| מאת: | מיקה | תאריך: | 16/10/2006 19:51 |
נושא: |
כבוד נשיא המדינה, כנסת נכבדה... | | תוכן: | היום נקלעתי במקרה לחדר שהיו בו כמה גברים שאני לא מכירה, שדיברו ביניהם על הנשיא קצב. הטון המרכזי בשיחה היה "תפרו לו תיק". אני ישבתי בשקט והקשבתי לשיחתם, שהיתה כל כך שונה מסוג הדיבור שיש על הנושא הזה במעגלים המוכרים לי.
כדרכן של שיחות-גברים, השיחה הלכה והתלהטה, כשכל אחד מנסה להיות נותן הטון, החלטי ונחרץ יותר מהאחרים. ואז אמר אחד מהם (חובש כיפה, לחרדתי): "99% מהגברים עושים את זה. שאף אחד לא יגיד לי אחרת". זה היה השלב שבו התערבתי. אמרתי: "טוב, לא 99% מהגברים אונסים, אתה יודע..." חובש הכיפה רק חיכה לזה. הטקסט הזועם שהוא ירק עלי היה משהו בסגנון- הוא לא אנס! אף אחד לא יכול להכריח בחורה לעשות מה שהיא לא רוצה. היא רצתה את זה בדיוק כמוהו. מי שלא רוצה את זה לא מקבלת את זה. היא ניצלה אותו בשביל להשיג לעצמה כותרות. אני מכיר בחורות כאלה. ככה זה רוסיות (ועוד פנינים מעין אלו).
צילצול של הסלולרי הציל אותי מהמסע המופרך הזה במנהרת הזמן אל שנות השמונים, אבל המילים הנחותות שלו עדיין מהדהדות בי. כן, המציאות של חיי כבר מזמן רחוקה שנות אור משם, אבל כמה אנשים, נשים וילדים עדיין חיים במציאות שאלה הם קווי המיתאר שלה? כמה קורבנות תקיפה מינית עדיין שומעות "את רצית את זה", "את אשמה"? (ולא רק מהתוקף, אלא מכל סביבתן!) כמה מהן עדיין נושאות עימן את המשפט הזה וממשיכות להאמין בו? ובכלל, איך רגש האשמה מובנה באופן עמוק כל כך בתוך הקורְבָּנוּת?
|
|
כניסת חברים
מנהלי הפורום
רוני נוה פרישוף
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לארכיון
מזעזע...