דיון במאמר ״אובייקטים ותופעות מעבר״ / ויניקוט

 

דיון במאמרו של ויניקוט - אובייקטים ותופעות מעבר

רוני פרישוף

 

 בין המאמר “מושקעות אימהית ראשונית״, דרך ״היכולת להיות לבד״, ועד למאמר הנוכחי, אנו רואים כי בדיאדת אם-תינוק נפתח מרחב של ניפרדות.

ניפרדות זו נוצרת תוך כדי ויסות הדדי של האם ותינוקה. האם מחלימה בהדרגה מהpmp וחוזרת לחייה ולסובייקטיביות הניפרדת והנוכחת שלה, ואילו התינוק מצידו פחות תלוי בה, מתנסה בחוויות של אוטונומיה ויצירה וגם אוהב את הלבדיות ומגלה עניין בעולם שאינו “אני” ושאין לו שליטה מאגית בו.

 

היכולת להיות לבד מייצגת ניפרדות ואוטונומיה, ומתהווה באופן פרדוקסלי בזכות נוכחות שקטה, מיטיבה ולא חודרנית של אחר משמעותי, המהווה בסיס בטוח, ומאפשר לבדיות כמו גם אקספלורציה של העולם החיצון והעולם הפנימי. היכולת להיות לבד בנוכחות אחר מאפיינת מצבי ידידות, שקט שאחרי סערת האהבה, מצבי פרידה, וגם ביכולת להיות לבד בהמון או בקבוצה גדולה, ביכולת לשאת סבל נפשי ואף ביכולת למות. היכולת הזו מתאפיינת ע"י מרחב נפשי שמתחילים להיווצר בו ייצוגים מופנמים של האובייקט וגם ייצוגים סימבוליים שלו, המצויים בין פנים לחוץ, כמו תמונה, הזייה או אובייקט מעבר שעליו נרחיב כעת את הדיבור.

 

את הדיון על המאמר המכונן של ויניקוט ״אובייקטים ותופעות של מעבר״ נפתח בקטע קצר מתוך הסרט “להתחיל מחדש” עם טום הנקס.

ויניקוט אומר,” אין רציני כמו משחק של ילד”. כאן בסרט אנחנו רואים שאובייקט המעבר היה קריטי להישרדות נפשית. בהמשך למאמר "היכולת להיות לבד", גיבור הסרט שרד לבד ארבע שנים בזכות אובייקט המעבר שהחזיק עבורו מרחב של קשר, דיאלוג, יצירתיות וחיות של יחסי אובייקט. אנחנו רואים איך הוא משתמש באובייקט המעבר, פורק עליו כעס, מטיח אותו, מתנצל בפניו, מחבק אותו, משחק איתו, מתאבל עליו.

אגב גם הקולנוע עצמו הוא מרחב מעברי, ואי אפשר שלא להתפעל מיכולתו האדירה של השחקן להיכנס לתפקיד מבלי לאבד את העצמי שלו, תופעת מעבר בפני עצמה.

גם אנחנו הצופים, היכולת שלנו להתמסר לחווייה, תוך שאנו משעים את הידיעה שמדובר במצב מבויים ומלאכותי, היא תופעה מעברית. (ילדים מאד פוחדים מקולנוע כי אין להם עדיין מרחב מעברי והם חווים את הסרט כמציאות, ואילו אנשים קונקרטיים מאד מתקשים להנות מקולנוע כי הם כל הזמן במודעות ״זה לא דם זה סתם קטשופ״).

במקביל, יכולותינו כמטפלים להיכנס ל״דמות״ שהמטופל מביים או זקוק לה, להענות לטרנספרנס, לחוות בעוצמה קאונטר-טרנספרנס (הזדהות השלכתית), וכו׳, ובתוך כך לא לאבד את זהותנו, הבנתנו המקצועית, ואת שפיותנו, גם היא מחייבת ומבטאת יכולות ״מעבריות״.

 

המאמר של ויניקוט, אוביקטים של מעבר ותופעות מעבר, מהווה אחת התרומות החשובות ביותר בכתיבה הפסיכואנליטית על ההבנת הטבע האנושי.

פרויד התייחס לשני עקרונות של הנפש – עקרון העונג, ועקרון המציאות. קיים עולם פנימי עם רצונות ותשוקות, ואל מולו קיימת מציאות בה חייבים להתחשב, ולהתאים את עצמינו בעזרת מנגנוני הגנה למגבלות שהיא יוצרת. ויניקוט ראה בעקרון המציאות, ובקיומה של מציאות, עובדה שאינה ניתנת לויכוח, אבל יחד עם זה, עלולה להוות אויב של ספונטניות, יצירתיות, ותחושה של העצמי האמיתי. ''עקרון המציאות הוא עלבון'' לילד, הוא טוען. כך למשל, כאשר ילד שזה עתה למד ללכת, ומרגיש כמו מלך העולם, נופל, הוא בוכה לא בגלל הכאב אלא בגלל העלבון על החבטה בפנטזית הכל-יכולות.

 

בשלות מחייבת מסוגלות לקבל ולגלות, מתוך סקרנות והתעניינות ולא עלבון וכניעה, עולם שהוא ''לא אני'' וקשר של ה''אני'' עם העולם הזה, קשר מפרה הדדית. השאלה שהעסיקה את ויניקוט היא: איך פעוט מצליח לגשר בין פנטזיה (פנטזייה אומניפוטנטית, פנטזיית התמזגות, פנטזייה אידאליזציה של ההורה, פנטזיה שכל העולם סובב סביבו) לבין מציאות שאינה תואמת לפנטזיה, מבלי לצנוח באופן פתאומי לבור של התפכחות כואבת, חבטה במציאות הקשה ונסיגה לעמדה סכיזופרנודאידית. הוא טוען שבעצם אין זה מספיק לדבר על הטבע האנושי רק במונחים של מציאות פנימית וחיצונית בלבד. ויניקוט מוסיף לחשיבתם של פרויד וקליין אזור של חוויה נפשית אשר מוהל בתוכו מציאות פנימית וחיצונית כאחד. אזור בו האני והלא אני נושקים,  מרחב של אשליה, בו הילד מרגיש שהוא יוצר במו ידיו את המציאות שאותה הוא מגלה. במרחב זה המציאות החיצונה משתלבת במידה מספקת עם  חווית האומניפוטנטיות של הילד. רק כך, הילד מסוגל לקבל ולהפנים את המציאות בה הוא חי מבלי להרגיש עלבון, ובלי להרגיש שהוא נדרש לוותר על היצירתיות וספונטניות של עצמו. בקבלת המציאות בדרך כזו אין חיקוי, ואין ריצוי לסביבה.

ויניקוט מייחס לפעוט יכולת נפשית מורכבת, שבה הוא מסוגל להחזיק מתח יצירתי לפיו מה שהוא מצא הוא גם מה שהוא ברא, ואין לאתגר אותו בשאלה “האם מצאת או המצאת”, כך מקל המטאטא הופך לסוס, כאשר ידוע שהוא מקל אך גם ברור שהוא סוס.

זו יכולת שמשמשת לו להתקשר אל אובייקט מעבר, אובייקט יקר לילד וטעון משמעות, בדרך כלל רך וזמין, שנתפס בו בזמן כחלק מהמציאות החיצונה אך גם כבריאה ורכוש אישי, ומשרת פעולות של יצירה ודמיון, הרגעה, ופורקן של יצרי אהבה ושנאה, שליטה והתמסרות. אובייקט המעבר שורד ״התקפות״ עוצמתיות של כעס, וגם של אהבה, והוא אינו נכחד, מתרחק, וכן אינו נוקם, ובכך מסתייע הפעוט לצבור אומץ ואמון להתחיל במסע לעבר יחסי גומלין עם ״אחר״ שאיננו ״אני״.

