצביעה על יחסי קורבן-מקרבן בקונפליקט הישראלי-פלסטיני ועל הצורך בתהליכי הכרה הדדית על מנת להיחלץ מלפיתת החנק בסכסוך הדמים המתמשך. 

מאמרו המכונן של וולקן (Volkan, 2001) על מקומה של "הטראומה הנבחרת" בגיבוש הזהות הקולקטיבית: הטראומה ההיסטורית יכולה לעבור תהליכים של סובלימציה ועיבוד האבל, כמו למשל בימי זיכרון לאומיים, או לקרוס שוב ושוב לערבוב בין עבר והווה ולהניע מאבקים ומלחמות אינסופיים. דרך ההמשגה שלו ניתן ללמוד על מקומה של השואה בכינון הזהות הישראלית ומקום הנכבה בכינון הזהות הפלסטינית והתהליכים המשמרים את הקונפליקט המתמשך בין שתי הקבוצות.

ולבסוף סלימאן (Suleiman, 2002) המתבסס על תיאוריות של פסיכולוגיה חברתית בשילוב עם תהליכי ההזדהות הפרוידיאניים ושלבי התפתחות הזהות של אריקסון, מצביע על האופן שבו הזהות האתנית הפלסטינית בישראל, הדימוי העצמי והרווחה הנפשית, היחס לעבר הקולקטיבי והשאיפות לעתיד – נפגעים מחיים במדינה שבה הם מיעוט נשלט ובמציאות של יחסי כוח מתמשכים. 

לסיכום

בסקירה של הכנס "כשהפסיכואנליזה פוגשת את הפוליטי – אז והיום" ביקשתי להביא את תכניו העשירים בפני מי שלא השתתף באירוע. בעיניי, קיום כנס כגון זה בישראל 2021 הינו אמירה אמיצה, הן פנימה לתוך הקהילה של אנשי בריאות הנפש ובכלל זה לחברה הפסיכואנליטית, והן החוצה כלפי החברה הישראלית. לכן זהו אירוע מקצועי בעל חשיבות רבה. 

אצלי, ואולי אצל אחרים שהצטרפו ליום העיון מחוץ לחברה, הייתה סקרנות ללמוד כיצד חברי ה"חברה הפסיכואנליטית הירושלמית" הנחשבת למעוז של ידע אך גם של שמרנות תיאורטית ופרקטית – יציגו ויתמודדו עם נושא קונטרוברסיאלי ומאתגר זה. שמחתי להיווכח מההרצאות, מתיאורי המקרים ומתגובות המשתתפים שהקיר אכן מתחיל לנטות על צידו. נראה שגם בקרב פסיכואנליטיקאיות חברות, הכנס פגש צורך עמוק ורציני, כפי שביטאה אותו אחת מהמשתתפות שאמרה: "לראשונה אני יכולה לחבר בין הזהות הפסיכואנליטית שלי לבין הזהות האקטיביסטית“.

מהתבוננות בכנס, דרך מטריצת הצירים שהצעתי, על הפסיכופוליטי בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו – אני מבחינה בין חלקים בכנס בהם הממשק בין הפסיכואנליזה לפוליטי מתמקם בבהירות על הצירים, כמו בהרצאתה של גמפל ובתיאורי המקרים שבאו בעקבותיה, לבין הרצאתו של שור שביטאה אמביוולנטיות:   בין הקריאה שלו לשמור על הפרדה בין הפוליטי ל Politics לבין "זעקת הפוליטי" של איש השמאל בעת הזאת בישראל.

בנוסף, הזכרתי בדבריי את היעדרם של רציפות והמשכיות בין מה שכבר נעשה בתחום לבין יום העיון. שור הציע לחברה הפסיכואנליטית לחקור ולמפות את הפוליטי בעת הזאת, וגמפל קראה להפיל קירות תיאורטיים ולהיפתח להיפותזות תיאורטיות חדשות באשר לממשק שבין הטיפולי לפוליטי. מדבריהם משתמע שאנחנו ניצבים בפני קרקע בתולית שעדיין לא נחרשה – אך לא כך הדבר. זהו שדה שנחרש מזה כמה עשורים: היפותיזות ופרדיגמות טיפוליות העוסקות בחיבור לפוליטי כבר נכתבות, בתוך ההגות הפסיכואנליטית ומחוצה לה, ואף בתוך החברה הפסיכואנליטית הישראלית, וכך גם נעשתה ונעשית כתיבה עשירה של פענוח המציאות החברתית-פוליטית בישראל מאז הקמתה ועד היום בעזרת המשגות ותיאוריות פסיכואנליטיות. הבאתי מדגם קטן מתוך השפע שכבר קיים. יום העיון היה מועשר בעיניי אם היה מצטרף וממשיך ואולי אף מעמיק את התשתית התיאורטית הקיימת.

