החלום באמנות - הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו

התייחסות לחלימה באמנות הינה עתיקה כמו האמנות עצמה.

לא פלא שכך. החלום והיצירה נובעים שניהם מאותו שורש. ממעמקי הנפש, מאיזורים פרטיים, משוחררים יחסית מנורמות חברתיות ומכבלי המציאות, לא-מודעים בחלקם הגדול, ראשוניים ולאו-דוקא רציונליים, ואפילו חולקים גלי מוח דומים.

החלום והיצירה מסייעים ליוצרם להתחבר אל עמקי תודעתו ולעבד חומרים המעסיקים אותו, ומניבים לו קשת רחבה של רגשות החל מכאב בלתי נסבל ועד להתרוממות רוח. רגשות יקרים ועמוקים. 

בתולדות האמנות, ניתנו דגשים ומשמעויות שונות לחלום בהתאם לרוח התקופה. במאמר זה אסקור בקצרה את הזרמים והאמנים המרכזיים שהתייחסו לחלום ביצירתם. מפאת קוצר היריעה הרשימה תתיחס רק לאמנות הציור בתקופה המודרנית.

 

 

רומנטיציזם

 

התנועה הרומנטית שצמחה באירופה במאה ה-18 מחתה כנגד הריאליזם הקלאסי, וכנגד הרציונליזציה המדעית של הטבע והאדם בהן דגלו תנועות האינטלקטואליות ב"עידן הנאורות".

התנועה הרומנטית שמה את האדם במרכז יקום,  והפליגה בחשיבותם של רגשות, השראה ואינטואיציה בעולמו, כפי שבאים לידי שיא בתופעת החלום. ציור החלום נתפס כמסמל את ה״מוזה״, ההשראה, והיצירתיות של האמן.

 

ויליאם בלייק:

 

בציור זה צייר הצייר והמשורר הבריטי וויליאם בלייק את חלום יעקב: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו".

חידת היצירה העסיקה את בלייק כל ימיו. היצירה היתה עבורו כסולם, המקשר את היוצר עם יוצר העולם. הפירוש שבלייק העניק לחלום יעקב נוגע בחתירה אל מקור הבריאה, המסומלת בחדירה אל הירח, שלצידו, המלאכיות - מוזות היצירה.

 

״חלום יעקב״ 1805

 

 

פרנצ'סקו גויה

 

פרנצ'סקו גויה, צייר ספרדי מן המאה ה-18, נחשב כאבי האמנות המודרנית.

למרות שחלק ניכר מיצירתו הוקדש לנושאים חברתיים ופוליטיים, חלק אחר תאר את האישי, המסוייט, החלומי. תמונותיו האישיות הן תמונות חזיון קודרות ורבות עוצמה שצויירו במכחולו הישר על קירות ביתו. ביצירות אלו הוא מעצים את סגנונו הרומנטיציסטי עד כדי ביטוי אקספרסיבי מדהים.

מספר מיצירותיו הוקדשו במפורש לחלומות ולסיוטים. תמונה זו ״סטורן אוכל את צאצאו״, שצויירה על קיר חדר האוכל בביתו, מתארת סיוט שיתכן שמבטא טראומה או קונפליקט פנימי בנפש האמן.

 

״סטורן אוכל את צאצאו״ 1818-1820

 

                                

 

                                                                                                                                                                                                                                 

 אקספרסיוניזם וסימבוליזם

 

בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 תנועות ה-סימבוליזם  ו-אקספרסיוניזם השתמשו בחלום כייצוג של מרחב הביניים שבין מציאות לפנטזיה, עולם פנימי וחיצוני.

זרמים אלו קידשו יצירה שצומחת  מרגשות סובייקטיביים ותכנים פרטיים ומבטאת את עולמו של האמן. התמונות האקספרסיוניסטיות מבטאות את תחושתו האינדיבידואלית של האמן ומחוייבות להן, ולא את מציאות העולם הסובב אותו. מאפיינים אותן הצבעים הסמליים, המועצמים, והדימויים המוגזמים, תוך התייחסות להיבטים האפלים והמסתוריים של הנפש האנושית. היוצרים הסימבוליסטים שילבו היבטים שונים של המציאות בדרך של רמיזות ובאמצעות סמלים דו-משמעיים אך בעלי עוצמה רבה. הם שילבו מיסטיציזם דתי וביטויים ארוטיים, דקדנטיים וקמאיים. שני הזרמים השתמשו בחלומות כדי להדגיש את האישי והאינדוידואלי.

