דיון במאמר שימושים אקספרסיביים בקאונטר-טרנספרנס / כריסטופר בולאס

 

 

כריסטופר בולאס, ממשיכם של ויניקוט וביון, הוא ממבשרי הגישה ההתייחסותית. 

הוא מאמין שטיפול מתרחש דרך החוויה המשותפת לשני בני האדם, הסובייקטים, שיוצאים יחד למסע. הנפרדות ביניהם היא במידה רבה אשלייה: ״כולנו רקמה אנושית אחת חיה״.

בולאס, בהמשך למאמר הקודם שקראנו של סימינגטון, מאמין כי המטפל מופעל מאד ע״י המטופל, וחווה על בשרו ובתוככי ה״מיינד״ שלו מרכיבים מחיי הנפש של המטופל.

המטופלת היא מעין ״במאית״ היוצרת בחדר הטיפול דרמות שלמות הגזורות מילדותה: הזדהויות, קונפליקטים, יצרים ומשאלות, יחסים ואווירה. למטפלת (באופן לא מודע כמובן) ניתנות ״הוראות בימוי״ שעליה לציית להן. למשל לגלם את הילדה המוכה או את ההורה המתעלל, את השפויה והמשוגעת, המשתוקקת והנסוגה.. ככל שהמטופלת פגועה באופן קשה יותר ומשלב התפתחות מוקדם יותר, כך השחזור של הדרמה בחדר תהיה יותר נוקשה ומפוצלת. 

״הנייטרליות החדשה״ עפ״י בולאס היא הרשות שהמטפלת לוקחת לעצמה להינתן ל״הוראות הבימוי״ הסמויות הללו, להסחף לעולם ההזדהויות עם המטופלת, ולצאת מזה, ביחד, בריאות ושלמות. כך, המטפלת תחייה באופן חווייתי את הילדה שבמטופלת, את ההורה הרגזן שבה, את הפן הדחפי, את מערכת ההגנות (למשל רגעים של דיסוציאציה, או אינטלקטואליזציה). ההשתתפות העמוקה הזו בחוויה הנפשית תאפשר לה להתערב ״מבפנים״, ממקום של היכרות עמוקה ומגע ישיר עם איך זה להיות האדם שהוא המטופלת. 

אחד המשפטים המקסימים במאמר: ״הפציינט נמצא בתוכנו לא פחות משהוא נמצא מחוצה לנו. נזהה אותו בזרם האסוציאטיבי שלנו לא פחות מאשר בזה שלו״. (אגב הדבר נכון גם להיפך, כמו מטופלים ש״יודעים״ שהיינו בהדרכה או קראנו מאמר מסויים, או חשים את מצב רוחנו או מושפעים מהדרמות הפנימיות שלנו.)

לשם כך על המטפלת להתמקם באופן פתוח, מוכן לעמימות, מוכן להשתנות חוויית העצמי שלה, להיות ב״לא יודע - אך חווה״.

כמו ״מתקשרת״, בחומרי ה״רוורי״ המתחולל בנפשה, היא תוכל לזהות רכיבים שמקורם בחיים הנפשיים של המטופל: תחושות ואינטואיציות, דימויים, סמלים, פחדים, זכרונות. בולאס מצטט את פרויד באמירה מאד מרגשת שהקדימה את זמנה:

 The analyst must turn his own uncouncious like a receptive organ towards the transmitting uncounsious of the patient.

ובשפתו של בולאס, המצב הקאונטרטרספריאלי הנפוץ הוא "not knowing yet experiencing": 

חווייה ללא ידיעה, שעשוייה להימשך זמן רב, אם לא נתפתה לצקת בה ידיעה בטרם עת. היכולת לשהות בעמימות מסייעת גם למטופלת לפתח יכולת להרהר את עצמה מבלי למהר להבין או לפעול. כדי לשאת את העמימות הזו, שהיא לעיתים בלתי נסבלת, המטפלת נדרשת להיות מוכנה לוותר על תחושת זהות מוצקה ועל חוויה של הבנה וידיעה.

