| מאת: | מיקה | תאריך: | 21/10/2006 19:48 |
נושא: |
מכתב לילדה בת שמונה | | תוכן: | היי קטנטונת, בואי אלי. תביאי חיבוק. קחי נשימה, שבי קצת לידי. תקשיבי.
רציתי להגיד לך שאת צודקת. שהתחושות העמוקות והסודיות שמבעבעות בתוכך הן-הן האמת לאמיתה, ולא מה שהם אומרים לך.
לא, את לא אשמה. את באמת לא עשית כלום. גם לא בפעמים הקודמות. ובאמת זה שהם מבוגרים, וזה שהם ההורים שלך, לא הופך אותם אוטומטית לטובים. הם לא טובים. הם חולים, ויום אחד את תביני את זה היטב.
לא תמיד יהיה לך כל כך שחור בנשמה. אל תאמיני למכונת התעמולה המשומנת, שמפמפמת לך שזו התקופה הכי יפה בחיים שלך. ההפך הוא הנכון- זוהי תחתית הקרקעית. אל תתני להם לקחת ממך גם את התקווה לימים יפים יותר. את התקווה לחיים.
עוד כמה שנים, את תפסיקי בהדרגה לקבל מכות. אני יודעת שעכשיו את לא מודה אפילו בפני עצמך שאת מוכה, אבל היי, בינינו אין סודות, אה?
ככל שתגדלי, את תלכי ותתרחקי מהם. ההשפעה שלהם עלייך תפחת. את תבני חומות משוכללות, מקלטים אטומיים שעל פניהם יחליקו הלעג והעויינות, ולא יחדרו אותם.
את תתחילי להרכיב את עצמך מחדש. לאט. צעד צעד.
אחרי הצבא את תעזבי את הקיבוץ, ועולם שלם וחדש יתעורר בך לתחייה. בניגוד למה שאת חושבת, את לא תלכי ותהיי יותר רצינית, כבדה ועמוקה ככל שתתבגרי, אלא בדיוק ההיפך, תהיי קלילה וצחקנית יותר. תשילי מעלייך את המשא הארור. כן, בגיל 8 את אדם עמוק ומהורהר יותר ממה שתהיי בגיל 28. מפתיע, אה?
אנשים יסתכלו עלייך אחרת. המבט האחר יאפשר לך להיות מישהי אחרת.
יהיה לך מספיק כסף (כשתעזבי את הקיבוץ תביני כמה זה חשוב...) ואת תקני לעצמך דירה מקסימה קרוב לים. את תרגישי בה בבית כפי שלא הרגשת מעודך.
שבט קטן של חברים יקיף אותך. אתם תקראו לעצמכם "המשפחה".
ואז, יום אחד, יבוא איש גבוה וחכם, שיאהב אותך ממרתפי ליבו העמוקים ביותר. מגעו הרך והמלטף יעטוף אותך וירפא את פצעייך השותתים. יחליק על פני האשמה, הבושה, השנאה העצמית המפעפעת, הזעם, הצורך הזה למות כל הזמן. את תעמדי מול כל אלה, ותסתכלי עליהם, אבל את תהיי גדולה וחזקה, והם יהיו זיכרון הולך ומתרחק. לרגעים, את תוכלי להסתכל אחורה בשלווה מפוייסת. כל שאיפה תמלא אותך באויר חדש, מתוק ובריא. כל נשיפה תוציא החוצה את שאריות המחלה.
יאללה, מתוקה, את צריכה ללכת. שלא תקבלי עונש או משהו. אז תזכרי, את הרבה יותר חזקה ממה שאת יכולה לדמיין, ורק עוד דבר אחד: אם את יכולה, ממש תיזהרי לא ליפול עם האופניים ישר על שיח הורדים שליד חדר אוכל. הצלקת בגבה תישאר שם לנצח, לא חבל?
|
|
כניסת חברים
מנהלי הפורום
רוני נוה פרישוף
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לארכיון
ריגשת אותי מיקה
מיקה...
שלח דואר לצחי כהן
הצג כרטיס ביקור
הודעות נוספות בפורום