הגישה ההתייחסותית - מבוא
עומר (הפרטים בדויים ומוסווים לחלוטין, וכן התקבל אישור מעומר לפרסם וינייטה זו) הוא גבר מוכשר ומצליח, הומוסקסואל מוחצן ודומיננטי בקהילת הלהט״ב. עומר עבד כל חייו על בניית גופו, ועסוק מאד בניראות שלו.
למשל, מספר שנמשך לראשונה לגוף של גבר כאשר התבונן בעצמו במראה בגיל 12. לקראת גיל 40 עומר הבין שסטרואידים שנטל בקביעות לצורך פיתוח הגוף מזיקים לבריאותו, ופנה לטיפול כמקום להתמודד עם הגמילה.
מפגישה לפגישה עומר מצטמצם במימדיו אך במקביל מתפאר בעצמו, למשל כאשר הוביל חשוף גוף ושרירי את מצעד הגאווה. נראה כי אני מהווה כעת תחליף לקהל המתפעל, ומכיון שעומר הוא בחור נעים לא קשה להעניק לו את זה, לצד עיניים הרואות גם את החולשה, הקטנות, והקושי.
כשאני שואלת מה עוזר לו בתהליך הגמילה מסטרואידים, ומזהות ה״שרירן״, הוא משיב: ״האיבר הכי חשוב בגופי גדול באופן טבעי, ולא מצטמצם עם הגמילה״.
אני מתעניינת האם כחלק מהצורך שלו בניראות לא רצה להכיר לעולם את איברו, ועומר צוחק שתמיד פינטז להצליח בתעשיית הפורנו בהוליווד, אמרו לו שהוא יכול להיות כוכב ענק, אך זו תעשייה שמנצלת נשים שנפגעו מינית ולא רצה לקחת בכך חלק. האווירה בחדר משתנה, כשהגרנדיוזיות מפנה מקום לרגישות.
יום אחד עומר מספר, בהשתלהבות ושפה גרפית, שבעקבות הטיפול האינטימיות עם בן זוגו משתבחת והסקס ביניהם מטורף. אני נסחפת לתיאור, בתחושתי ברוח משחקית, ומציעה ״נשמע כאילו היה בא לך לצלם אתכם״. ״איך את יודעת״ עומר מתפלא, ״אנחנו באמת מסריטים את עצמנו ומראים לחברה׳, זה הבילוי הקבוע של ערב שישי..״. אני יוצאת מהפגישה מרוצה מהאינטואיציה שלי, ומהחשיפה של חומרים משמעותיים. אודה, שהתענגתי על הסיפוק הנרקיסיסטי שלי כמטפלת, כאשר מטופלים מתפעלים: ״איך ידעת?״.
בפגישה שאחרי עומר שואל בהיסוס אם מותר לו לשתף במשהו שמפריע לו ביחס אלי. אני נענית ״בודאי שאפשר, ואף רצוי וחשוב״.
הוא אומר שבד״כ מרוצה מהטיפול, אך בסוף הפגישה הקודמת חש שהשאלה ששאלתי באה יותר מתוך צורך שלי מאשר צורך שלו לספר. ״הרגשתי שהיית קצת מרוגשת, מציצנית.. נראית לי מינית פתאום, וזה לא התאים לי.״
הגבתי בהרהור, ובכאב, שיש צדק בדברים, אמנם יש בי יסוד מציצני, שאולי אפילו משך אותי למקצוע. הזמנתי שיפתח יותר את מה שהרגיש, ועומר העז לבטא כעס וביקורת על חוסר מקצועיותי ועל הבגידה באמון שהרגיש.
נשמתי אל תוך רגשי האשמה ונתתי הכרה לפגיעה שנפגע ממני. הבעתי צער עמוק שהכאבתי לו, וגם תקווה שאנחנו הולכים ומכירים זה את זה. עומר מצא נחמה בשיח שהתאפשר כעת. הוא פחד שאומר לו, שאם הוא לא מרוצה מהטיפול הוא יכול ללכת, ושיצא לטובה שסיפר, זה נותן לו להרגיש חופשי. סימנתי לעצמי שזו פעם ראשונה שעולה בינינו חרדת נטישה (הדדית..).
בפגישה הבאה הרחבתי את ההזמנה לשיתוף. התעניינתי לאן מה שקרה בינינו זורק אותו, מה מתעורר בו באופן ספונטני..
לאחר שתיקה ממושכת, עלה בעומר זכרון עליו לא חשב שנים רבות.
הוריו היו מארחים מדי שבת קרובת משפחה בת 40 לוקה בנפשה כמעשה של חסד. היא הייתה משחקת איתו בחדרו. כשהיה כבן 13 ביקשה לשחק ״רופאה-חולה״ ואז ביקשה לשכב איתו. הוא עשה כרצונה. ״איך הרגשת?״ אני שואלת די בזעזוע ״הרגשתי טוב ומיד רצתי לספר לחברה׳, כי הייתי הראשון לזיין והייתי מאד גאה בזה. אח״כ היה לי יותר קל לצאת מהארון כי הרי הוכחתי שאני מסוגל לשכב עם אישה. אבל עכשיו כשאני נזכר, אני מרגיש מאד עצוב...״
״בעצם כשחושבים על זה״, הוא אומר באיטיות, ״היא סוג של ניצלה אותי. אם זה היה גבר בן 40 וילדה בת 13 היו קוראים לזה אונס״. ״נכון מאד״, אני מאשרת, משתתפת כל כולי בכאב שצף בחדר.
