לפעמים עצוב לי/ מלכה אדלר
לִפְעָמִים עָצוּב לִי עַל הַנְּשָׁמָה כִּי הָעוֹלָם הִשְׁתַּגֵּע, אֲבָל מַמָּשׁ!
וִירוּסִים, שְׂרֵפוֹת עֲנָק, סוּפוֹת עַזּוֹת וְהוֹפּ: שִׁטְפוֹנוֹת עַל הַמִּדְרָכָה.
הַיָּמִים יְמֵי קוֹרוֹנָה, אַךְ טִבְעִי שֶׁנִּשְׁאַל:
מָה קָרָה, עוֹלָם? מָה כּוֹאֵב לְךָ?
לָמָּה יָרַדְתָּ מֵהַפַּסִּים בְּצוּרָה כֹּה מַבְהִילָה?
הָעוֹלָם כּוֹאֵב וְכוֹעֵס עַל הִתְנַהֲגוּת בְּנֵי הָאָדָם הַמְּבִיאָה לְהֶרֶס וּלְחֻרְבָּן שֶׁל הָאוֹצָרוֹת שֶׁאוֹתָם קִבַּלְנוּ. הֵם עֲסוּקִים בְּלִקְנוֹת עוֹד וָעוֹד, מִתְחָרִים זֶה בָּזֶה לְמִי יֵשׁ יוֹתֵר, שֶׁל מִי הֲכִי יָפֶה...
וְאָז יַלְדָּה חֲמוּדָה אַחַת שׁוֹאֶלֶת: לָמָּה אֲנַחְנוּ מִתְעוֹרְרִים רַק בְּעֵת סַכָּנָה?
אִמָּהּ מַסְבִּירָה לָהּ שֶׁאֶפְשָׁר גַּם אַחֶרֶת, וְהַבַּת מִתְגַּיֶּסֶת מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁיְּלָדִים אֲחֵרִים מִתְגַּיְּסִים בְּרַחֲבֵי אָרֶץ, וּבְרַחֲבֵי הָעוֹלָם, כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל כַּדּוּר הָאָרֶץ שֶׁלָּנוּ.