 

אדוורד מונק

אדוורד מונק הינו אחד האמנים המשפיעים ביותר על צמיחת הזרם האקספרסיוניסטי. עבודתו הבשלה של מונק עוסקת בתגובתו של היחיד אל מול החברה. ציורו המפורסם "הצעקה" יכול להתפרש כמסמל את ייסורי האדם המודרני. הציור מציג דמות חדורת פאניקה המזכירה בעיצובה גוויה ועובר כאחד. כאשר נשאל על "הצעקה" אמר כי ההשראה נבעה מסיוט אשר חלם בלילה: בעודו מביט ממרחק רב על גשר שמע זעקה מחרידה מבלי שיכול לראות את מקורה. במקום זאת רק ראה הולכים ושבים ממשיכים לנוע על הגשר.

מונק בעבודותיו עוסק בעיקר בביטוי חרדותיו ורגשותיו העזים. בעבודותיו טיפל מונק באופן ישיר בסוגיית נבכי הנפש והרגש. הוא  היה עסוק באופן כפייתי בכל אשר קשור לחולי ומחלות, דמויות בודדות ומיואשות. דימוייו של מונק מזכירים סיוטי בלהות חוזרים ונשנים, שמהם שאף כמדומה להשתחרר על ידי ציורם שוב ושוב והבאתם למישור של חווייה אוניברסלית.

 

״הצעקה״ 1893

 

 

 

הפרש הכחול:

קבוצת "הפרש הכחול" היתה זרם שיצא מן האקספרסיוניזם הגרמני וחתר אל המופשט.

ניתן לראות בעבודותיהם של חברי הקבוצה את השימוש בדימויי חלום כנתיב המאפשר פריצה מן הציור הריאליסטי אל עבר המופשט.

 

 פרנץ מארק - ״החלום״ 1912  בתמונה זו מארק נעזר במוטיב החלום כדי לייצר הפשטה ומיזוג של הדמות האנושית עם בעלי חיים ועם הטבע הסובב לכדי הרמוניה חובקת כל.  

 

                                                                            

 

וסילי קנדינסקי - ״חלום קטן באדום״ 1925    תמונה קטנה זו היא מהאישיות והאהובות ביותר על האמן, שאותה העניק במתנה לאשתו.

 

   

 

פבלו פיקאסו:

יצירתו של האמן הספרדי-צרפתי פיקאסו מאופיינת במבט סובייקטיבי על המציאות, אניגמטיות,  יצריות וקונפליקטואליות רבה, ודחיסות של רבדי משמעות, בדומה למלאכת החלום.

פיקאסו משווה בין יצירה לחלום: "הציור בא אלי מרחוק, מי יודע עד כמה מרחוק. אני בראתי אותו, אני יצרתי אותו, אני ראיתי אותו, ובכל זאת... ביום שאחרי אינני מאמין שהוא שלי. כיצד יכול משהו לחדור לנשמתי, חלומותיי, תשוקותיי, מחשבותיי, ובהגיע בוקר להאמין שזה הייתי אני.. אפילו כנגד רצוני."

 

          

 

אודליון רדון: 

 

האמן הסימבוליסטי אודליון רדון עסק במציאות מול דמיון, והסוגייה של המיסטי והסימבולי. אהבתו לצייר תמונות מתוך חלום, וסגנונו הפסיכדלי מסקרנים ומגרים את המחשבה. 

 

״הקיקלופ״ 1914

 

                                 

 

רדון רצה לדבריו להשתמש ב-visible כדי לקיים את את ה- invisible, כלומר, להלביש את דמיונותיו בחומר למען הצופים, או למען הדמיונות עצמם, כדי שיתגשמו. את מרבית הדמויות והמראות שיצר שאב מחלומותיו.

 

רדון אמר, כי כאשר הוא מצייר אובייקט באופן ריאליסטי לפרטי פרטיו הוא אינו מרגיש כל סיפוק אמנותי. אך אם יצייר דבר מה מתוך דמיונו או זכר חלומו, אזי יסיים את עבודתו וירגיש רגוע ומפוייס.

 

מארק שאגאל:

ציוריו של הצייר היהודי-צרפתי מארק שאגאל מצטיינים באווירת חלום פיוטית. שאגאל אינו מתחשב בחוקי האנטומיה של גוף האדם או בכללי ההגיון. העצמים מתעלמים מכוח המשיכה של כדור-הארץ ומרחפים בחלל, לפעמים במהופך. ציוריו משלבים סמלים ותכנים יהודיים עם מטען אישי, נפשי,  אידיוסינקרטי ונותרים חידתיים ופתוחים להשלכות הצופה.

רבות מיצירותיו הוקדשו ישירות לחלום:

 

״חלום יעקב״ 1973 ביצירה זו כמו רבות אחרות, זו נמהל האישי עם הנשגב בחסות ״חוקיות״ החלום

 

    

 

 

 

סוריאליזם

 

בראשית המאה העשרים הושפעה תנועת ה- סוריאליזם והדאדאיזם מהתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. החלום נתפס לפי פרויד כמבטא באופו מוצפן שכבות לא מודעות של הנפש, יצרים אפלים, דחפים אסורים, קונפליקטים מעוררי חרדה, משאלות מיניות כמוסות והיבטים נוספים של העולם הפנימי המודחק.

עפ"י מנהיג התנועה, אנדרה ברטון, המושג "סוריאליזם" מבטא חפיפה בין שני מצבים סותרים לכאורה, חלום ומציאות, ולפיכך מייצרים את המציאות האבסולוטית הצרופה (realite מציאות, sur על). עפ"י ברטון, אם החלומות הם תרגום של החיים במצב עירות, אז באופן סימטרי החיים במצב עירות הם תרגום לחלומות. האמנות מאחה את רבדי החווייה הללו.

האמנים הסוריאליסטיים ניסו לייצר בעת עבודתם מצב תודעה דמוי חלום, המאופיין באסוציאטיביות אוטומטיות ותהליכי חשיבה ראשוניים, דחיסות סימבולית המפעפעת מן הלא-מודע, והיעדר בקרות וצנזורות.

 

סלבדור דאלי:

דאלי, בחייו, באישיותו ובאמנותו, הביא לשיאים את ההאדרה של החלום, כמרחב מקודש לאישי ולסובייקטיבי הלא-מודע.

זיגמונד פרויד וסלבדור דאלי נפגשו, ודאלי אף זכה לפירוש מפרויד על דחפיו המיניים ועל חרדות הסרוס שלו, המתבטאות בייצוגי חרקים מאיימים וטורפניים ובסמלים פאליים ו-ואגינליים מרובים.

דאלי מצידו אמר: "ההבדל היחיד ביני לבין משוגע הוא שאני אינני משוגע".

כל יצירותיו אפופות אווירה דמויות חלום, אך ביצירה זו מתואר חלום באופן מוצהר:

Dream Caused by the Flight of a Bee Around a Pomegranate a Second Before Awakening 1944

 

                             

 

 

 

חואן מירו:

 לפי גישתו של חואן מירו,  הצייר צריך "לתקוף" את בד הציור ללא כל מחשבה או תכנון מוקדמים, היישר מתוך התת-מודע, ממש כאילו הוא מופעל על-ידי חלום.

מירו נהג לספר כי הוא משתמש בהזיות ובחלומות שנגרמים לו בשנתו עקב הליכה לישון רעב לצורך ציוריו.

הוא ראה עצמו כמי שחולם כל הזמן, גם בעירות.

הוא טען כי אינו מכיר בגבולות שבין ציור לשירה ואת ציוריו הגדיר "שירה ויזואלית".

 

״חלימה בהקיץ״ 1925

״זהו הצבע של חלומותי״ 1925

 

ג'ורג'יו דה קיריקו:

 

הצייר האיטלקי ממוצא יווני דה-קיריקו מתאר ביצירתו חפצים וסביבות יומיומיים, אך מופקעים מההיקשר הטיבעי שלהם ובעלי נופך פסיכולוגי .

הוא מציב אותם בחלל מוזר שומם עם פרספקטיבה מעוותת ותאורה מוזרה וכך יוצר אווירת חלום.

  

״מסתורין ומלנכוליה של רחוב״ 1914

 

 

 

רנה מגריט:

המציאות, להשקפתו של רנה מגריט, הרבה יותר סבוכה ומפתיעה מחלום בעירות או עירות בחלום.

לדבריו, מושג החלום המיוחס ליצירותיו צריך להתפרש לא כחלומות משרי שינה אליהם בורחים כדי להירגע מהמציאות, אלא כחלומות שמטרתם לגרום למתבונן להתעורר...

 

 

״הנאהבים״ 1928

 

 

 

מאן ריי:

הצייר והצלם האמריקני מאן ריי מזוהה עם התנועה הסוריאליסטית. הוא ניסה ליישם את עקרונות הסוריאליזם בצילום.

ציטוטים מפיו:

"It has never been my object to record my dreams, just the determination to realize them."

"I paint what cannot be photographed, that which comes from the imagination or from dreams, or from an unconscious drive. I photograph the things that I do not wish to paint, the things which already have an existence

 

          

 

 

 

פרידה קאלו

 פרידה קאלו, ציירת מקסיקנית שהיתה מקורבת אל התנועה הסוריאליסטית, עסקה באמנותה בעיבוד נסיבות חייה הקשות בעיקר באמצעות דיוקנאות עצמיים.

חלק ניכר מחומריה שאבה מחלומותיה, בעיקר סיוטים סביב פירוק הגוף ופירוק יחסי אהבה. בציורי חלומותיה היא מתארת תנועות מנוגדות של פירוק ואיחוי.

 

״עמוד השדרה השבור״ 1944

 

              

 

 

מוריץ אשר

אשר הוא אמן הולנדי מזרם הסוריאליזם. 

הדפסיו של אשר מתארים מבנים פנטסטיים המבוססים על הנחות מתמטיות. הם גדושים בשינויי צורה מוזרים ומופלאים ובאשליות אופטיות, כמו למשל גרמי מדרגות אינסופיים הנראים כעולים ויורדים בעת ובעונה אחת וכמו בניינים הנראים כבלתי אפשריים.

תעלולי הפרספקטיבה והגדלים ביצירותיו של אשר מעוררים בצופים הרגשה שהם שרויים בעולם של הזיות ושל תעתועי חושים. עבודתו ייחודית בהיותה משלבת היבטים של חלום עם רציונליזציה שכלתנית ומתמטית. מה שמזכיר לנו שגם הלוגי יכול להיות לא הגיוני, וגם הרציונלי אחוז בתעתוע.

 

"החלום" 1925

 

 

    

 

הרונימוס בוש

למרות שאינו בן התקופה המודרני, קשה שלא להזכיר בנשימה אחת עם האמנים הסוריאליסטיים המודרניים את האמן ההולנדי בן המאה ה-15 הרונימוס בוש. בוש נחשב לאבי הסוריאליסטים. ציורייו דמויי הסיוט עוסקים בשאלות של חטא ומוסר, גן עדן וגהינום.

לדוגמא, הטריפטיכון הנודע: 

 

"גן התענוגות הארציים" 1503

 

 

 

 

 

אמנות נאיבית

אמנות נאיבית מאופיינת בסגנון תמים, דמוי ילדי, וצבעוניות עשירה. אמנם לרוב אין בה התייחסות ישירה לנושא החלום, אך חיבתה לתהליכי חשיבה ורגש ראשוניים, העושר הצבעוני והדחיסות התוכנית בהחלט יוצרים אווירת חלום.

 

הנרי רוסו

הצייר הפוסט-אימפרסיוניסטי בסגנון נאיבי הנרי רוסו צייר בסגנון ססגוני, תמים וחלומי. כדברי מבקר אמנות:

"When I go into the glass houses and I see the strange plants of exotic lands, it seems to me that I enter into a dream

 

"החלום" 1910

 

 

אסכולת ניו יורק

 

קבוצת האמנים הניו-יורקית פעלה אחרי מלחמת העולם השנייה באווירה של ריקנות, ייאוש, חוסר אמונה בטוב שבאדם. אירופה הייתה הרוסה. האמריקאים הרגישו שעל ארצות הברית להתקדם, למלא את הריקנות שנוצרה, ליצור תרבות ואמנות חדשה.  האמנים האמריקנים דחו את האמנות הפיגורטיבית הראליסטית שאפיינה את האמנות האמריקנית ואת האמנות הקוביסטית לגרסותיה של אירופה. הם רצו ליצור אמנות רגשנית, אנושית, הומניסטית, המתבטאת בסמלים אוניברסליים, מובנים לכל בן אנוש. היה זה זרם אמריקני ראשון שזכה להכרה ולהשפעה בינלאומית.

הסגנון שאפיין את יצירותיהם של אמני אסכולת ניו יורק הוא האקספרסיוניזם המופשט בממדים ענקיים. האמנים שצמחו מתוך המרחבים העצומים של ארצות הברית נותנים ביטוי לתחושת המרחב והחופש בגודל הבד.

שני כיוונים עיקריים התפתחו בין אנשי הקבוצה: "אמנות פעולה" (Action Painting), יצירות כדוגמת אלה של פולוק, ו"אמנות שדות הצבע" (Colour-field Painting), יצירות כדוגמת אלה של רותקו וניומן.

החלום ביצירה הניו-יורקית בונה את המתח שבין ה"חלום האמריקאי" הקולקטיבי והקפיטליסטי לבין החלום האישי, הפנימי.

 

 מארק רותקו - אדום על שחור 1957

  

 

 

ג'קסון פולוק - "דיוקן וחלום" 1953

 

 

 

 

 

אמנות עכשוית

זרמי האמנות העכשוית בעולם אימצו היבטים מן הסגנונות שתוארו לעיל, הרחיבו, שיבצו והוסיפו. לא מצאתי תנועות אמנותיות עכשוויות שהתייחסו בצורה כה מפורשת לחלום כמו שעשתה למשל התנועה הסוריאליסטית, אך ניתן לאמר כי מאפייני החלום  הופנמו מאד באמנות לאורכה ולרוחבה: סובייקטיביות, דגש על סימבוליקה אישית ואניגמטית, דחיסות חזותית ותוכנית, אסוציאטיביות, מתח בין עולם פנימי לחיצוני, מורכבות פסיכולוגית, שבירת הזמן והמרחב ועוד.

 

מספר עבודות מייצגות:

 

ג'ים שואו "אובייקט חלום"

 

 

מוניקה מיולי "חלום"

 

ג'רי אולסמן "חלום"

 

 

DREAMART

 בעשורים האחרונים התפתח, בעיקר בארצות הברית, זרם אמנותי עממי dreamart. אלפי אמנים מתארים את חלומותיהם. עשרות מתוכם מנהלים גלריות וירטואליות. התכנים עוסקים במוטיבים מן העולם הרוחני, הפנטסטי וה"גל החדש". איכותם האמנותית בהחלט לא אחידה, ולעיתים נראה כי החלום הגולמי לא זכה לעיבוד אמנותי בטרם הועבר אל הבד. נראה שהמשיכה אל המרחב הוירטואלי דומה למשיכתם של אמנים אלו אל החלום: מרחבים שבהם המציאות מיטשטשת, והאישי פוגש את הקולקטיבי. השימוש בחלום משמש עבור אמנים אלה בו בזמן ביטוי לאסקפיזם ולחיבור אל הפרטי.  דוגמאות על קצה המזלג:

 

 

                   

  

     

  

       

    

              

    

  

  

לסיכום,

החלום והיצירה נוצרים ב"מגרש המשחקים" של הנפש, נוגעים באיזורים של ילדות ומשאלות כמוסות, מערבלים בין מציאות לדמיון, לילה ויום, עולם פנימי וחיצוני, רגש ושכל, יצרים ופחדים. החלום כמו היצירה מאפשרים לגעת בעולם הפנימי, ונותנים את הזכות לתקשר אותו עם אחרים. כל אדם שחולם (כולנו בעצם, לא?) הוא אדם יוצר. אדם חולם הוא אדם המסוגל לברוא, לצייר ולביים מתוך עולמו הפנימי. לעיתים חסרה רק חולייה קטנה כדי לתרגם את היכולת לחלום ליכולת ליצור יצירה אמנותית.

עבורי כמטפלת היצירה והחלום של מטופליי הם חומרי נפש רצויים ויקרים, שאני חווה כמתנה. לעיתים די להישאר עם החווייה של החלום-יצירה, לעיתים אפשר להעמיק בנגיעה ובניתוח. לעיתים הם קשורים בתהליך הטיפולי, ולעיתים בשכבות אחרות של הקיום. כשהקושי או הכאב של המטופל מתחילים להופיע בחלום או ביצירה, אפשר לחוש שהנפש מתחילה לייצר מרחב לעיבוד, להסמלה, להכלה ואף למשחק.

לעיתים מלאכת ניתוח החלום או היצירה בטיפול הופכת ליצירה משותפת בפני עצמה.

למרות שאני נוגעת בעשייה אמנותית מדי פעם, עדיין לא עלה בידי ליצור מתוך חומרי חלומותיי. כנראה שהחיבור, שעבור האמנים שנסקרו לעיל כל כך מובן מאליו, עדיין לא נגיש לי.

מצד שני, אחרי חווייה של יצירה, העולם נראה למשך מספר שעות כנתון בתוך חלום. אופף, הזוי, חציו בהזייה חציו במציאות, מחובר ונוגע יותר, בשמחה, בכאב. וכך גם ההרגשה לעיתים, בטיפול.

 

 

ביקרתם וקראתם? אשמח אם תשאירו תגובה (:

 

רוני פרישוף, פסיכולוגית קלינית

 

להמשך הקורס על העמדה ההתייחסותית ושאר רשימות לאנשי מקצוע לחצו כאן