״אולי שמחתי ורצתי לספר לחברה׳, כי לא ידעתי איך להתמודד, לא עם זה שנוצלתי מינית, ולא עם זה שאני נמשך לבנים. הייתי כולי מלא חרדה וזה לא משהו שיכולתי להרשות לעצמי להרגיש״.
״איפה היו ההורים״, אני תוהה. ״הם היו בסלון, הם לא ידעו דבר. בעצם, אולי הם חשו משהו, אך פחדו שאני הומו והיה להם נוח לחשוב שהיא עושה לי חינוך מיני. נראה לי שמאז התחלתי לבנות את הגוף, תמיד להיות בשליטה, מוביל ולא מובל. לעולם לא קורבן.״
בסיום הפגישה היה נוגה, ואמר לי ״את יודעת שכיף לי לבוא לפה ולדבר על עצמי, אבל זה, אל תעלבי, עד כה לא הרגיש אישי במיוחד, כמו מול קהל. היום בפעם הראשונה הרגשתי שאני מדבר איתך, שממש נפגשנו.״
וינייטה זו מתארת ארוע משמעותי מאד של ״אנאקטמנט״ בקשר הטיפולי. סביב משבר טיפולי חריף, השתחזרה טראומה בחדר הטיפול, והתאפשרה היחלצות מיטיבה מלפיתת הטראומה, באמצעות הכרה, הודאה ונטילת אחריות מצידי, ובעקבותיהן חשיפה והכלה של הטראומה המקורית, שהודחקה, אך אותותיה ניכרו בכל קורות חייו של המטופל.
בעוד שאני האמנתי שאני משתתפת בהתנהלות ״משחקית״ בסגנון ויניקוטיאני, התבהר בדיעבד, כי חשפתי שלא במודע היבטים מציצניים, חוסר גבולות וחודרנות בתחום המיני הרגיש וכן היבטים גרנדיוזיים של יכולת ״לקרוא מחשבות״, אשר תרמו את חלקם להתחוללות האנאקטמנט. בלי ידיעה ובלי משים, הרוח ה״משחקית״ לכאורה שלי, שמאחוריה עמדו צרכים רגשיים ״אפלים״ יותר, הפעילה זכרון של ״משחק רופאה-חולה״ מילדותו של המטופל שהוביל לניצול מיני נורא.
יחד עם זאת, יכולתו האמיצה של עומר לשתף במצוקתו, ויכולתי להכיר בכנות ובצער בכשלי האישיים, ועם זאת לא להיבהל ולהמשיך לחקור את שורשי המצוקה, איפשרו החלצות מהאנקאטמנט, הכרה הדדית משמעותית, והתפתחות טרייה של אינטימיות וקירבה שלא התאפשרו קודם לכן, וגם התחלה של החלמה מן הטראומה.
כל עוד יש שני סובייקטים בחדר, שניהם מועדים לטעות, לתאות , לתהות.
הגישה ההתייחסותית ערה לקיומן של טעויות של המטפלת, אך מאמינה בכוחן של טעויות להפוך למצע להבנה, פיוס, צמיחה ותיקון.
אילו הם ה״חומרים״ המרכזיים, האופייניים לגישה ההתייחסותית, שעליהם אמשיך ואפרט במבוא התיאורטי הבא:
העמדה ההתייחסותית, שבבסיסה האמונה ב״פסיכולוגיה של שניים״, להבדיל מפסיכולוגיה אינטראפסיכית, פסיכולוגיה של אדם אחד, מודל הלוח החלק, התגבשה בארה״ב בשנות השמונים של המאה הקודמת כהמשך למסורות שהדגישו את השדה הבין אישי, הקשר, על פני חקירת התוך התוך אישי. מסורות כמו תיאוריית יחסי אובייקט, ועבודותיהם של ויניקוט, פרברן, לוולד, ביון, קוהוט, וסאליבן.
ההתייחסותיים ניסחו והגדירו מחדש מה המטופל צריך. בהיסטוריה של הפסיכואנליזה חל מעבר ההדרגתי וברור מדיבור על דחפים לדיבור על יחסים (יחסי אובייקט), מדיבור על מבנים לדיבור על חוויות, מתפיסת המטפל כלוח חלק בעל התערבויות כירורגיות לתפיסת המטפל כדמות הורית המעניקה איכויות רגשיות כמו הכלה החזקה ואמפתיה. ההתייחסותיים המשיכו מגמה זו וטענו כי העצמי המגיח בתהליך הטיפולי זקוק לקונטקסט בינאישי אמין ואינטימי כדי לגלות בתוכו פנים וצבעים שונים, מצבי עצמי קרא לזאת ברומברג, עצמיים מרובים כינה זאת מיטשל, ולבסס חופש בחירה ותנועה ביניהם.
העצמי תמיד נתון ונוצר בהיקשר בינאישי. כל סובייקט הוא כקובייה הונגרית מרובת פאות, וכל פאה מעוררת בסובייקט האחר פאות אחרות. בתהליך האנליטי פאותיו המרובות של המטפל מאפשרות לפאות שונות של המטופל לבוא לידי ביטוי, לחלקן להתעורר לאחר שנים רבות של מחבוא או קיפאון, ולחלקן להיוולד לראשונה בתוך הטיפול.
בתורו, כל מטופל מפעיל ומעורר פאות חדשות במטפל שלו, לעיתים כאלו שהיו גם בתוך המטפל בתרדמה עמוקה, דיסוציאציה, והן בתורן חוזרות לאינטראקציה ומפעילות עוד היבט במטופל, וחוזר חלילה. ההכרה והעיבוד המלווים את ההתעוררות של מצבי עצמי רדומים מסייעים להגדלת דרגות חופש, תנועה ובחירה בין מצבי העצמי ודגמי היחסים של המטופל/ת. המטרה הטיפולית איננה לכידות וגיבוש העצמי אלא הרמוניה של מרחבים ותנועה. הדימויים הם טמפורליים, מוזיקה, נחל זורם ומשתנה תוך כדי מסלולו, שכדי להכיר אותם במלואם נדרשים זמן ותהליך, ולא פלסטיים, כמו פסל מגובש.
כך למשל, מצב העצמי הפגוע-נרקיסיסטית של עומר בראשית הטיפול עורר בי מצב עצמי מכיל ומתפעל , שעורר בעומר מצב עצמי אקסהביציוניסטי, שעורר בי מצב עצמי מציציני ומגלומני (שהיה מודחק), שעורר בו מצב עצמי ילדי פגוע (גם מודחק). התנועה המעגלית הזו איפשרה לחווייה טראומטית לצוף אל פני השטח המודעים, כשהיא מוחזקת על ידי שנינו, ביחד.
יש בעמדה ההתייחסותית שני זרמים. זרם אחד שכינה עצמו אינטרסובייקטיבי התפתח בחוף המערבי, סן פרנסיסקו ומוצאו בפסיכולוגיית העצמי. זרם זה לא מאמין בהשעיית העצמי אלא בשימוש בעצמיות המטפל כמקור לאמפתיה וצורך בהכרה. התיאורטיקנים המובילים בו הם אטווד סטולורו ברנדשפט ואורנג׳.
הזרם השני, שכינה את עצמו התייחסותי, התפתח בחוף המזרחי, בעיקר בניו יורק, ע״י יוצאי nyu במנהיגות של מיטשל, ולצידו ארון, בנגמין, דייויס, סלווין, הופמן, גנט, ברומברג, גייקובס, פייזר, מרודה, רניק וגם את בולאס ואוגדן אפשר לשייך לכאן. זרם זה ממשיך את תיאוריית יחסי אובייקט. המטפל אינו לוח חלק אלא עולם ומלואו שנוכח במלואו במפגש הטיפולי. כדברי ארון ״אפשר לשבת מאחורי הספה אך לא ניתן להתחבא באמת״. מוקד החקירה האנליטית עוסק בתהליכים המתרחשים במפגש בין יחסי האובייקט של השניים. אילו אובייקטים מפעילים ומופעלים, נוגעים וננגעים, מלבלבים וקומלים, לאיזה יש זכות דיבור ואילו מושתקים, אילו מוקאים ומופקדים אצל האחר (למשל היבטים של קורבן או תוקפן, מיואש או בעל תקווה, הילד או הבוגר, תלותי או מסוייג). אילו דפוסי יחסים משתחזרים באינטראקציה (דפוסים סדומזוכיסטיים, דפוסים של היבלעות וקריעה, דפוסים אירוטיים ועוד), וגם זוכים לתיקון, פיוס וחמלה בכל רגע נתון. הדגש פה הוא על דו סטריות של יחסי האובייקט.
בניסוח ההתערבויות לא תמיד נחשוף את חלקו של המטפל, אך לעיתים חשיפה זו יכולה להיות מאד מועילה ופורה, במיוחד בהיחלצות ממצבים של אנאקטמנט. לדוגמא, האופן שבו תיקפתי את חווייתו של עומר שחש ש״הצצתי״ לו באופן לא מותאם.
ההדרכות ההתייחסותיות מאד אישיות, ומתעניינות מאד בעולמה האישי של המטפלת-המודרכת וביחסי האובייקט המאפיינים אותה. זאת, כדי להבין לעומק מאיזה מקום פנימי המטפלת חווה ומגיבה אל המטופל שלה, ואל מה בעצם מגיב המטופל (למשל לחלקים נוקשים של המטפלת, לחלקים נזקקים, פצועים, חרדים, פתייניים שלה וכיוב׳). המטפלת היא הקונטקסט אליו מגיב המטופל, והכרחי להכירו היטב, שאחרת זה לנסות להבין ואולי אף לשפוט את המטופל בחלל ריק. המקום הרב שניתן למטפלת ולרגשותיה בהדרכה נועד להיטיב ולהשביח את הטיפול באמצעות העמקת ההבנה של הדינמיקה הדיאדית, ומטרת ההדרכה היא שיפור הטיפול במטופל. יש להיזהר מלהשתמש בגישה זו כרציונליזציה לעיסוק יתר במטפל שבאה על חשבון המטופל והזנחתו. זו לא המטרה, ופירוש כזה של הגישה ההתייחסותית הוא בגדר ״מאל-פרקטיס״ כמובן.
מכאן ואילך אתייחס לשני הזרמים במשותף כי רב המשותף על המבחין ביניהם. המשותף הוא תפיסת התהליך הטיפולי כמסע משותף של שניים, שני סובייקטים עשירים ומלאים הנתונים ללא הרף לאינטראקציה הדדית, שיש בה אינספור מעגלי השפעה הדדית.
אגע כעת בכמה מהם:
פגיעות הדדית. בפסיכותרפיה לכאורה יש צד חלש ונעזר וצד חזק ומעניק. אך המציאות היא מורכבת ושברירית הרבה יותר. שני הסובייקטים שחוברים יחדיו למסע הטיפולי הם במהותם פגיעים, שבריריים, חרדים, תלויים ואחוזים זה בזה. לאחד יש אחריות לא סימטרית כלפי השני, אך שניהם שוהים יחדיו במרחב שיש בו מתח וסכנה, מן העולם הנפשי ומן העולם החיצון. הפגיעות ההדדית מונכחת במיוחד כשיש מצב של לחץ משותף: מגפת הקורונה, מלחמות ישראל וכיוב׳. שניים שחובשים יחד מסכות (מסכות אב״כ, זוכרים?), יורדים יחד למקלט, שותפים לאיום ומתחזקים ביחד.
ויסות הדדי. ״ויסות״ הוא נושא לוהט בחקר התפתחות ילדים בתוך דיאדת הורה-ילד, וכן בפסיכותרפיה מונחת ראיות. ויסות הוא אחד המנגנונים החיוניים ביותר לבריאות נפשית ובינאישית, אשר לו היבטים רגשיים גופניים קוגנטיביים ובינאישיים, ועם זאת גם אחד העדינים ביותר והמועדים לפורענות.
אנחנו ללא הרף מווסתים בעדינות ומקצועיות את מטופלינו. בעזרת כלים רבים, הכלה, הדהוד, אמפתיה, פירוש, דמיון, קונפרונטציה, גבול, אנו מווסתים את ההצפה הרגשית, גובה להבות הכאב, עומק הרגרסיה, עוצמת התוקפנות, החודרנות, המיניות וכו׳.
לעיתים, נכון, בריא ומגדל לאפשר למטופלינו לווסת אותנו (כמו תינוק וילד הלומד לווסת את אימו כדי שתהיה יותר מותאמת אליו). לדוגמא: נחזור לעומר. לאחר תקופה ארוכה בטיפול משהו בו נרגע, והיה פחות זקוק לנוכחות ערה ומגיבה שלי. תגובות מדי מתפעלות שלי אף גורמות לו לסגת. אני מזהה את הדינמיקה ומזמינה אותו לווסת אותי. ״נראה שכשאני מדי מתלהבת אתה נסוג, זה מרגיש פולש למרחב השקט שלך. אני מזמינה אותך לסמן לי כשאני מפריזה, ״להרגיע״ אותי קצת, כדי שיתאפשר לנו להיות בקירבה״.
הכרה הדדית. גם ״הכרה״ ו״תיקוף״ הם נושאים חמים בחקר הפסיכותרפיה מונחת הראיות. היעדר הכרה ותיקוף נאותים בילדות נחשב למחולל ראשוני של הפרעות אישיות.
בטיפול נעניק רצף של הכרה למטופלינו: הכרה בכוחות ובחוויית הפגימות, בכאב ובטראומה, בצרכים וברגשות, בהעברה, וכן הלאה.
לעיתים יש חשיבות התפתחותית רבה לאפשר למטופלינו להעניק לנו הכרה, ולתת לה תוקף, ולא רק להחזיר אותה כחומר השלכתי שראוי לפירוש.
למשל, בתקופה מאוחרת בטיפול בעומר אבי נפטר, והחלטתי לא לספר לו על כך כדי לא לפצוע את ״רצף ההוויה״ שלו. בפגישה שאחרי, נראה שזיהה בחושיו החדים שמשהו לא כשורה, והתעניין בהבעת דאגה עמוקה לשלומי.. כתגובה, בחרתי לשתף אותו באובדן ובתחושותיי, והוא הגיב בחמלה ואמפתיה כנות ומרגשות. הזדמנות זו להכרה אנושית במי שהיה עבורו זמן רב מראה ותו לא, היתה מכוננת, מרגשת ומגדלת עבור עומר ועבור הקשר בינינו.
נתינה הדדית. מדי פגישה אנו מעניקים ונותנים למטופלינו שפע רב: אמפתיה, אהבה, חמלה, פירושים, ידע ואף עצות והכוונה.
לעיתים יש מקום לאפשר להם חוויה של נתינה משמעותית, וקבלה לא-מפרשת של הנתינה הזו. למשל ניצולי שואה כל כך אוהבים את תחושת המשמעות כאשר הם מביאים אוכל ביתי, או מספרים על נסיון חייהם המרתק, או מעבירים מורשת ולקחי חיים. הנכונות של המטפלים לקבל נתינה רבת-ערך זו, ולהיות נכונים להיות מושפעים ממטופלינו, חשובה לריפוי לא פחות מאשר הנתינה הטיפולית עצמה.
(כמובן יש קו דק בין נתינה משמעותית ומגדלת של המטופל, לבין נתינה ממקום מרצה, ״פאלסי״ או נתינה של ״ילד הורי״. נהיה רגישים לדקויות האלו).
ריפוי הדדי. זהו היבט רוחני יותר, ובעיני מונח בו לב המסע ההתייחסותי.
המסע האינטרסובייקטיבי עסוק בריפוי הפצע המשותף לשניים. שני השותפים למסע משתנים משמעותית ונרפאים בו.
בסיפור המופתי ״רופא כפרי״ של קפקא מסופר על רופא שניסה לרפא פצע מוגלתי של נער צעיר אך כושל. בדרך המושלגת לביתו הוא קורס ומת. מסתבר שאצל הרופא היה פצע מוזנח שהביא למותו. על הרופא היה לטפל בפצעו שלו על מנת להצליח לטפל בפצעיהם של אחרים. ביוהרתו הוא לא היה קשוב לעצמו, הזניח את עצמו, והדבר גבה שני קורבנות.
לפעמים ריפוי הפצע בנפשה של המטפלת קודם והכרחי ליכולתה לרפא את הפצע בנפשה של המטופלת (כתבו על כך יפה סימינגטון, בולאס ובארץ - שמוליק גרזי).
למשל, כדי לעזור לעומר להיפרד מהעצמי הגרנדיוזי שלו, גם אני נדרשתי להרפא מהעצמי הגרנדיוזי שלי, שמאמין שמסוגל לקרוא את מטופליי מבלי שיצטרכו לדבר. כדי שהאקהביציוניזם ההגנתי של עומר יוכל לחוש מוכל ולשכוך, היה עלי להתוודע, לקחת בעלות ולטפל במציצנות שלי.
למעשה, אפשר להאמין שכל מטופל נשלח אלינו עם הזדמנות לתיקון וצמיחה פנימית משלנו, שתועיל בתורה לתהליך הטיפולי. (נחזור על האזהרה הבסיסית, שמטרת הטיפול איננה לטפל במטפל, אלא שזו אבן דרך משמעותית בריפוי המטופל, ורווח משני עבורינו ממקצוענו היפה).
כלומר, בחדר יש כל העת הבנייה משותפת של נרטיבים ופירושים וכן משחקיות שיש בה שותפות של שניים (ברוח ויניקוט). האווירה היא דמוקרטית ושוויונית. אין המטפל בעל כוח, סמכות או ידיעה עדיפה, אלא החווייה וההבנות מושגים ומומשגים יחדיו.
ארון מציע הבנה חדשה למושג ה״אינטרפרטציה״. לדידו האינטרפרטציה איננה הסבר אובייקטיבי הנושא אמת מדעית (כפי שפרויד ייחל במודל הרפואי), אלא הוא מבין אותה באופן דומה ל״אינטרפרטציה״ בעולם האמנות. ״ארתור רובינשטיין נותן את האינטרפרטציה שלו לסונטה של שופן״. זוהי גרסא אישית מאד, רוויית סובייקטיביות, של המטפל לחוויה של המטופל. המטופל יכול להרוויח מכך הרחבה של החוויה שלו, התרגשות מהאופן שבו החוויה שלו מהדהדת בעולמו של אדם אחר, או הזדמנות לתקן או לדייק את המטפל. אפשר גם לראות את הפרשנות כמעין ״אובייקט מעבר״ שהמטופל מוזמן לשחק איתו, לשנות אותו, לאמץ אותו או להתקיף/להשליך אותו.
דוגמא יפה לחשיבה זו ניתן לראות במאמרו המופתי של מיטשל ״משאלות צרכים ומשא ומתן בינאישי״. בסופו של יום, מסכם מיטשל, לא נוכל תמיד להבחין בין משאלות וצרכים והאם המטופל זקוק ברגע נתון להיענות או גבול איתן. אין אמת אחת ולכן לא נוכל לגלות אותה. מה שחשוב הוא הדיאלוג, השיח הפורה על מה המטופל זקוק, ולאחר מעשה, מה היתה החווייה שלו, איך זה הרגיש, האם היה לו נכון, מה זה נתן ומה אולי מנע, אם היתה שגיאה או פגיעה, להכיר בה וכו׳. האמת היחידה השרירה היא שהמטפל נותר בעלת האחריות האתית לחתור לטובת המטופל.
עצם הנכונות של המטפל ושל המטופל להינתן, להתמסר, להיעתר, בלשונו של עמנואל גנט, למסע משותף הדדי ומעגלי שכזה, לברוא יחדיו ״שלישי״ אנליטי, בלשונו של אוגדן, שהוא בהגדרה חד פעמי ייחודי, צבע שרק לשניים הספציפיים שחברו להם יחדיו יש אותו. היעתרות זו היא העומדת בלב הריפוי, ולא הפירוש או התובנה שנתפסו כמרפאות עפ״י העמדה הקלאסית. הדדיות אך לא סימטריה היא העיקרון החשוב ביותר, המתנוסס על דגלה של הגישה ההתייחסותית.
הנכונות של המטפל לא רק להיות מעניק, משפיע, נותן הכרה ופירושים, אלא גם להיפך, להסכים להיות מושפע, לקבל הכרה ואף פירושים מאירי עיניים על עצמו ממטופליו (למשל עומר, שהציע פירוש שהתעניינתי במיניותו ממקום של דחף מציצני), ליהנות מהנתינה שלהם, להתפתח ולצמוח ואף להירפא ביחד במסע המשותף, נכונות זו היא המעניקה את הגוון הייחודי לעמדה הטיפולית, והיא גם מבטיחה קריירה מגוונת מצמיחה, שבה המטפלת כל הזמן נבראת ונרפאת מחדש יחד עם מטופליה.
אתם יכולים להתרשם מהאווירה הקליידוסקופית של הדברים, תנועה, צבעים מתחלפים, חוויות המתעוררות על בסיס היקשר, אמיתות נזילות המתהוות במרחב המשותף.. מי מכם שמכיר קצת פילוסופיה יכול בצדק לעגן את ההתייחסותיות בהקשר פילוסופי גאופוליטי של הפוסט מודרניזם. בעקבות שתי מלחמות העולם חלה קריסה של האמונות הגדולות, באמת אחת, אידאולוגיה אחת, נרטיב אחד, מעצמה אחת, ופתיחת המגרש לריבוי, יחסיות והקשריות. רב תרבותיות, דה קונסטרוקציה, פמיניזם.. אין סובייקט המתקיים בלכידות בחלל ריק, אלא הוא נזיל, נברא כל העת מחדש ונטוע בהקשרים חברתיים או יותר נכון, התייחסותיים. הגישה ההתייחסותית היא גישה פוסט מודרנית, המטפל יחתור לאמת חווייתית, נרטיבית, יחסית והקשרית, ולא לאמת נפשית או מציאותית אובייקטיבית.
לעיתים, האופן שבו המטופל והמטפל מגיבים האחד למצב העצמי של השני מגיע לנקודת רתיחה מסוימת המכונה ״אנאקטמנט״, התרחשות בפעולה של דרמת יחסים פנימית, אשר לה שותפים שני הצדדים. הריפוי מתאפשר לאו דווקא בעזרת הפירוש של המתרחש, אלא בעזרת ההיחלצות החווייתית מן האנאקטמנט שיש בה טעם של תיקון, לקיחת אחריות האובייקט על חלקו ואפשרויות יצירתיות חדשות לעומת השחזור הכפייתי בחיי המטופל.
למשל במקרה המוצג, כאמור, האקסהביציוניזם של המטופל הפעיל מציצנות שבי, והחלקים הגרנדיוזיים שלו עוררו גרנדיוזיות בעצמי, אשר גרמה להשתחזרות טראומה שקרתה, אך כמו לא נחוותה בזמנו. בשלב הראשון הכרתי בהתרחשות ובחלקי בה, נתתי תוקף להבחנה שלו ורק בשלב השני לקחנו למקורות ונחשפה טראומה וחלקי נפש פגועים שעברו היפוך תגובה והודחקו. בהמשך עומר יכול היה ״לראות״ אותי כזולת ממשי, וגם פחת הצורך הכפייתי שלו ״להראות״.
האנאקטמנט, אם כן, הוא התרחשות טיפולית ייחודית וקריטית בחשיבותה, שהיא אבן היסוד להבנת הדינמיקה הטיפולית ולקידום הריפוי, בהשוואה ל״טרנספרנס״ בפסיכולוגיה של אדם אחד. יש בו אמנם מרכיב של הזדהות השלכתית (המטפלת ״מופעלת״ בעוצמה לכיוון ההתרחשות הלא מודעת), אך ה״מיכל״ לא חף מתכונות משל עצמו. למשל המציצנות היא שלי, ולא דחף שהופעל בי כתוצאה מהזדהות השלכתית. עם כל מטפל יקרו אנאקטמנטס אחרים, בהתאם לתכונותיו. יכולתי לחשוף שאכן היא שלי, ולא רק להחזיר אותה בעדינות כשלו, היתה תיקון לפגיעה שנפגע מאישה שלא לקחה אחריות על חלקה הפגוע ומהורים שהכחישו את חלקם.
בתהליך מתן התוקף וההכרה השתמשתי בחשיפה עצמית. בפגישה הראשונה שתארתי חשפתי באופן לא מכוון ולא-מודע צורך (מציצני, גרנדיוזי, כוחני), ובפגישה השנייה נתתי תוקף לטענות המטופל, וחשפתי הודאה וצער על הצרכים שלי שגלשו ממני. (לעומת גישות קלאסיות שהיו מחזירות למטופל את דבריו, מפרשות את ההשלכה, או מתעניינות בחוויה שלו מבלי ״לאשר או להכחיש״ את טענותיו). חשיפה היא מאבני היסוד של הטכניקה ההתייחסותית, והשימוש בה לעולם נעשה באופן מבוקר, מווסת, זהיר ולטובת המטופל. כאשר היא מתרחשת שלא במודע, יש הכרה בה ובמשמעותה, במיוחד בהיקשר של אנאקטמנטס.
מטפלים רבים מסתייגים מחשיפה עצמית ושוללים אותה על הסף, מכיון שהיא מאד סוטה מהטכניקה האנליטית המסורתית, ומכיון שיש חשש ממדרון חלקלק, שבו המטפל יתפוס יותר מדי מקום ויציף את המטופל במידע אישי לא רלוונטי ופוגעני, ולא יתן די מקום לעולם ההשלכות שלו, ולתהליכי העברה נקיים. אני מקוה שהסקירה התיאורטית עד כה הראתה כי חשיפה עצמית היא בלתי נמנעת ככל שנרצה לצמצמה, וכן שיש מקום למידה מדודה ומשמעותית של חשיפה עצמית גם בטיפול הדינמי, לצורך השגת מטרות חשובות. .כאן תמצאו מבוא וטבלא בנושא חשיפה עצמית של המטפל/ת בטיפול.
אסיים בדוגמא מעבודתי ב״עמך״.
ההתייחסותיים מרבים לעסוק בטראומה. דייויס ופראולי למשל. בטיפול בניצולי טראומה המטפלת ההתייחסותית תנסה להעניק חוויה של קשר קרוב, אישי סובייקט-סובייקט, ומגוון, שבו חלקי עצמי שעברו דיסוציאציה בעקבות הטראומה יוכלו להפשיר ולבוא לידי מודעות ולידי ביטוי בקשר (ברומברג). זו המקבילה ההתייחסותית להסרת מסך ההדחקה של התיאוריה הקלאסית.
הדוגמא שאביא היא ברוח אוגדן והשלישי האנליטי שלו. אוגדן מציע לחקור היטב את המתרחש בעולם הנפשי של המטפל לא רק כקאונטרטרנספרנס או כהפקדות של הזדהות השלכתית, אלא כעולם ומלואו, חלק בלתי נפרד מההתרחשות הנפשית המתקיימת בחדר כעולם משותף לשניים. ראיייה רחבה זו מאפשרת נשימה, מרחב ביניים יצירתי כלשונו של ויניקוט, והחלצות מרפאה מאנאקטמנטס טראומטיים קשים ביותר.
ההצעה שלי היא שבניצולי שואה מצבי עצמי נהנתניים, מתענגים, מתמסרים עברו דיסוציאציה גורפת שכן הם מדי מעוררי אשמה, בושה, פחד מעונש ופחד משחזור הקטסטרופה. ״אם אני מת אי אפשר להרוג אותי״.. במקביל, גם בעולמה הנפשי של המטפלת, התעוררות והתחברות למצבי עצמי אלו יכולה להיות חווייה מבהילה ומביישת, שמייד מודחקת ומפוצלת מהשיח. כולנו זוכרים מילדותנו, כמה מביך היה הצחוק המדגדג בתוכנו דוקא בצפירה של יום השואה, עד כמה חשנו אשמה, בהלה פן הצחוק יפרוץ חלילה וימיט עלינו אסון, ורק רצינו שזה יעלם... כמה הוקל לנו שבבגרותנו התפתחה בתוכנו מערכת יירוט, מן ״כיפת ברזל״ המיירטת כל בת צחוק בלתי מותאמת עוד לפני שהיא נחווית. אלא שאצל הניצולים ״כיפת הברזל״ הזו יעילה, מתקיפה וחונקת מדי ועלינו לסייע בריכוכה. בנוסף, מטפלים רבים בניצולי שואה הם בני דור שני בעצמם, הסבוכים באיסורים ואשמה על תחושות הנאה והתענגות, כך שריפוי הדיסוציאציה בנפשה של המטפלת הכרחית כתנאי מקדים לטיפול בנפש המטופלת. הדוגמא שנסיים בה מתארת גם היא את סבך ה״אנאקטמנט״ של חווייה טראומטית ואת האפשרות להחלץ ממנו לאוויר מחייה.
דוגמא
כבר 14 שנה שאווה ואני שורדות יחד את בקרי יום ראשון, מנוחת השבת נצמתת אל תוך מוות שקם מידי שבוע לתחייה.
לפגישה היא מגיעה בלי שיניים.
מה קורה? כואב נורא בפה, השיניים החדשות לא מתאימות, הרופא רמאי מחטט בפה, פוצע ומכאיב סתם, אין לה כסף לזה.. הבן עסוק בשלו, מזניח, לא בא להסיע אותה לרופא, עוד שבת נשארה לבד כמו כלב. שורף ויבש בפה.. קשה לדבר.. מה הטעם לטפל בפה כשכבר ממילא הסוף..
הניגון הפולני המבוייש מתגבר עם כל תלונה.
כואבת איתה, אני עוטפת אותה במבטי, מהורהרת. מה את מספרת לי אווה, האם גם אני לא נותנת מענה לסבלך? מכאיבה לך סתם, מחטטת בפצעייך לחינם, מזניחה ומנצלת? משאירה אותך לבד?
מה מבקש פיך חסר השיניים, הדואב.. פיך מתעגל כתינוק, אולי מבקש שאאמץ אותך לחיקי ולא אכאיב לך, שאדע את נפשך בלי צורך במילים, שאערסל אותך לקראת הסוף.. יבש לך בפה אולי את צמאה לחלב..
זרם תלונותיה של אווה גובר, שוצף ומקציף, כמו חלב שחור חונק אותי לפני שאני מספיקה לבלוע ולעכל.. אני נזרקת אל זכרון שבו כפו עלי לאכול קציצה משומנת, ״תבלעי הכל, בשואה הילדים רעבו!״, הקאתי מיד.. אווה רוכנת לעברי בדהירת דיבור, פיה ניתק מפרצופה ומקבל חיים משלו, מאיים לינוק אותי אל תוכו בגמיעה נטולת שיניים, שיתוק משתלט עלי ואיני מצליחה לאמר מילה.
אני נמלטת לחלום בהקיץ על הקביעה עם בן זוגי לצהריים, עוד שעה קלה אהיה שם, במקס ברנר, אולי ארשה לעצמי הפעם להזמין שוקו, חוככת בדמיוני בין שוקולד חלב או מריר..