יכולות להתפתח גם תופעות מעבר כמו טקס, חברים דמיוניים, שיר אהוב וכו'. בהמשך ההתפתחות, האובייקט אינו "מופנם" וגם אין פרידה או אבל עליו. גורלו לאבד בהדרגה את טעינותו הרגשית, ולהיות מורחב ומפושט אל עבר כל תופעות התרבות, מרחבי המעבר ואיזורי הדמיון בחייו של אדם. באופן דומה, גם הקשר הטיפולי נטמע ומפושט לחייו של האדם, וגורלו להסתיים באופן טבעי ולעיתים אפילו להישכח.

 

המרחב של תופעות ואובייקטים של מעבר קרוי מרחב ביניים. על שום מה "ביניים" ראשית בין התינוק והאם, כי הוא נוצר ונמתח כמרחב ביניהם כאשר מתחילים תסכולים אופטימליים וניפרדות מהאם. אז בין מה למה?

בין התינוק לאם

בין הלבד לביחד

בין נוכחות להיעדר

בין התמזגות לנפרדות

בין אשלייה (של אומניפוטנציה) לבין התפכחות 

בין פנים לחוץ

בין המצאה למציאה

בין חלום לעירות

בין אהבה לתוקפנות

בין הקונקרטי למופשט

בין אוטו אירוטיות לבין יחסי אהבה

 

בגלל איכות ה״ביניים״ שלו, מרחב המעבר, והפרי שלו אובייקט המעבר, משרתים במיוחד במצבי מעבר כמו: בהליכה לישון ביציאה מחוץ לבית, בנוכחות של זר, בכניסה לגן, ברגעי מצוקה. והתרגשות. עם זאת, האובייקט המקורי, אמא, צריכה לשוב ולנכוח מדי פעם ו"לתדלק" אותו בטעינות רגשית. אם יש אובדן או נטישה של האובייקט הראשוני, האיכות הסימבולית קורסת והמרחב המעברי מתרוקן מתוכן.

 

דוגמא: ניצולת שואה שכל משפחתה נספתה, אך נותר עימה אובייקט המעבר המקורי – שמיכה שאימה סרגה והיתה צמודה אליה בתלאות השואה, גם כאשר האם עצמה ניספתה. אובייקט המעבר  איפשר לה לשמור על מרחב ביניים נפשי בזמן השואה,  ובהמשך חייה לעבוד באופן יצירתי כמורה למלאכה. ברבות השנים, בהעדר האובייקט הראשוני, מרחב הביניים קרס והעיסוק היצירתי הפך לאגרנות כפייתית של ״ג'אנק״, ממנו תכננה ליצור אך הוא רק נערם וסתם את הבית וגרם סבל עצום לה ולמשפחתה. למרות הבעייתיות בסימפטום, התברר לנו, כי הוא מייצג בעולמה הנפשי תקווה לחידוש הקשר עם אימה ועם מעייני היצירה הנובעים מן הקשר עימה. בקשר הטיפולי החם שוקם משהו ממרחב ההתקשרות לאובייקט הראשוני, שבהדרגה איפשר למטופלת ליצור מעט מן החומרים שאגרה, לתרום או למסור חומרים אחרים, ולפנות מעט את המרחב החיצוני והפנימי..

 

המרחב הפוטנציאלי הוא אם כן המקום בו מתקיימת חיות ויצירתיות, שבו האמא והתינוק, וגם המטפל והמטופל, יכולים לחשוב יחד באופן מקורי ויצירתי, המקום בו ניתן לחוות באופן ברור את העצמי שבורא ומגלה את העולם כל הזמן. מקום זה נותן משמעות לחיים שלנו, מעשיר אותם ואת הקשר שלנו עם הזולת. זו סוג של התקיימות יצירתית שהיא ההיפך מהיענות וריצוי לסביבה, משיחזור כפייתי או מהתפרקות פסיכוטית.

