| מאת: | זוהר | תאריך: | 30/10/2006 23:50 |
נושא: |
הבית - מהו הבית עבורי? | | תוכן: | התחלתי לעבוד בבי"ס חדש - שליש משרה נוספת.
בי"ס יוקרתי יחסית בעירי, עם 85 מורים בצוות, רובם ותיקים, עם שש כיתת בשכבה.
כיתות גדולת - 40 תלמידים, אני מלמדת מקצוע יחסית שולי עבורם - רק שעה בשבוע. אולי חלק יבחרו כמקצוע מגמה שנה הבאה, רובם לא. מסתדרת, למרות שהמקום זר ומוזר. עושה את העבודה. ביצועיסטית.
משם - אני ממשיכה לבי"ס ה"ותיק" - שנה חמשית.
כשאני נכנסת - אני מרגישה תחושת בית. הגעתי הביתה.
הכל מוכר, מקבל, מובן, ברור. בי"ס קטן ואינטימי. כל בי"ס מכיל אותו מספר תלמידים כמו בארבע כיתות בבי"ס החדש.
העבודה זורמת. המאמץ נמוך יחסית - אם כי האוכלסיה לא קלה. ( מה קל יותר - 12 תלמידים "בעייתיים" או 40 תלמידים נורמטיבים?)
אבל - אני לא ממש קרובה. לא ממש נוגעת באנשים.
למרות הותק , למרות האינטימיות.
אוהבת אותם. הם מעריכים אותי. אבל הקרבה מוגבלת. יש מחסום.
שלדעתי לעולם לא אעבור אותו.
אתם שם ואני כאן.
אף פעם לא נינוחה לגמרי, גם לא במקום המוכר.
הכי נוח לי - בביתי שלי, בחדרי שלי, במיטתי שלי. עם צלחת האוכל שלי.
רק שם מרגישה חופשיה מהצורך להוכיח את עצמי. מהצורך להיות עם המסיכות. מרגישה חופשיה מהפחדים ומהכל.
יותר טוב היום מבעבר. יכולה להתמודד עם הזרות של המקום החדש ולא להיבהל. להבין שזה בסדר. שזה תהליך ושיש לי את הגבולות שלי והקצב שלי מבחינת היכולת להתקרב.
לקבל את זה שאני שולית שם. זה קל לקבל כי אני מרכזית בבי"ס הותיק - כך שהמרכזיות פחות חשובה כאן.
וכשאני לא חייבת - אני לא יוצאת מהבית. מהפינה החמימה.
מקטינה את הצורך בהתמודדות עם הדרישות החיצוניות,
ממלאת מצברים,
מרגישה בטוחה ברחם הביתי.
אולי בגלל זה אני נמנעת מלהכניס אנשים נוספים לחיי. מספיק לי מה שיש. לא רוצה להתחלק ברחם הביתי.
זהו. מונולוג ארוך - על הכל ועל לא כלום.
|
|
כניסת חברים
מנהלי הפורום
רוני נוה פרישוף
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לארכיון
עם התה והלימון והספרים הישנים...
בית
שלח דואר לרוני נוה פרישוף
הצג כרטיס ביקור
הודעות נוספות בפורום