| מאת: | מיקה | תאריך: | 22/8/2006 19:09 |
נושא: |
מכות | | תוכן: | אני מרגישה צורך ענק לפרוק, ומקווה שמצאתי את המקום המתאים.
כילדה, חטפתי במשך שנים מכות רצח מאבי. אני כותבת את המשפט הזה, ולא מרגישה שהוא שייך אלי, כאילו שאני מדברת על מישהי אחרת. אבא שלי?! הפנסיונר החביב והבלתי מזיק? ואולי הזיכרון מתעתע בי? אולי בעיניים ילדותיות פירשתי סיטואציות תמימות יחסית כאלימות קשה, ויצרתי לעצמי תסריט מהגיהנום שבתוכו אני חיה? אולי אני עושה לו עוול ענק? ואולי אני סתם מגזימה?
אני מטופלת אצל פסיכולוגית כבר כשנה. היא מקסימה ורגישה, אבל אני לא בטוחה שאני סומכת עליה שתבין את האופן המדוייק שבו ההיסטוריה שלי ריסקה את האישיות שלי. היא נראית בעיניי בת טובים מפונקת, ואני תוהה איך היא יכולה להתחבר לתהומות הדיכאון והייאוש שאני חווה, לתחושות הבוז העצמי והליכלוך, לפנטזיות המיניות האלימות והמשפילות, לפחד המשתק מאינטימיות, מקירבה, להרגלים הכפייתיים שמרגיעים אותי, לתנודות המוזרות בין תחושת קורבנות קדושה לבין אשמה צורבת, בין נחיתות וחוסר ערך לבין איזו עליונות מוסרית (וחסרת בסיס הגיוני), ועוד.
אני חוששת שהטיפול כמעט חסר ערך. שהנתונים שנצרבו על ההארדיסק שלי בגיל כל כך צעיר, לא יוכלו להימחק ממנו רק בגלל שפעם בשבוע אני מדברת עם פסיכולוגית 50 דקות. שהג'ונגל הרגשי שבו עברה עלי ילדותי הכתים אותי לנצח.
אני מפחדת שאני מקרה אבוד.(בבקשה בבקשה תגידו לי שלא...)
|
|
כניסת חברים
מנהלי הפורום
רוני נוה פרישוף
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לארכיון
הזדהות? אמפטיה?
תודה.
שלח דואר לרוני נוה פרישוף
הצג כרטיס ביקור
הודעות נוספות בפורום