בולאס, בהמשך לביון, אוגדן, ויניקוט, היימן ואחרים, מדגיש עד כמה חשוב ומשמעותי שהמטפל ירשה לעצמו להתמסר רגשית וחווייתית. עפרה אשל מכנה זאת ״הינתנות״ עמנואל גנט מדבר על "surrender"   זו עמדה הנכונה להיות במגע נפשי מאד עמוק. לשמש כתיבת תהודה לעולם של המטופל.

המיכל עפ״י בולאס אינו ריק מתוכן. הוא מכיל את הסובייקטיביות של המטפל ואליה נמזגים ומשמשים הערבובייה היבטים מן הסובייקטיביות של המטופל. המטפל והמטופל נמזגים ונמהלים זה בזה עד שנוצרת ישות חדשה, שאוגדן יכנה בהמשך ״השלישי האנליטי״. 

 

בולאס מציע מעין ״פיצול״ באגו של המטפל. צד אחד בו מתמסר לחווייה: מופעל, מושפע ומשתתף בחולי ובדרמה הנפשית של המטופל, ואילו צד אחר כמו מתבונן מהצד, מעריך, מפרש, ובעיקר נותן החזקה טובה לצד שנחלה.״ריפוי״ הפן של המטפל שנדבק או זיהה בתוכו את החולי של המטופל, בהדרכה או בטיפול האישי של המטפל, הוא צעד הכרחי בריפוי החולי של המטופל. 

 

לא תמיד יהיה ברור מה של מי או איזה אובייקט, מצב עצמי, רגש, פחד, הופקד במטופל. רוב הזמן החוויה מעורבבת מעורפלת ואמורפית. גם במצב זה, של עמימות ואי ידיעה, ואולי במיוחד במצב זה, יש מקום לתימלול החוויה של המטפל. המטופלת זקוקה למטפל המסוגל להרהר ולעכל עבורה, בקול רם, את המצב הנפשי המעורפל. היכולת לתת מילים לחוויה מהורהרת חסרת פשר וצורה חשובה בעיני בולאס יותר מאשר פירוש קצה, משוייף וידעני.

 

כאן בולאס מגיע לשאלת הטכניקה. ביטוי גלוי ומהורהר של היבטים של הקאונטר-טרנספרנס הוא למעשה השבת חלקים של המטופלת שהופקדו במטפלת. איך מחזירים למטופלת פיסות משמעותיות מהסובייקטיביות שלה שנמהלה בזו של המטפל, באופן שיהיה עבורה מזין, ולא יחווה כזר, מפריע או חודרני.

בולאס מציע שהגשה זהירה, טנטטיבית ורגישה של המתחולל ב״מיכל״ החווייתי של המטפל יכולה להשיב למטופל את מה שאבד לו, או להביא לידיעתו חלקים של עצמו שאולי לא הכיר מעולם. בכל ״חשיפה עצמית״ של המטפל יש בעצם חשיפה של חלקי עצמי של המטופל שהופקדו אצלו.

הפירוש שמציעה המטפלת לא מוצג כאמת מדעית מתוקף הסמכות שיודעת, אלא כפיסה אישית וסובייקטיבית מעולמה של המטפלת, שאפשר לשחק איתה, לאמץ או להתקיף, ברוחו של ויניקוט.

ביטויים כמו ״עלה בדעתי..״ ״עולה בי אסוציאציה..״ ״אני שואל את עצמי..״ ״אולי לא תאהבי את זה.. אולי זה ישמע לך משוגע״.. ״עלה לי דימוי, אני לא בטוח אם הוא שייך לך או לי״, ״אנא דייקי אותי״ ״אני רוצה לשתף אותך במה חשתי כרגע אולי תמצאי בזה עניין״ ״צד אחד בי חש ככה אך הצד השני אומר...״, ״אני רוצה לאמר לך x אבל אז אני שואל את עצמי למה y    ״בעצם מה שאמרתי הרגע זה שטות מוחלטת״, ״הראש אומר לי כך אבל תחושת הבטן כך..״

אלו התערבויות מעוררות סקרנות ולא התנגדות, ומעצימות קשר בגובה העיניים. הן נותנות ״מודלינג״ לתהליכים הכרתיים. הן גם נותנות מענה לצורך העמוק של המטופל להכיר את המיינד של המטפל, לדעת כיצד הוא מופנם בעולמו, להתרחק מהניכור העולה מעמדת ״הלוח החלק״.