וכך מהמבט הנוסף הפסיכואקטיביסטי שלי, יום העיון התקיים בתוך בועה – מגוונת, מרתקת, חשובה לכשעצמה ולא מובנת מאליה בישראל 2021, אך כזו שאינה מחוברת לשיח המקצועי שכבר מתקיים בעת הזאת בדבר הממשק שבין הטיפולי לפוליטי. 

ביום העיון דובר על הצורך בהמשך ואני נותרת סקרנית לגבי הפרק הבא. 

הערות:

1.  https://www.ynet....le/r1CFq2npD
2. https://www.machsomwatch.org/

רשימת מקורות

אבישר נ. ( 2014) טיפול פוליטי, רסלינג , פרק 2.

אבן צור א. (2010), השקט מדבר: הדחקת הנכבה הפלסטינית וחזרתה בתרבות הישראלי, בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גיליון 29.  https://journal.bezalel.ac.il/he/print/3498   

אגבריה כ. א. ( 2019 ), חובות אבודים, הקבוץ המאוחד.

בוקסבאום ט. (2018), מטפלת יהודייה, מטופלות ערביות: בית, קרקע, נשים, פסיכולוגיה עברית, https://www.hebpsy.net/....asp?id=3677.

בירן ח. ( 2001), הקושי לתעל את הזעם לדיאלוג, יום עיון על הזעם, אוניברסיטת חיפה, 29.101.

בנג'מין ג'. ( 2005), כבלי האהבה,  דביר.

גמפל י. ( 2010), ההורים שחיים דרכי, כתר.

זיו, א. (2012), טראומה עיקשת, מפתח, 5, עמ' 55-73.

מורג ר. ( 2017), טראומת הכובש, הקולנוע, האינתיפאדה, רסלינג.

פרויד ז. (1919/2002), מחשבות לעת מלחמה ומוות, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד, עמ' 129-135.

פרויד ז. ( 1915/2007), מחשבות לעת מלחמה ומוות, בתוך: יצחק בנימיני (עורך) תרבות דת ויהדות, רסלינג, 47-78 .         

פרויד ז. (2002/1918), דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, עם עובד, עמ. 129-135.

Berman E. (2002), Beyond analytic anonymity: On the political Involvement of psychoanalysts and psychotherapists, in Israel, In: Bunzl J.& Beit-Hallahmi B. (Ed)Psychoanalysis, Identity, and Ideology, Critical Essays on the Israel/Palestine case, Kluver Academic publisher, pp 177-199.

Brunner J. (2002), Contentious Origins: Psychoanalytic Comments on the Debate over Israel's Creation In: Bunzl J.& Beit-Hallahmi B. (Ed) Psychoanalysis, Identity, and Ideology, Critical Essays on the Israel/Palestine case, Kluver Academic Publishers, pp. 107-136.

Benjamin J. (2006), Mutual Injury and Mutual Acknowledgment, Lecture in Honor Of Andrew Samuels, World in Transition Conference, London Dimen M. (2011), With culture in Mind, Routledge.

Dwairy M. &Van-Sickle T.D. (1996), Western Psychotherapy in Traditional Arabic Societies, Clinical Psychology Review 16(3) pp. 231-249.

Fanon F. (1967), The Negro and Psychopathology, in: Black Skin White Masks,  Grove Press, NY, pp. 141-209.

Frosh S. (2007), Facing Political Truths, Psychotherapy and politics international, 5(1) 29-36.

Gampel Y. (2002), Unavoidable Links and Violable Links: Israelis and Palestinians in Psychoanalytic Psychotherapy Training, In: Bunzl J.& Beit-Hallahmi B. (Ed.) Psychoanalysis, Identity, and Ideology, Critical Essays on the Israel/Palestine case, (Ed)Kluver Academic Publisher, pp 201- 214.

Haj-Yahia M. & Roer-strie D. (1999), On Encounter Between Jewish Supervisor and Arab Supervisees in Israel, The Clinical Supervisor, Vol 18 (2)  pp. 231-249.

Samuels A. (2006), Working Directly with Political, Social and Cultural Material in the Therapy Session, in: Layton L. Hollander N.C. and Gutwill S. (Eds.), Psychoanalysis, Class and Politics: Encounters in the Clinical Setting, New York, N.Y. Routlelde, pp. 11-28. 

Segal H. (1987), Silence is The Real Crime, Int. Rev. Psycho-Anal. 14, 3.

Suleiman R. (2002), On Marginal People: The Case of the Palestinians in Israel, In: Bunzl J.& Beit-Hallahmi B. (Ed), Psychoanalysis, Identity, and Ideology, Critical Essays on the Israel/Palestine case, Kluver Academic Publisher, pp 71-84.

Srour R. (2015), Transference and Counter-transference Issues during Times of Violent Political Conflict: The Arab Therapist – Jewish Patient Dyad, Clinical Social Work J. 43(1). 

Ullman C. (2006), Bearing Witness: Across the Barriers in Society and in the Clinic, Psychoanalytic Dialogues 16(2): 181-198.  

Volkan V. D. (2001), Transgenerational Transmissions and Chosen Traumas: An Aspect of Large-Group Identity, Group Analysis, 34, 39.