 

גם הטרנספרנס עצמו הוא אזור ביניים, שבו מתקיים מתח ומשחק מתמידים בין שיחזור העבר לבין איפשור החדש, בין ההשלכה לבין הגילוי.

במילותיו של ויניקוט: '' פסיכותרפיה מתבצע בחפיפה בין שני אזורי המשחק, זה של המטפל וזה של המטופל. אם המטפל איננו מסוגל לשחק אז הוא לא מתאים לעבודה הטיפולית. אם המטופל אינו מסוגל לשחק, אז נדרש משהו אשר יאפשר למטופל להיות מסוגל לשחק, ואשר לאחר מכן, ניתן להתחיל בפסיכותרפיה.'' המצב האידיאלי הוא זה שהמטפל מסוגל לשחק, המטופל יכול לשחק, והם נפגשים במגרש משותף של האשלייה, מגרש אשר כולל בתוכו גם מציאות וגם פנטזיה של שתי הנפשות הפועלות. השאלה האם זו מציאות או פנטזיה בכלל לא דורשת מענה או פתרון,  ועל כן ויניקוט לא מפרש פירושי העברה אלא רואה  בטרנספרנס זירת משחק, כל עוד נשמר המתח הדיאלקטי בין השלכה לגילוי, פנים וחוץ, מיזוג וניפרדות.

תהליכים טיפוליים כמו העברה, העברה נגדית, והזדהות השלכתית, מתקיימים במגרש המשחקים של המרחב הפוטנציאלי, במרחב המשותף של האשלייה של מטפל-מטופל.

 

במצבים יותר פתולוגיים, או בשעות דחק ומשבר בחיים, לא מתקיים מרחב מעברי. המציאות קשה וקונקרטית, הישרדותית נעדרת יצירתיות ומשחק מצד אחד, למשל אצל הסכיזואיד אצל האובססיבי והפוסט-טראומטי, או שהפנים מציף את כל החוויה עד לכדי פסיכוזה, או מצב גבולי של גלישה פסיכוטית.

פעמים רבות הסימפטום מייצג אובייקט מעבר שלא צלח שלב עוברי ונשאר קפוא ונוקשה, אובייקט פטישיסטי, חיתוך עצמי, טקס כפייתי, האתגר הוא לספק holding שלא יעלים את הסימפטום אלא יטמיר אותו לתופעה מעברית (למשל, מטופל שמביא לטיפול בדלים, אבנים ואפר מהרחוב, וכאשר אני אוספת לקופסא, ומשקפת את חוויית הזוהמה, הנטישה והבלתי נראות של חפצים אלו, הוא לאט לאט נמשך לעבודות יד ולבסוף נהייה צורף הזוכה להכרה).

 

הפעוט החרד, המאופיין בהתקשרות חרדה, עסוק כל כך  בחרדות כלייה, נטישה או היבלעות, שאין לו פנאי נפשי ללמוד להיות לבד ולהנות מהיצירתיות שלו. הוא עסוק בריצוי והישרדות, אינו מפתח אובייקט מעבר ואינו מסוגל להרגיע את עצמו ולייצר תחליפים סימבוליים. זו הטרגדיה של הילד החרד: הוא, שהכי זקוק לתחליף מאוזן יותר לאם הנעדרת או החודרנית ולאמצעי הרגעה עצמית, לא מסוגל לייצר זאת. לעומת זאת הילד שנהנה מאימהות טובה דיה וסביבה מאפשרת, דוקא הוא זוכה לחוויית מרחב הביניים ואובייקטי המעבר. (כמו שילדים מבוססים מקבלים חוגי העשרה..). זהו חוסר שוויון אבולוציוני משווע וטראגי, שהטיפול הוא מקום לקבל הזדמנות שנייה, ולתקנו.

 

בטיפול, כאשר אין התקיימות של מרחב הביניים מסיבה כלשהיא, יש קריסה של סימליות, ובמקומה מופיעה חשיבה המאופיינת בקונקרטיות ודו ממדיות, החדר מתמלא שממה ועייפות, ואווירה כמעט אוטיסטית שוררת בחדר אל מול דיבור קונקרטי של מטופל על הא ודא, בלי חשיבה משמעותית או פנטזיה. או מנגד, הפנטזייה משתלטת והטרנספרנס הופך לפסיכוטי, פרוורטי, המטפלת היא האמא המפתה, או הרוצחת המרעילה. אין מרחב סימבולי או מקום לספק. העברה בעצם מסוגלת להתקיים במקום בו יודעים שזה לא מציאותי אבל מרגישים שזה מציאותי בעת ובעונה אחת. הפרדוקס הזה, שהמטפל הוא לא אמא, אבל הוא נחווה כמו אמא, ובעצם זה לא משנה באותו רגע, מסוגל להתקיים בצורה מיטיבה כזו רק כאשר יש מרחב פוטנציאלי.

לעיתים תהליכי ההעברה הופכים להיות עוצמתיים, ולהחוות כממשיים לחלוטין (״את מתעללת בי! אני אתלונן עלייך שישללו לך את הרשיון!״ או ״אני יודע שאת רוצה להיות איתי ברומן ורק פוחדת להודות, כדי שתתרגלי בהדרגה, ניפגש פעם הבאה בבית קפה.״). במקומות האלו משימתו של המטפל למצוא את המרחב הפוטנציאלי בתוכו כדי לתת משמעות לנעשה בחדר, ולהרחיב את הנעשה מחוויה קונקרטית, ממשית, ומלחיצה, לחוויה עם מרחב, משחק, ותלת מימדיות, עם אפשרות לחשיבה ודיאלוג. לעיתים דרושה השתהות והחזקה של מצבים קשים ורגשות עזים, לאורך זמן, כדי להשיג התרחבות זו, ולנוע ממקום קונקרטי/פסיכוטי למקום של מרחב פוטנציאלי.

 

תפקיד המטפל לסייע בעזרת נוכחותו, החזקתו, יכולתו המשחקית והתערבויותיו לשיקום המרחב המעברי בין שני קטביו: קוטב המציאות ״החיצונה״ וקוטב המציאות ה״פנימית״.

דוגמא לקריסת מרחב המעבר לקוטב של העולם הפנימי:

פציינט פסיכוטי פרנואידי באשפוז כפוי מרגיש רדוף ע״י הצוות ומאיים על כולם בכלב דמיוני אגרסיבי. הוא מוצף כולו בפנטזיות של רדיפה ואין לו כל קשר למציאות. אני מנסה ולעיתים מצליחה למצוא בתוכי ״משחקיות״ מול מטופל מפחיד זה, שבעיני הוא בעיקר מפוחד, ורואה את ה״כלב הדמיוני״ כמעין חבר דמיוני, גרעין של תופעת מעבר. בפגישה אני מתייחסת אל הכלב, מפחדת ממנו, מתעניינת לגביו. המטופל מרגיש מוחזק מהתייחסותי המכבדת ומשתתפת בעולמו (אני מאמינה שהוא חווה אותי משחקית, ולא פסיכוטית), ובמהלך הפגישות חשיבתו מתארגנת והוא מספר לי עד כמה מציאות חייו קשה: הוא סופג התעללות בבית ואחותו גוססת מסרטן. הפסיכוזה, ועימה האשפוז, מסתברת כדרך מילוט עבורו מהמציאות הקשה. הוא ״הורס״ את המציאות בטרם היא תהרוס אותו. כאשר הפגישה מסתיימת, בא הקץ למרחב הפוטנציאלי שהשיב לו לרגע את שפיותו, והוא חוזר לצרוח במסדרון בפסיכוזה פרנואידית.