החומרים המוחזרים יכולים להיות מאד רגשיים. כך למשל, מטופל מספר בקור רוח על יחסיו הקשים עם אביו המת, ובי עולות דמעות וזולגות על לחיי. ברגע הראשון הוא ניבהל, חושש שציער אותי או שאינני יכולה לעמוד בסיפוריו. בסיום הפגישה, בעומדו בדלת, עצר ואמר ״תודה שבכית אותי. בכית את הדמעות שלי. אלו שמעולם לא הרשתי לעצמי לבכות.״

לעיתים יש מקום לגילוי לב ישיר באשר לתחושות קאונטר-טרנספריאליות כדרך לעבד הזדהות השלכתית. למשל: (במקרה של מיתקפות) ״ברגע זה אני יכול להרגיש איך זה להיות הילד שלא נותנים לו לנשום ולא מרוצים ממנו לעולם״.. (במקרה של שיעמום) ״אני מרגישה שעוד לא נפגשנו היום״... (במקרה של הגנתיות גבוהה) ״יש תחושה שאנחנו מסתובבות סביב נקודה שמאד כואב לגעת בה״... סוגי התערבות כאלו מועילים מאד, כל עוד הן ניתנים מתוך ראיית טובת המטופל ולא רק כפורקן רגשי של המטפל, וכל עוד הם מזמינים המשך אקספלורציה והעמקה. אלו התערבויות שגם עוזרות למטפל ״לרפא״ את החלק הפגוע שבעצמו, שהזדהה עם החולי של המטופל. בדומה ל״אקט החופש״ של סימינגטון..

בדוגמאות הקליניות, בולאס מביא מספר מקרים שבהם בחר לחשוף את תחושותיו אל מול המטופלים. בחלק מהמקרים הוא מבטא הזדהות עם הילד שבמטופל. למשל מול מטופלת משתתקת, כמו נעלמת, הוא בוחר לאמר (ציטוט חופשי) ״אני יכול להרגיש איך זה להיות ילדה שלפתע אימה נעלמת לה״. במקרים אחרים הוא מבטא הזדהות עם האובייקט של המטופל ״נכון שאני מרוחק, אשתף אותך בתחושותי מולך כדי שננסה להבין איך את מפעילה את הזולת באופן שגורם לו להתרחק״. בכל המקרים ניכר סגנונו, האנושי, המהורהר, המתבונן על עצמו בקול רם, מלא הומור והומור עצמי, לעיתים עם עקיצות או אירוניה שברור שהן לטובת המטופל. יש הרבה אימפרוביזציה, שבולאס משכיל לעגן ולנמק בתאוריה האינטר-סובייקטיבית.

 

ברוח הדברים הללו, אביא דוגמא מהקליניקה שלי (כתמיד, כל הפרטים בדויים ומסווים):

 

יואב הוא גבר מוכשר בן כ35. הוא פונה לטיפול בשל קושי להחזיק זוגיות. לדבריו הוא לא מסוגל לאהוב. אימו של יואב סבלה מדכאון קשה לאחר לידתו, שממנו לא השתקמה וכשהיה רך בשנים היא התאבדה. כל קשריו מתבססים על עניין אינטלקטואלי ועמדתו בעולם וגם בטיפול יהירה ושמורה. ניסיונותי להזמין לקשר ולחוויה רגשית, לתקף, להדהד ולשיים את רגשותיו, נתקלים בחומה של גאווה בצורה.

לקראת צאתי לחופשה ממושכת יחסית, אני חשה שיש פה הזדמנות לגעת בכאב המוקדם, ומזמינה אותו לבטא כעס או תחושת נטישה.

יואב הודף את הצעותי ואומר שבכלל לא משנה לו שנצא להפסקה: ״אני מאחל לך שתהני בחופשה אבל באמת לא מבין למה צריך לבזבז זמן טיפול יקר על עניין שלך״.

אני מזהה בדבריו, כי לא די שאני עוזבת אותו, כמו אמא, אלא שההזמנה לבטא פגיעה מכך נחווית כפוגעת בכבודו ואף משפילה.

אני מהרהרת בקול ״אתה יודע מה.. זה כנראה באמת שלי. חרדת הנטישה שהתייחסתי אליה, זו אני שמרגישה אותה״.

לפתע נדלקות עיניו בסקרנות והוא מחייך: ״את מוכנה לספר לי יותר?״

״אני נוסעת כעת, ואני יודעת שאתה יודע לחתוך קשרים. אולי אני פוחדת שלא תהיה פה כשאשוב. זה עצוב, אתה יקר לי.״

״ואיך את מתמודדת עם חרדת הנטישה שלך?״  הוא שואל ברוך

״אני קודם כל מזהה אותה בתוך עצמי ונותנת לה מקום ורשות להתקיים.״

זה כדאי? איך זה מרגיש..?

״מן התכווצות כזו, כאילו משהו מתרוקן בבטן״

״מעניין..

וזה כל מה שעוזר?״

״אני גם משתפת אותך. זה מאד מקל, לשתף״

״ומה עוד..״ חמלה ניבטת מעיניו

״אני אומרת לעצמי שהטיפול יקר ומשמעותי ורוב הסיכויים שכן תהיה פה כשאחזור״.

״אתה יודע מה, וגם אם לא, אין לי ספק שהקשר שלנו מופנם טוב טוב גם אצלי וגם אצלך. גם אם הוא לא ימשיך פה בחדר, הוא לעולם ימשיך להתקיים בתוכנו.״

יואב נהיה שקט, מהורהר, ולבסוף הודה לי ששיתפתי אותו בדברים.

בהמשך דרכנו הטיפולית (כן, שנינו חזרנו מהחופשה) בכל פעם שעלו ביואב רגשות עדינים שהיה מביך או קשה עבורו לחשוף, הוא היה מאותת לי ברמיזה, כמו ילד שמבקש מאמא לשחק את החולה והוא הרופא, שהגיע הזמן שאספר לו במילותיי ומנסיוני מהו אותו הרגש ואיך נושאים אותו בנפש באופן מעשיר.

השיח הנוקשה בחדר קיבל רוח משחקית. 

במקביל הצליח לראשונה לבסס קשר זוגי יציב ואוהב.

 

דוגמא זו מלמדת שלפעמים הגישה לעולם הרגשי החסום של המטופל, עוברת דרך עולמה הרגשי של המטפלת, שמשאילה את יכולתה האינטרוספקטיבית בשירות המטופל, באופן שהוא יכול להנות ממנו.

בנוסף, ע״י השיתוף האישי הדגמתי באופן חווייתי שאפשר להיות בקשר עם חלקים רגישים ופגיעים בתוכנו מבלי להתמוטט, ושאפשר להיות בקשר עם דמות ״אם״ שיש בה צער, דאגה ופגיעות, מבלי שזו תקרוס ותעלם.

השיתוף, כפי שבולאס מנבא, אכן עזר לי להשתחרר מחרדת הנטישה, שליוותה אותנו כצל מן הפגישה הראשונה, ונסעתי לחופשה עם רוגע פנימי ותחושת התקשרות בטוחה מול המטופל, שלא היתה קיימת קודם. 

 

 

 

בולאס במאמר זה מציע שהקאונטר טרנספרנס הוא לא ״רכושו הבלעדי״ של המטפל. הקאונטר טרנספרנס הוא פיסה מן המטופל השוכנת בנפשה של המטפלת ומבקשת למסור דרישת שלום. מפגש מכיל ברוחו של ביון ומשחקי ברוחו של ויניקוט, יכול להפגיש בעדינות את המטופל עם נפשו המושבת לו.

 

 

 

ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:

 

רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית

 

להמשך הקורס על העמדה ההתייחסותית ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן