| מאת: | ילי | תאריך: | 5/10/2006 12:03 |
נושא: |
מעיק לי כל כך | | תוכן: | רע לי ואני שוב כאן, קשה לי להעמיס את עצמי ולשתף, אך אני די בגאות של רגשות וכאב...יש מין מתח סמוי ביני לבין אחת האחיות בעניין חשיפת נושא ההתעללות, כשהיא מדברת איתי היא מבינה אותי וכשהיא נמצאת עם אחותי הגדולה, היא מבינה כמה הצעד הזה הרה גורל ומסוכן...
אני מפחדת שהוא ירצח אותי ויש לי שלושה קטנטנים שאני מאד רוצה לגדל ולהיות אמא עבורם... אני כרגע בפחד ממה שיכול לקרות לא רק לי, גם לכל אחת מהאחיות האחרות....
אחותי הבכורה חיה במעטה של צביעות שאומרת "הכל טוב אצלי, הכל מושלם", מה יקרה לה ברגע שהמעטה ירד... היתה לי שיחה עם בתה הבכורה, היא יודעת על כל נושא ההתעללות (מי שגילתה לה זו אחותי הקטנה, בגיל 16 היא רצתה מאד לגלות את הסיפור והוא איים על חייה בסכין, "כנקמה" היא סיפרה לבתו הבכורה שעומדת לפני הבאת נכד ראשון למשפחה...) הכל כל כך מסתבך בי ולי, אני רואה את השקרים, את ההתרחקות..
איפה היתה אמא שלי? למה לא ברור לי שהיא היתה צריכה להגן? למה לא ברור לי שהיא פשוט לא היתה ובעצם היא אף פעם לא היתה למגן. אז מה כן היה שם? גם זה לא יכולה להגדיר : היה הרבה כאוס, חיים בצל של סכנה מתמידה מכל כך הרבה גורמים, חיים אומללים.. והיום אני במקום א ח ר , אז למה המציאות הנוכחית שלי לא משתלטת? למה אני לא שמחה במה שהשגתי בחיי, למה אני כואבת את עברי? מה אני מצפה, אולי להכרה, הכרה בכאוס, בזלזול, בהפקרות, ב ה פ ק ר ו ת שהייתה שם, כמו חיה פצועה שהיתה צריכה להסתתר ולחפש כל הזמן אותות לסכנה....
ואיפה היו הוריי? ואיך מגדירים הורים? מה נחשב הורה, כאשר אני שמרתי עליהם, שמרתי על אמי ואבי והייתי לעזר להם, אני "גידלתי" את הקטנות, אז איפה היו הוריי ומאיפה כל האהבה שלי אליהם היום, מאיפה המקום הענק הזה של להבין את המקום הקשה שלהם, את העבר שלהם, את חוסר האונים שלהם בלגדל ולהגן עלינו, למה אני לא כועסת עלייך אמא? אני פשוט לא מבינה אותך, אף פעם לא אבין, אני לא מבינה את הקשר שלי איתך, את הנשימות שלי על ידך, אני לא מבינה מה אני הופכת להיות בנוכחות ואיפה הנוכחות הלא- קיימת שלך מצד אחד , אבל מצד שני, כל כך קיימת... הפחדים שפחדתי היו גם שלך, הכאב שכאבתי היה גם שלך, הבכי שבכיתי היה שלך.. אני לא יודעת בכאב שיש לי בלב, בתוך המועקה העמוקה מה שייך לי ומה שייך לך, מה אמיתי שלי, מה אמיתי שלך.. אני רוצה להפריד, אני צריכה לנוח, לנוח מהכאב שלך שהורס , שחוסם אותי, לנוח מאי היכולת לנשום... אני חייבת להתחיל לנשום.. ואני לא יכולה להרשות לעצמי לכעוס עליך.. הרי אני אבגוד בך... ולמה אני מרגישה בגידה, איזה חוזה לא כתוב נחתם בינינו? מה היה שם? איך הצלחת לקחת לי את הילדות ולעשות אותי לשותפה שלך, לחלק ממך , לגוף אחד, בלי הפרדה... אני מסתכלת עליך והולכת לאיבוד, אני מפסיקה למצא את דרכי, במבט האילם שיוצא מפנייך, כל הסדר שהיה אצלי מתבלגן, כל המקום שכרגע יש לי בחיים , עם הילדים ועם בעלי, הכל כאילו מקבל פירוש אחר, אני הופכת לשונה....
היום הסתכלתי על הבית שאני גרה בו כבר 8 שנים, בית שאת כל קירותי צבעתי, ציירתי תמונות, בניתי שידות, הכל היה זר, הכל היה כאילו לא מוכר, הכל כאילו לא שייך לי בפנים, כאילו בפנים אני עמוסה או חיה במקום אחר והחיים האמיתיים שלי עם ילדי ובעלי לא אמיתיים, כאילו סרט של מישהו אחר.. עצוב לי להסתכל על הקטנטה שלי ולקלוט שהיא חדשה לי, אז לאן נעלמו השנתיים שגידלתי אותה? האם הייתי אוטומט, מה נתתי לה..
עצוב לי שאף פעם לא אוכל לשאול אותך דברים, אני לא מסוגלת להכאיב לך, אותה ברית שיצרת כשהייתי קטנה חלק מנשמתי , חלק מהמבט שלי אל העולם הנשי בכלל, חלק ממני...
והמילים שלי אילמות, אני לא יודעת אם הן משמיעות את הקפיצות של הנשימה ואת החסר של אותה נשימה, את כל הקפיצות בילדות שלא היתה, את כל המקומות שלא היית , את כל הכאב והקפיצות החוצה ממנו..
את לא היית שם אמא , פשוט לא הייתתתתתתתתתת |
|
כניסת חברים
מנהלי הפורום
רוני נוה פרישוף
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לארכיון
ועוד משהו
עדי, רק היום הייתי ממש מסוגלת לקרא ולהבין את כל התגובות להודעה הקודמת שלי, אני כן מבינה לילי
שלח דואר לרוני נוה פרישוף
הצג כרטיס ביקור
הודעות נוספות בפורום