אך מייד מכה בי האשמה שברחתי, ואיתה הבושה שהעזתי לפנטז על משהו טוב כשאווה מביאה כל כך הרבה קושי. אני מנסה להעיף מתוכי את הפנטזיה שהפריעה לחיבור הבולעני ביננו, אבל לרגע תוהה, אולי העונג הזה שהיה לי מקלט, עונג האכילה, העונג הזוגי, אולי גם הוא בלתי נסבל בעולמה של אווה, מר מאיים משתק ואסור, ואולי גם אותו היא דוחה מעליה, משגרת אותו אל תוכי למשמורת בכספות נפשי, ורד מסתתר בין חוחי פקדונות של רוע, ניצול וכפייה שהפכו לבני בריתנו. אולי העונג האסור הוא שלה לא פחות משלי, ומבהיל ומעורר רגשי אשמה לא פחות מן החסך..?
״די נמאס לי לקטר״ חותכת אווה. ״תעבירי נושא״.
״אווה״, אני מקיצה באחת משרעפיי, כלל לא רגילה שפונה אלי. ״הרי זה המקום שלך, אנחנו מדברות על נושאים שאת בוחרת..״
״לא, תשאלי את משהו..״
״נטשתי אותה״ ליבי מתכווץ, ״היא קוראת לי, מבקשת שאשוב לגעת בכאב שהביאה היום.. שלא אזנח אותה בבדידותה. אבל.. האם יתכן שמזמינה דרך הבקשה שאעביר נושא, שאשיב אלייה כעת משהו נוסף, מר-מתוק, שהופקד אצלי למשמורת..?״
״נו.. תשאלי..״ אווה מתעקשת
״מה שאני רוצה?״
״כן..!״
״אוקי, יש משהו שמסקרן אותי לגבייך שאף פעם לא יצא לנו לדבר..
מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך..?״
״מה?! איזו מין שאלה זו, מה זה קשור עכשיו?״
״אמרת לי לשאול מה שאני רוצה, לקחת את הסיכון..״
״טוב..״, אווה צוחקת, מביטה בי בהתפעמות כמו הייתי הודיני שנחלץ משלשלאותיו אל החופש.
״הו זה קשה.. זה בכלל קרה לי? יש לי שני בנים.. אז כנראה שכן..״ חיוך קל נולד והעיניים נעצמות ״אני צריכה להיזכר מאה שנה אחורה.. כמו חיים של מישהו אחר..״ חולפת לה דקה והזכרון מתהווה:
״זה היה במפעל כפייה לקילוף בצל בוייליצ׳קה.... היה קר וקשה מאד, הייתי קפואה כמו אבן, הידיים מכוסות יבלות, עובדים כמו מכונה.. העיניים כל הזמן דומעות מהבצל.. הייתי בת 14, הוא בן 16 בערך. עבד ליידי, שטני מתולתל עם עיניים כחולות.. היחיד שהיה שורק לעצמו תוך כדי עבודה. הוא היה מגניב לי חתיכת לחם לכיס כל יום, נוגע בי באצבעותיו כאילו במקרה. פעם אחת משך אותי הצידה ונתן לי נשיקה... פה..״
היא פוקחת עיניה ומושיטה אצבע עדינה לפיה, וליבי מחסיר פעימה.
״מרגש..״
״כן. זה היה יפה מאד. היו לו ידיים חמות וטובות״, עיניה נוצצות והיא שוקעת בכורסא.
״מה היה שמו?״
״אולי זליק? אולי רישק?.. לא זוכרת.....לא יכולה לזכור.. די מהר נעלם. אח״כ שמעתי שמת באושוויץ.... כל המשפחה שלו הלכה. לא נשאר שום זכר... אף אחד שיחשוב עליהם.. נעים לי להיזכר....״
שתיקה מרה-מתוקה משתררת.
״אני חושבת עלייך אווה, כמה חזק את נאחזת במה שקשה, פוגע, מאכזב, אולי כי את פוחדת שאם תרשי לעצמך להיות בטוב תפסיקי לזכור את מה שקרה לך ואת יקירייך שמתו, והרי אסור לשכוח. והנה תראי, דוקא התענוג, הרשות שלקחנו להיות עם חווייה כל כך אינטימית ורומנטית, העלה אוצר, כאילו הבחור הנפלא הזה שאהב אותך קם לחיים והיה איתנו היום.. השריקה שלו, תקשיבי, כמעט אפשר לשמוע אותה.. הוא חי שוב לרגע, וזה בזכותך!״
אווה נראית מאד נרגשת, וגם רגועה כפי שלא ראיתי אותה בשנים הרבות של הכרותנו. ידה הקטנה נעה לכיווני ונוגעת קלות בידי, כשהיא מוסיפה בטון ממזרי:
״גם את משכת אותי הצידה..״
אני מצטרפת: ״אולי מפעל הכפייה לא נגמר לעולם, אבל תמיד אפשר להגניב רגעים של אהבה״. מבטינו מצטלבים בחיוך.
בסיום אווה קמה לצאת, ובפנים מקומטות, עיניים זוהרות וחיוך חסר שיניים אומרת:
״מזמן לא הרגשתי כל כך יפה...״
השבתי: ״את יפהפיה..״
ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:
רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית
להמשך הקורס על הגישה ההתייחסותית ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן
