מאת: | ילי | תאריך: | 14/9/2006 23:00 |
נושא: | סיפור קשה | תוכן: | קצת קשה לי לכתוב, אבל אני מ ו צ פ ת , אחרי שיחה ארוכה ומתישה עם אחותי הקטנה.. ועל מה הייתה השיחה? על הניצול המיני, התעללות גסה ופושעת של גיסי בנו כילדות קטנות... אני כנראה נזוקתי הכי פחות (אם אפשר להגיד זאת כך)... היום אנחנו גדולות, נשואות עם ילדים... פיסות פיסות אנחנו חולקות ומספרות.. פיסות פיסות יוצרות פאזל סבוך ומעוות, משלימות את האחת לשניה, את התצריף הנורא של ילדות כה קשה... הניצול היה זמין, מאד קיים תמיד, הניצול המיני של גיסי ,אדם מבחוץ נכנס אל משפחה בה יש אחיות קטנות ומנצל אחת אחת, וכל מסלול שמתהווה מאז משתנה, השתיקה הרועמת מתגברת, החיים הסודיים שצריך להסתיר מההורים, מאחותי הבכירה, וגם מעצמנו כבנות קטנות החיות במשפחה בה אותו גיס מאד נאהב ונערץ,
המציאות נעשית קשה עוד יותר כאשר אחותי הקטנה נכנסת לדכאון לאחר לידה, כאשר היא יולדת את בתה.. והשתיקה עדיין נותרת ..
אותו גיס נשוי לאחותי שתפקדה כאמא לנו בשנים באמי כלל לא הייתה... הקלות הבלתי נסבלת.. אחותי הבכורה מבכה עד היום על אותן שנים בהן נאלצה "לטפל בנו כאמא" , כאשר לא היה איש שידאג לנו, היא ובעלה עשו כן, אך גם הרבה מעבר למה שהיא ידעה...
התיאורים הקשים אותם אחותי הקטנה חושפת , כל פעם פיסה ועוד פיסה, וכרגע סיפרה לי עוד פרטים גם על אחותי השניה.. כל כך קשה לשאת את זה ,את השתיקה..
למה אף פעם לא דיברנו כילדות? למה היום ממקום של היותנו נשים אנחנו עדיין שותקות?
אותו גיס אמר פעם שאם אי פעם אחותי תדע, הוא יתאבד.. יש פה הרבה אילוצים לכאן ולכאן:
מצד אחד להציל את הנכדים שבדרך.. לתת לאחותי לחיות עם אמת ולא חיי שקר כפי שהיא חיה היום... מצד שני הוא איים שיתאבד, ופעם כשאחותי הקטנה בגיל ההתבגרות גילתה, הוא לקח סכין וחתך אותה "חתך קל" בצווארה... האיום היה מושלם, השליטה היתה מלאה, הוא לא דיבר איתי כמה שנים כאשר הבין שמה שהוא עושה לי ולאחיותיי לא נראה לי..
ואיך ממשיכים לחיות איתו אחר כך, להתראות איתו באירועים משפחתיים, שבתות, טיולים, אפילו לנשק אותו,,, אני לא יודעת , אבל זה ככה, מציאות מאד כואב... אחותי האמצעית שנוצלה על ידו כמה שנים ברציפות, חיה בחיי שתיקה, אשמה מלאה , לוקחת אחריות ולא מקבלת את היותה ילדה קטנה ותמימה שנוצלה, חייה חיי יסויריים ומנותקת מכל המשפחה...
חשבתי כמה המעגלים שלנו יכלו להשתנות, כמה סיוטים וחרדות ...כמה השתיקה מגובה גם היום על ידי כולם, כולנו יודעות ורק אשתו לא יודעת , ואנחנו לא מבינות איך כל השנים היא לא ראתה את הסימנים...
וביתי הקטנה אוהבת אותו, ואני נשרפת מלשמוע את זה, אנחנו עושות שמניות באויר כדי שהילדים לא ישארו בשום סיטואציה איתו לבד. הכל כל כך קשה...
חשבתי על זה שאם היא לא הייתה מכירה אותו, מתחתנת איתו.. כמה אושר יכל להיות, כמה סודות לא היו שם, כמה שתיקות לא היו שם...
ויחד עם זאת, יש הרבה אהבה, ים של אהבה אליה, אולי מתוך רחמים, אולי מתוך אשמה שאנחנו יודעות עם מי היא חיה והיא לא (לא במודע בכל אופן), והכי עצוב שהיא לא חיה איתו טוב, החיים שלה א ו מ ל ל י ם....
ואם אגלה לה, היא מסוגלת להתאבד....וגם הוא מסוגל להתאבד...או אפילו להרוג אחרים.....
זהו, אין לי מילים, רציתי לכתוב, ודומה שאני לא מצליחה להעביר את תחושת האין אונים, את המצב הביניים מה לעשות, איך לבחור, איך להמשיך הלאה...דומה שהסביבה גם לא מוכנה ל ר א ו ת ... ומה זה יתן היום להוציא מפלצות, שחרור אולי, אולי פרופורציות , אולי נקמה... מה בעצם מצדיק גילוי כזה, אני מניחה שמעל לכל חובה מוסרית להציל את הדור שעוד לא נולד...איך אוכל לחיות עם עצמי כשתיוולד לו נכדה?
אני במועקה כבדה וקשה
ילי |
|