 

דוגמא לקריסת מרחב המעבר לקוטב המציאות החיצונה:

יוסי הוא פקיד בנק נוקשה דל וקונקרטי, שפונה לטיפול בגלל תופעות של חרדה קלה. זהו הטיפול הראשון בחיי, ולתדהמתי ולדאבון ליבי אני מוצאת עצמי מיובשת ומשועממת. יוסי מתייחס לטיפול כ״שעורים״ ואין בו כל מרחב לפנטזיה או לרגשות. הוא מתאר בית נוקשה בו אסרו לשחק, והיו חייבים להענות לצווים של תפקוד. אני ממשיגה מחדש את הסימפטומים הגופניים של החרדה כסימני ״חיות״, המבקשים בתוכו חופש.. יוסי אוהב את הפירוש, אשר מרגיע אותו, הוא בא ברצון לטיפול אך ממשיך להיות דל, תאורי וקונקרטי להחריד.

בסירוב להיכנע לשיעמום אני ״מחייה״ את הטיפול בעזרת שאלות משחקיות, כמו מה יעשה אם יגיע שודד בנק, איך הוא מתמודד עם כל המזומנים שמגלגלים בין ידיו והאם אין פיתוי לסחוב לעצמו קצת, איך מתייחס ללקוחה יפה.. יוסי לאיטו מצטרף לרוח המשחקית, ועונה לשאלות בהומור והפעלת הדמיון. שפת גופו משתחררת והופעתו משתנה. לפגישה אחת גידל זקן והתייחס אלי בסמכותיות, באחרת פרם כפתור והיה פלרטטן, באחרת שיתף במצוקה כמו ילד הבוכה לאימו. נראה היה כי ״מצבי עצמי״ מגוונים מופשרים ובאים לביטוי במרחב המשחקי שיצרנו. במקביל, החל לשחק עם ילדיו ולראשונה חווה קשר רגשי ומהנה עימם.

בסוף הטיפול הקצר אמר שמאד מצפה לפגוש לפגוש אותי באספה של ״מרכז הליכוד״. היה ברור שמדובר בהשלכה מעולמו הפנימי, שכן המראה שלי והעמדות שביטאתי שונות ממה שראה בי, אך דוקא השלכה זו שימחה אותי מאד, כי נראה שהותנעה יכולת לפנטז ולהשליך על המציאות חומרי נפש משל עצמו, ולברוא אותי כמשהו משלו.

יוסי כלל לא הגיב לפירושים ולא נענה לאקספלורציה דינמית. אולם החוויה המשחקית ביחסי טרנספרנס-קאונטר טרנספרנס העירו בו מרחב ביניים ואיפשרו לו תחושת חיות ותנועה נפשית.  כלומר, ברוב הטיפולים מטופלינו צריכים עזרה להרגיע השלכות ולהסתגל טוב יותר למציאות, אולם לעיתים הם צריכים ללמוד מעט להשליך ולקרב את המציאות אל עולמם הנפשי (-:

 

לאורך פגישה אחת אפשר לזהות תנודות ושינויים בהתקיימות מרחב המעבר, כשהקריסה קשורה לכשל אמפתי, לסיום המפגש, לתשלום וכיוב'.

 

אסכם את הדיון בדוגמא לאפשרות להחיות את מרחב הביניים שקרס במציאות ספוגה בטראומה ואימת מוות, קונקרטית ודלה. 

הדוגמא ממחישה את העמדה הטיפולית האקטיבית והמעורבת, בהובלת שיקום המרחב שקרס.

 

 

פגישה

כבר 14 שנה שאווה ואני שורדות יחד את בקרי יום ראשון, מנוחת השבת נצמתת אל תוך מוות שקם מידי שבוע לתחייה.

 

לפגישה היא מגיעה בלי שיניים.

