מקורות

הרבה דיו נשפך בניסיון להבהיר מי זקוק לטיפול נפשי. אחת הבעיות היא: מי זקוק לטיפול ומי יכול להיעזר בטיפול, ומי יכול להפיק מהטיפול תועלת. ד"ר גידי רובינשטיין :"...מי שמגיע לטיפול ומתמיד בו הוא אדם "בריא" יחסית, ש-(א) יש לו מספיק תעצומות נפש להודות בקשייו ולהתמודד איתם, (ב) הוא עדיין לא איבד את האמון במין האנושי, יש לו מספיק יכולת לתת אמון במטפל (לא בכל המטפלים ואף לא ברובם), ולצורך כך הוא מוכן לוותר קצת על תחושת השליטה המדומה ו"להפקיר" את עצמו באופן חלקי וזמני בידי המטפל ו-(ג) הוא גמיש דיו כדי לא לראות בטיפול פסיכולוגי אות קין. למען האמת, אלה המדגישים את אי-הזדקקותם לטיפול כזה הם, אולי, אלה הזקוקים לו יותר מכול, אך למרבה הצער, לעולם לא יגיעו אליו."

 

יום העיון שנערך ב"משכנות שאננים" ב- 20 באפריל 2005 כלל את ההרצאות והמרצים הבאים: פרופ' גבי שפלר - פסיכותרפיה: סקירה היסטורית, הגדרות, מטרות, ושיטות עיקריות; ד"ר יופ מאיירס - פסיכותרפיה התנהגותית - קוגניטיבית; פרופ' אליעזר ויצטום - טיפול תרופתי משולב בטיפול אסטרטגי; ד"ר אודי בונשטיין - פסיכותרפיה באלף השלישי: התערבויות טיפוליות בעזרת האינטרנט; מר נחי אלון - שילוב בין מזרח ומערב בפסיכותרפיה; רב- שיח בין הקהל לבין פנל המרצים - מנחה: גבי שפלר

 

הרצאה שניתנה בכנס "פסיכותרפיה 2005" של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, 16-17 בפברואר, 2005, הרצליה בשם "פסיכותרפיה בישראל אל נוכח המציאות, תאונות דרכים, אלימות, אונס, טרור והציפייה לטיפול יעיל" על ידי פרופ' אלי זומר. הרצאה זו תבחן את בעיות פסיכו-חברתיות מרכזיות המאפיינות את צורכי השעה בישראל ואת הבעיות הנפשיות שאליהן עלול להיחשף הציבור העומד אל נוכח איומים ואתגרים שהמציאות מציבה בפניו. בהרצאה יסקר בקצרה הידע האמפירי על שיטות טיפול רלבנטיות לבעיות כאלה. נתונים אלה יושוו לתכני ההוראה בתכניות ההכשרה לפסיכותרפיה בישראל ויבחנו ההתאמות ופערים בין צורכי המציאות הישראלית והמענה של תכניות ההכשרה. ההרצאה תציע רעיונות להקטנת הפערים בין צורכי הציבור והמציאות הכלכלית לבין התפיסות התיאורטיות המקובלות וסגנונות הטיפול המונחלות בישראל.

 

חליפת מכתבים שנערכה מעל גבי פורום פסיכותרפיה שמנהל ד"ר גידי רובינשטיין באתר דוקטורס (www.doctors.co.il) מובאת כאן באתר "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly). הפונה לפורום הוא נער מתבגר, שגילה את נטיותיו ההומוסקסואליות, והוא מעלה ברגישות רבה את "התחשבותו" ברגשותיו של הפסיכולוג הסטרייט שלו. טקסט שאפשר ללמוד ממנו רבות על יחסי ההעברה וההעברה הנגדית בין מטופל הומוסקסואל ומטפל הטרוסקסואל. ההתכתבות מובאת כלשונה ללא כל ניסיון פרשני.

 

מחקרים רבים הצביעו על הדימיון בין המטפל למטופל כמנבא את הצלחת הטיפול. ד"ר גידי רובינשטיין, "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly) מתייחס לדימיון בכיווניות המינית כמקרה פרטי של סוגייה זו: המחקרים המצביעים על הדמיון בין המטפל למטופל מדברים על אפקט מצטבר: ככל שהמטפל דומה למטופל בתכונות רבות יותר, כן גדל הסיכוי ליצירת ברית טיפולית טובה יותר ביניהם שתגביר את הסיכויים להצלחת הטיפול. כדרכם של תועמלנים, מבודד רוכלין משתנה אחד, מוציא אותו מהקשרו ומצמצם את הווייתו של המטופל להומוסקסואליות שלו. בטיפול בהומוסקסואלים, כמו בטיפול בהטרוסקסואלים, מדברים על כל מה שמטריד אותם, וזה ההבדל העיקרי בין פסיכותרפיה ובין הפעילות המבורכת הנערכת בקבוצות להעלאת המודעות הגאה.

 

מאז 1973 הומוסקסואליות אינה נחשבת הפרעה נפשית ע"י הממסד הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, אך עדיין נערכים טיפולים המכוונים לשינוי הכיווניות המינית. ד"ר גידי רובינשטיין, שרינק פרנדלי (www.zarut.com/shrink-friendly), סוקר את עמדותיהם של מטופלים אמריקניים, כפי שבאו לביטוי במחקר שנערך בארה"ב: 87% חוו כישלון. רבים מהם חשו שהטיפול גרם להם נזק, שהתבטא בדיכאון, מחשבות אובדניות ופגיעה קשה בהערכה העצמית. במקרה של התניה אברסיבית הנזק דמה לתסמונת פוסט-טראומטית, שלוותה "פלאש-באקים" לשוקים החשמליים ואשר גרמו פגיעה לטווח ארוך בתפקוד המיני. מטופלים דתיים, שאצלם נכשל הטיפול, חשו אשמה גדולה יותר מאשר לפני הטיפול. ואולם, היה כאמור מיעוט שנעזר, 4% הצליחו להפוך להטרוסקסואלים, 9% הצליחו לנהל טוב יותר את המאבק לקבלה עצמית כהומוסקסואלים ואחרים דיווחו על תועלת טיפולית אחרת, כמו תחושה מוגברת של השתייכות, תובנה והערכה עצמית גדולות יותר, שיפור במיומנויות התקשורת והקלה מעצם האפשרות לדבר על מיניותם בפעם הראשונה. כמה מאלה שלא הצליחו לשנות את האוריינטאציה המינית דיווחו על כך שהכישלון היה הוכחה שהם נזקקו לה והיא אפשרה להם לאמץ את זהותם ההומו-לסבית עם פחות אשמה.

 

"מניסיוני, איכות היחסים של המטופל עם בנים וגברים משמעותיים בעברו ממלאת תפקיד חשוב בהתפתחות הפחד מאינטימיות, המערב בעיות מיניות", כך ד"ר גידי רובינשטיין, "שרינק פרנדלי" (www.zarut.com/shrink-friendly) בטור הכולל סקירת מחקרים ועדויות מהקליניקה של המחבר על הקושי בשילוב מין ורגש בקרב גברים הומוסקסואלים ועל השלכותיו על תפקודם המיני.

 

בעקבות דיון סוער שהתנהל בפורום פסיכותרפיה, שאותו הוא מנהל באתר דוקטורס, סוקר ד"ר גידי רובינשטיין גישות ושיטות שונות בטיפול הנפשי ומסיים בהמלצה לעשות shopping קונסטרוקטיבי ולא מוגזם בין מטפלים בדרך אל "המטפל הנכון". מורה נבוכים.

 

אז מה לעשות? שאלה שפסיכולוגים נשאלים השכם והערב ממטופלים שכבר "הבינו" את הסיבות למעשיהם... ד"ר גידי רובינשטיין רואה בהיענות לשאלה זו מלכודת, שאסור ליפול לתוכה, אך סוקר גם גישות טיפוליות אחרות המעודדות פתרונות מעשיים.

 

במאמר זה דן ד"ר גידי רובינשטיין בנזקים האפשריים העלולים להיגרם כתוצאה מעידוד המטופל לחטט בעצמו (rumination). בצד פיתוח התובנה והמודעות העצמית, יותר ויותר מחקרים מצביעים על הנזקים שבחיטוט עצמי בטיפול פסיכולוגי ומחוצה לו ויש הטוענים שדווקא הסחת-דעת ולא נבירה בתוך עצמו מסייעת לאנשים הסובלים מהפרעות נפשיות (בעיקר דיכאון). המחבר מעודד לאבחנה דיפרנציאלית, בין היתר על רקע מגדרי: עידוד הגברים שבחבורה להסתכל לתוך עצמם ועידוד הנשים המגזימות בכך לעשייה ולפנייה החוצה.

 

אנחנו חיים בעידן של דמדומים. האידיאולוגיות, השיח השולט, המורים הגדולים – קרסו ונעלמו. אנחנו מנסים למצוא ביטחון ויציבות במסגרות המקצועיות שבתוכן אנחנו פועלים, אבל נתקלים גם שם בערעורים תיאורטיים ופרקטיים. האם עלינו לדבוק במסורת שבה התחנכנו, או שעלינו להיפתח לכיוונים חדשים, שאפשר ואינם אלא אופנה חולפת? המגמות העכשוויות, שתוארו תיאור ראשוני בלבד, מחזירות אותנו לנקודת המוצא, לתחילת דרכנו כמטפלים. הן אומרות לנו לא להאמין לדימוי הנשקף אלינו מתוך ההשלכה שמשליכים המטופלים עלינו. הן קוראות לנו לחזור ולשנן שהכוח הטיפולי, היכולת לחולל שינוי, אינם בידנו וגם לא בידיו של המטופל. שנינו יוצאים יחד למסע שאולי יוביל אותנו להבנה טובה יותר של עצמנו. הבנה שלא היתה לנו קודם לכן ושאיננה סגורה ומסוגרת בתוך תורה פסיכולוגית או ניסיון טיפולי קודם, יהיה אשר יהיה. איננו יוצאים למסע בידיים ריקות, אבל אנחנו מודעים למטען שאנחנו לוקחים אתנו ולמגבלותיו. אם נסיים את המסע כמו שהתחלנו אותו – אותם אנשים עם אותו מטען – נדע שטרם זכינו לחסד. התקווה היא, שמתוך הכרת המגבלות נגיע לחציית הגבולות, לערעור המוסכמות, ולאותו רגע של חסד שבין מוסכמות ישנות לחדשות. מתוך אתר החברה היונגיאנית הישראלית החדשה.

 

רגעים של insight או תובנה הם רגעים יקרים מפז בפסיכותרפיה. המאמר מראה כיצד שמוש במשוב בילוגי מייצר ומעצים חוויות כאלו