מכתב לאבא / מאת: מעיין יצחקי

שָׁרוֹן שָׁתְקָה. הִיא עָמְדָה וְהִבִּיטָה בַּיְלָדִים הַשְּׂמֵחִים וּבַגַּנֶּנֶת שֶׁרָשְׁמָה אֶת דִּבְרֵי הַיְלָדִים.

לְבַסּוֹף פָּנְתָה אֵלֶיהָ הַגַּנֶּנֶת: "שָׁרוֹן, רַק אַתְּ עֲדַיִן לֹא סִפַּרְתְּ לָנוּ לְמִי הַמִּכְתָּב שֶׁלָּךְ יִשָּׁלַח".

"אֲנִי מְאֹד עֲצוּבָה," אָמְרָה שָׁרוֹן לַגַּנֶּנֶת.

הַיְלָדִים הִשְׁתַּתְּקוּ בְּבַת אַחַת וְהִקְשִׁיבוּ לְשָׁרוֹן. הֵם יָדְעוּ שֶׁאַבָּא שֶׁל שָׁרוֹן נֶהֱרַג כְּשֶׁהָיָה בָּעֲבוֹדָה.

מחברת הספר, מעיין יצחקי, איבדה את בעלה, אביב יצחקי ז"ל, בשנת 2006, עת הייתה אם לשתי בנות קטנות ובתחילת הריונה השלישי. בספרה נפרש סיפורה האמיתי של בתה הבכורה, שרון. בעדינות, באהבה ובהערכה רבה מביאה הכותבת את ההתמודדות האמיצה של ילדה קטנה - גיבורה גדולה