מאת: | X | תאריך: | 8/10/2011 15:04 |
נושא: | אובדנות | תוכן: | שלום רוני,
מה שיש לי לומר קצת ארוך, ולכן אנסה לקצר.
אני בת 21.
יש לי עבודה שאנשים מגיעים אליה בערך בגיל 26, וזה באמת הגיל של שאר האנשים שאני עובדת איתם.
יש לי בערך 50 עובדים מתחתיי.
אני נראית טוב. ממש טוב. (סליחה על היהירות)
אני גאון. באמת גאון. עברתי בדיקות כשהייתי בת 7, וזה אושר סופית.
בתמונה כללית - החיים שלי מושלמים.
רק ששום דבר לא מרצה אותי.
מעולם לא הייתי מאושרת.
אני חושבת שפשוט נולדתי אדם עצוב. יש אנשים כאלה, שנולדים עם חוסר איזון של הורמונים במוח, ולכן הם תמיד עצובים.
אף פעם לא הבנתי את מהות החיים שלנו, ואת הסיבה שאנחנו כאן. באתי ממשפחה עם מסורת, והתרחקתי כ"כ מהדת, כי אני כועסת על שלא הייתי לי את הבחירה אם להיוולד או לא.
אני לא רוצה לחיות את החיים האלה. והכל נראה לי סתמי. זה כך כבר הרבה מאוד שנים. 10 לפחות.
אני בן אדם מאוד חזק נפשית. אבל השנה האחרונה הייתה הגרועה ביותר בחיים שלי. אני מרגישה שהיא דחקה אותי לקצה.
עשיתי 2 תאונות דרכים. אחת קשה ורצינית, והשנייה יותר קלה. משתיהן יצאתי די בסדר, פציעות קלות בלבד.
נכנסתי לכלא במדינה זרה, אבל יצאתי אחרי כמה ימים וחזרתי לארץ.
ואז קרה הדבר הנורא ביותר בעיני.
הייתי מאורסת לאדם היחיד שגרם לי להאמין שאני רוצה לחיות, רק כדי שאוכל לחיות לצדו. הוא מבוגר ממני בכמה שנים. היחסים בנינו היו כמו באחרית הימים בערך, והאהבה שלנו הייתה כאילו נלקחה ממחזה של שייקספיר.
יום אחד הוא חלה. נפשית.
הוא ירה לעצמו בראש.
העולם שלי נחרב.
זה קרה לפני כמה חודשים, אבל התחושה שלי לא התשנתה. והאבל לא פסק.
אני עדיין לא מצליחה לישון, לאכול, לצחוק, להתרכז, לדבר.
התחושות שהיו לי כל השנים רק התעצמו.
אני מטופלת כבר כמה חודשים אצל פסיכולוגית טובה מאוד, ושמה ידוע בתחום.
אבל אני מרגישה שאין טעם בכלום. ושבאמת אין שום דבר שהיא תוכל לומר שישפר את התחושה שלי.
אני לא רוצה לקחת כדורים.
יש משהו אחר שאני יכולה לעשות, כמוצא אחרון?
ודבר נוסף, מתי המטפלת שלי תוכל להפר את החיסיון שיש בנינו?
אני לא מספרת לה שאני רוצה להתאבד, כי אני מאוד רצינית בנושא הזה. והיא תדע שזה רציני ברגע שאני אשתף אותה.
אני מודאגת מזה שהיא תוכל לשתף בזה אנשים אחרים, או גרוע מזה, שתוכל לאשפז אותי בכפייה.
תודה מראש !
|
|