 

מה קורה? כואב נורא בפה, השיניים החדשות לא מתאימות, הרופא רמאי מחטט בפה, פוצע ומכאיב סתם, אין לה כסף לזה.. הבן עסוק בשלו, מזניח, לא בא להסיע אותה לרופא, עוד שבת נשארה לבד כמו כלב.  שורף  ויבש בפה.. קשה לדבר.. מה הטעם לטפל בפה כשכבר ממילא הסוף..

הניגון הפולני המבוייש מתגבר עם כל תלונה.

כואבת איתה, אני עוטפת אותה במבטי, מהורהרת. מה את מספרת לי אווה, האם גם אני  לא נותנת מענה לסבלך? מכאיבה לך סתם, מחטטת בפצעייך לחינם, מזניחה ומנצלת? משאירה אותך לבד?

מה מבקש פיך חסר השיניים, הדואב.. פיך מתעגל כתינוק, אולי מבקש שאאמץ אותך לחיקי ולא אכאיב לך, שאדע את נפשך בלי צורך במילים, שאערסל אותך לקראת הסוף.. יבש לך בפה אולי את צמאה לחלב..

 

זרם תלונותיה של אווה גובר, שוצף ומקציף, כמו חלב שחור חונק אותי לפני שאני מספיקה לבלוע ולעכל..  אני נזרקת אל זכרון שבו כפו עלי לאכול קציצה משומנת, ״תבלעי הכל, בשואה הילדים רעבו!״, הקאתי מיד..  אווה רוכנת לעברי בדהירת דיבור, פיה ניתק מפרצופה ומקבל חיים משלו, מאיים לינוק אותי אל תוכו בגמיעה נטולת שיניים, שיתוק משתלט עלי ואיני מצליחה לאמר מילה.

אני נמלטת לחלום בהקיץ על הקביעה עם בן זוגי  לצהריים, עוד שעה קלה אהיה שם, במקס ברנר, אולי ארשה לעצמי הפעם להזמין שוקו, חוככת בדמיוני בין שוקולד חלב או מריר..

אך מייד מכה בי האשמה שברחתי, ואיתה הבושה שהעזתי לפנטז על משהו טוב כשאווה מביאה כל כך הרבה קושי. אני מנסה להעיף מתוכי את הפנטזיה שהפריעה לחיבור הבולעני ביננו, אבל לרגע תוהה, אולי העונג הזה שהיה לי מקלט, עונג האכילה, העונג הזוגי, אולי גם הוא בלתי נסבל בעולמה של אווה, מר מאיים משתק ואסור, ואולי גם אותו היא דוחה מעליה, משגרת אותו אל תוכי למשמורת בכספות נפשי, ורד מסתתר בין חוחי פקדונות של רוע, ניצול וכפייה שהפכו לבני בריתנו. אולי העונג האסור הוא שלה לא פחות משלי, ומבהיל ומעורר רגשי אשמה לא פחות מן החסך..?

 

 ״די נמאס לי לקטר״ חותכת אווה. ״תעבירי נושא״.

״אווה״, אני מקיצה באחת  משרעפיי, כלל לא רגילה שפונה אלי. ״הרי זה המקום שלך, אנחנו מדברות על  נושאים שאת בוחרת..״

״לא, תשאלי את משהו..״ 

״נטשתי אותה״ ליבי מתכווץ,  ״היא קוראת לי, מבקשת שאשוב לגעת בכאב שהביאה היום.. שלא אזנח אותה בבדידותה. אבל.. האם יתכן שמזמינה דרך הבקשה שאעביר נושא, שאשיב אלייה כעת משהו נוסף, מר-מתוק, שהופקד אצלי למשמורת..?״

״נו.. תשאלי..״ אווה מתעקשת

 ״מה שאני רוצה?״

 ״כן..!״

״אוקי, יש משהו שמסקרן אותי לגבייך שאף פעם לא יצא לנו לדבר..

 מתי היתה הנשיקה הראשונה שלך..?״ 

״מה?! איזו מין שאלה זו, מה זה קשור עכשיו?״

״אמרת לי לשאול מה שאני רוצה, לקחת את הסיכון..״

 ״טוב..״, אווה צוחקת, מביטה בי בהתפעמות כמו הייתי הודיני שנחלץ  משלשלאותיו אל החופש.

״הו זה קשה.. זה בכלל קרה לי? יש לי שני בנים.. אז כנראה שכן..״ חיוך קל נולד והעיניים נעצמות ״אני צריכה להיזכר מאה שנה אחורה.. כמו חיים של מישהו אחר..״ חולפת לה דקה והזכרון מתהווה:

 

 ״זה היה במפעל כפייה לקילוף בצל בוייליצ׳קה.... היה קר וקשה מאד, הייתי קפואה כמו אבן, הידיים מכוסות יבלות, עובדים כמו מכונה..  העיניים כל הזמן דומעות מהבצל.. הייתי בת 14, הוא בן 16 בערך. עבד ליידי, שטני מתולתל עם עיניים כחולות.. היחיד שהיה שורק לעצמו תוך כדי עבודה. הוא היה מגניב לי חתיכת לחם לכיס כל יום, נוגע בי באצבעותיו כאילו במקרה. פעם אחת משך אותי הצידה ונתן לי נשיקה... פה..״

היא פוקחת עיניה ומושיטה אצבע עדינה לפיה, וליבי מחסיר פעימה.

 ״מרגש..״ 

״כן. זה היה יפה מאד. היו לו ידיים חמות וטובות״, עיניה נוצצות והיא שוקעת בכורסא.

״מה היה שמו?״

״אולי זליק? אולי רישק?.. לא זוכרת.....לא יכולה לזכור.. די מהר נעלם. אח״כ שמעתי שמת באושוויץ.... כל המשפחה שלו הלכה. לא נשאר שום זכר... אף אחד שיחשוב עליהם.. נעים לי להיזכר....״

 

שתיקה מרה-מתוקה משתררת.

 

״אני חושבת עלייך אווה, כמה חזק את נאחזת במה שקשה, פוגע, מאכזב, אולי כי את פוחדת שאם תרשי לעצמך להיות בטוב תפסיקי לזכור את מה שקרה לך ואת יקירייך שמתו, והרי אסור לשכוח. והנה תראי, דוקא התענוג, הרשות שלקחנו להיות עם  חווייה כל כך אינטימית ורומנטית, העלה אוצר, כאילו הבחור הנפלא הזה שאהב אותך קם לחיים והיה איתנו היום.. השריקה שלו, תקשיבי, כמעט אפשר לשמוע אותה.. הוא חי שוב לרגע,  וזה בזכותך!״

 

 

אווה נראית מאד נרגשת, וגם רגועה כפי שלא ראיתי אותה בשנים הרבות של הכרותנו. ידה הקטנה נעה לכיווני ונוגעת קלות בידי, כשהיא מוסיפה בטון ממזרי:

 ״גם את משכת אותי הצידה..״

אני מצטרפת:  ״אולי מפעל הכפייה לא נגמר לעולם, אבל תמיד אפשר להגניב רגעים של אהבה״. מבטינו מצטלבים בחיוך.

בסיום אווה קמה לצאת, ובפנים מקומטות, עיניים זוהרות וחיוך חסר שיניים אומרת:

 ״מזמן לא הרגשתי כל כך יפה...״

 השבתי: ״את יפהפיה..״

 

 

ביבליוגרפיה:

Winnicott, D. W. (1953) Transitional Objects and Transitional Phenomena—A Study of the First Not-Me Possession. International Journal of Psychoanalysis 34:89-97

 

ביקרת וקראת? אשמח אם תשאירו תגובה (:

 

להמשך הקורס על ויניקוט ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן