"לקראת אמהות": מדריכי הכנה ללידה ותפיסות על אימהות בישראל

מבוא

בעבודה זו אסקור כיצד משתקפות תפיסות אודות אמהות בחברה הישראלית באמצעות עיון בספרי הדרכה ללידה לאורך השנים. הניתוח ההיסטוריוגרפי ישמש אותי לזיהוי מסרים המופנים לאמהות צעירות בחברה הישראלית, ותהליכים של שינוי או סטטיות בתפיסות אודות אמהות. לטענתי, יש במסרים המובעים במדריכים משום שיקוף של ההבניה החברתית של מוסד האמהות בישראל בשנות קיומה. מטרת העבודה הנוכחית היא לחשוף את האמצעים בהם היא נעשית בספרי הדרכה המיועדים לנשים.

המדריכים שסקרתי מתפרשים על פני ארבעה עשורים לערך. המדריך הראשון[1] "לקראת אמהות" מאת פרופסור אשרמן, הוצא לראשונה עוד בטרם קום המדינה, אם כי לצורך העבודה השתמשתי במהדורה משנת 1957. המדריך הבא[2], "הלידה" מאת פרופסור לנצט, הוצא לראשונה ב-1968, בעבודה שימשה אותי המהדורה משנת 1981. המדריך השלישי והעדכני ביותר[3] הוא משנת 1994, מאת דר' עמוס בר וטלי רוזין. יש לציין כי למיטב ידיעתי במדריכים המוקדמים יותר אין הבדלים בין המהדורות השונות, והמהדורות שבידי הן הדפסה מחודשת ללא עריכה מחודשת של הטקסט המקורי.

מדריכים אלו, כולם ישראלים מקוריים, פונים אל נשים ישראליות בדרכן לאמהות. בתוכנם, בבחירת הנושאים ואופן הצגתם, משתקפות לדעתי תפיסות אופייניות על נשים בכלל, ואמהות במיוחד בישראל לאורך השנים. לצורך ניתוחם השתמשתי במתודולוגיות למחקר היסטורי על נשים ומגדר, כפי שנסקרו בקורס "היסטוריה ומגדר". ביקשתי להתבונן בהם כטקסטים היסטוריים-חברתיים. הפרקים הבאים בעבודה זו יצוינו בהתאם למתודה המובילה בניתוח הממצאים באותו פרק. עם זאת, חלק מדרכי הניתוח ישקפו בוודאי גם את דרך הניתוח שאני אמונה עליה יותר, כחוקרת במדעי החברה, בד בבד לניתוח ההיסטורי. בנוסף, יהיו נתונים שניתן היה לסווג אותם כשייכים ליותר מתת פרק מסוים, או שתיתכן חפיפה מסוימת בין הפרקים השונים. הפרק הראשון יתייחס להיבטים חומריים וסגנוניים יותר, הפרק השני יבחן ייצוגי נשים בתוך הטקסט. לאחר מכן אנסה להתחקות אחר הסיפור של הנשים, זה שמובא מנקודת מבטן הסובייקטיבית, בתוך המדריך. תיעשה בחינה של הרעיונות והאידיאות של המדריכים, ולאחר מכן בדיקה השוואתית של המגמות שעלו בכל הפרקים האלו. פרק זה יכיל גם את ניתוח הממצאים, ודיון במסקנות שעולות מהם.

היסטוריה חומרית וניתוח סגנון הכתיבה

הניתוח הראשוני מתחיל בהיבטים חומריים: כיצד נראים המדריכים, כיצד הם מוגשים אל הקוראת? שני המדריכים המוקדמים מאופיינים בפורמט קצר יחסית (130 ו-134 עמודים). המדריך האחרון, לעומתם, רחב היקף ועב כרס, ומכיל לא פחות מ-562 עמודים. בכל המדריכים שולט הצבע הכתום בכריכה, עם איורים קטנים ביחס לגודל העמוד. במדריך הראשון איור סכמטי של עובר ברחם, בשני – חסידה נושאת במקורה תינוק, ובאחרון רישומים זעירים של עגלת תינוקות בדגם שחוזר על עצמו. המדריך האחרון מציג בחזיתו אלמנט משמעותי: גלגל הלידה, זה המשמש את הרופאים לחישוב מהיר של מועד הלידה המשוער על פי תאריך המחזור האחרון. שימוש זה ב"מכשיר" או אמצעי רפואי שהיה עד אז נחלת הממסד המקצועי בלבד הוא יותר מאשר הצהרה עיצובית דקורטיבית. זהו חלק מן התפיסה הערכית של מדריך זה, הרוצה להצהיר כי האישה שותפה לאיש המקצוע (הרחבה נוספת בפרק הדיון).

ואם בענייני קישוט עסקינן, ראוי לציין כי בכל המדריכים יש מספר תמונות ואיורים, אך ככלל, אלו מועטים, ומובאים בשחור לבן בלבד. ממצא זה בולט במיוחד בהשוואה של המדריך האחרון למדריכים מתורגמים מהשנים האחרונות, בהם צילומים וציורים צבעוניים רבים. קשה יותר להסיק על משמעות הצמצום בתמונות בספרים הותיקים יותר, שכן אין לי נקודה דומה להשוואה. אך נראה, גם לאור האיורים המינימליסטים על הכריכה, שהמדריכים הישראלים מבכרים את המילה הכתובה על פני הסמל החזותי, ואינם מקבלים את התפיסה כי לתמונה יכולת להעביר מסרים בקיצור וביעילות. ייתכן שזו גם דרך מסוימת לחסוך בעלויות הנובעות מהדפסת צילומים צבעוניים רבים, אך גם סדרי העדיפויות הכלכליים קשורים לסדרי העדיפויות הערכיים. המסר אל הקוראת עשוי להיות כי אין זמן לבידור, לפנינו משימה נכבדת, אשר יש להקדיש לה כובד ראש ורצינות. אצלנו אין קיצורי דרך, כמו מצהירים הספרים, כאן באים לרכוש ידע. טענה זו תואמת גם את אופיים של האיורים והציורים – הם אינם אלמנט קישוטי, אלא אמצעי המחשה של המידע הכתוב. היוצא מן הכלל הוא המדריך החדש ביותר, בו מופיעה בתחילת כל פרק תמונה אחת, בשחור לבן, אומנותית יותר באופייה[4].

בכל הספרים מופיעות הקדשות. הספר הראשון מוקדש בפשטות "למלכה – הנזר". ניתן רק לשער מיהי אותה מלכה עלומת שם המשפחה, ומדוע זכתה בכבוד מלכים המניח אותה כקישוט על ראשו של החיבור הספרותי של פרופ' אשרמן. הספר השני מוקדש "לזכרו של המורה פרופ' אשרמן וליוזמת הרעיון – ד"ר אסתר בקר". הקדשה זו מציגה את המחויבות של המדריך למקורות אקדמיים, מורהו (ומחבר המדריך הראשון), וד"ר שהיא עצמה אינה שותפה בכתיבה, אך יזמה את הרעיון. המדריך השלישי מוקדש לבני המשפחה של המחברים – ההורים והילדים של שני המחברים. הקדשה זו מחזירה אותנו אל הטון האישי של ההקדשה המוקדמת ביותר, למשפחה, אך ללא הסגנון המליצי שלה.

ומכאן קצרה הדרך לדיון בסגנון הכתיבה המאפיין את המדריכים. המדריך הראשון, שהופיע בתקופה של ראשית המדינה, מתאפיין בפתוס ובציוריות, ביטויים נלהבים ומלחמתיים כיאה לאווירת אותם ימים, או הצהרות חד משמעיות. למשל, מתוך הפרק העוסק בהפריה:

"לא כל המחנה משיג את מטרתו! חלק הארי ממנו נפלט מן הלדן החוצה, ואינו משתתף במסע ההפריה; חלק אחר כושל וכלה בדרך הארוכה מן הלדן אל הרחם, ומשם אל החצוצרות, ורק רבבות אחרות בלבד מצליחות להגיע אחרי העפלה של שעה עד שעתיים לקצה החצוצרה. כאן הם נעצרים ואורבים לביצית" (עמ' 22)

התחושה המתעוררת בקוראת בעקבות הקריאה במדריך היא של חגיגיות ויראת כבוד מגודל המעמד. המושג גודל המעמד משמעותו כפולה: מחד, הדיון באמהות והכניסה אליה, ומאידך, הבאה לדפוס של מדריך להכנה לאמהות בפעם הראשונה במדינת ישראל. נדמה שהכותב מודע למעמד של היותו חדשני – תחילתו בחוברת דקה שהוצאה עוד בראשית שירותי הרפואה הציבורית ביישוב, וסופו בספר ההדרכה המקורי הראשון שנכתב במדינת ישראל. אך יש כאן גם היבט נוסף, שמביט על אמהות כמשהו חגיגי, רב ערך ונשגב.

לעומתו, המדריך השני כתוב בלשון עניינית ומדעית, בסגנון המאדיר מתודות מדעיות וטכנולוגיות, ומבקש להמעיט בביטויי רגש. למשל, בדיון על כוחם של החזרים (רפלקסים) מותנים המחבר מתאר מצב של הריון מדומה במונחים של תיאור התופעות הפיזיולוגיות, ובמקביל להן התהליכים הגופניים המסבירים התעוררות של תופעות כאלו. לאחר מכן מוסיף פרופ' לנצט ומכנה את התופעה הזו בשם המקצועי המתאים "מחלה פסיכוסומטית", ומבאר כיצד עשויה להתפתח מחלה כזו או להירפא:

" כרגיל נפסק הריון מדומה כזה לאחר שהאשה נבדקה ונודע לה שאין היא מעוברת… אך יקרה שהאשה תגיע עד סוף 'הריונה', תלך ותשמין, וכעבור תשעה חודשים י ו פ י ע ו   א צ ל ה   כ א ב י   ל י ד ה   מ מ ש י י ם [ההדגשה במקור]. בספרות הרפואית נתפרסמו כמה וכמה מקרים, בהם נשים הגיעו לחדר הלידה עם כאבים סדירים וחזקים בלידה מדומה, ולאחר שנבדקו ונתברר שאין זה אלא הריון מדומה, והדבר נודע להן – פסקו הכאבים מיד מבלי לחזור." (עמ' 87).

מדריך זה, ששם לו למטרה למגר את הפחד של נשים מפני לידה, ולבער "אמונות תפלות" שם את מבטחו בנתוני מחקרים ובגישה מדעית ושכלתנית, המשתקפת גם בסגנונו.

סגנון הכתיבה של המדריך החדש יותר ענייני הרבה יותר, לפעמים מחויך, ומשקף ככלל גם את סגנון הכתיבה שאופייני לספרות בת ימינו, על העברית הרזה והחסכונית שלה. אך יש בו גם ניסיון לבטא בצורה בהירה ומפורשת את הידע המיילדותי המוגש בספר. עם זאת נמצאו מספר נקודות בהן הספר סוטה מעט מהסגנון הענייני, למשל כאשר הוא דן במידה הרצויה של עליה במשקל במהלך ההריון. כאן נוטים המחברים לנזוף באם לעתיד ולהטיף לה לגבי דרך ההתנהגות הרצויה:

"יש לך נטיה להשמנה? הקפידי! את רוצה להתפנק? בקשי עיסוי ולא אוכל… גם אם נדמה לך (ורק נדמה לך) שעכשיו לא רואים, זיכרי שעם צאת התינוק יוצאת גם האמת לאור. הריון יכול להיות חוויה כל כך יפה ואסתטית, שלא כדאי לקלקל. אין הנאה גדולה מלקבל מחמאות על הופעתך, במיוחד בהריון. זו תמצית הנשיות על רגל אחת: גם אמא בדרך, וגם אשה שתענוג להסתכל עליה. והדבר אפשרי." (עמ' 67)

נדמה שהמילים מדברות היטב בעד עצמן מבלי פרשנות כלשהיא. אפשר לומר שלמרות הניסיון להימלט מטון פטרנליסטי, מסטריאוטיפים באשר לנשים ומהתנשאות כלפי הנשים קשה למחברים להימנע מכך בצורה קטגורית.

בסקירה החומרית ביקשתי גם לבדוק מהם הנושאים שבוחרים כותבי המדריכים להעלות, אולם קשה מאד להשוות בין שלושת הספרים בשל הפערים העצומים ברוחב היריעה שלהם. שני הראשונים, מטבע הדברים, דומים למדי בהיקף, ולעומתם, המדריך האחרון מכיל מידע רב הרבה יותר. בשל א-סימטריה זו השוואה פרטנית תהיה חסרת טעם. יחד עם זאת, יש הצהרה משמעותית בעצם הגשת המידע הרב. הכותבים של המדריך האחרון מעידים בכך שהם מוכנים "לגלות את הקלפים" בפני האישה מן השורה, שהם מעריכים כי יש בידה היכולת להבין את המונחים המקצועיים שהם סוקרים בפניה, ובעיקר – שתהיה לה היכולת להבחין בין עיקר וטפל בשטף המידע המוגש לה. פרשנות נוספת להרחבת היריעה נעוצה בתפיסה הרווחת היום, ברפואה ובמקצועות נוספים, באשר לאחריות ליידוע המטופל. גישה זו דוגלת במתן מרב המידע ובהטלת האחריות להחלטה על הפציינט, אותה יעשה על סמך מידע זה כמיטב שיפוטו.

ייצוג נשים – מיתוסים על הריון ולידה

כפי שהמחקרים ההיסטוריים ניסו לאתר בתוך הסיפור של הזרם המרכזי גם את דרכי ייצוגן של הנשים, ניסתי אף אני בקריאתי את המדריכים לחפש כיצד נשים מיוצגות במדריכים. משימה זו אינה פשוטה, אפילו בספר העוסק בנושא נשי מובהק, ופונה במיוחד אל קהל יעד של נשים. נדמה שעיקר הייצוג שנשים זוכות לו מקצה להן מקום של מי שיש להנחותן לפעולה, כצפוי מספר הדרכה. כלומר, המחברים רואים את הנשים כמי שזקוקות להנחיות והדרכה, ומי שאמורות לקבל את הסמכות המקצועית שלהם באופן פסיבי וללא ערעור. ייצוג זה מתבטא בשפה בה מנוסחים הספרים, לדוגמא, אפילו כאשר המדריך של דר' בר ורוזין מציע לנשים להפעיל מידה מסוימת של שיקול דעת, הוא מכוון אותה לערוך את השיקול יחד עם רופא מומחה, כפי שמודגם בציטוט הבא, בפרק העוסק במצג עכוז והיפוך חיצוני:

"בשל החשש מסיבוך, לא כל המיילדים ששים לבצע את הפעולה. אלה שצברו ניסיון טוב בנושא יציעו לך את האפשרות ביתר קלות, אך בכל מקרה תצטרכי לשקול היטב את הנושא עם הרופא המטפל בך, ויחד איתו להחליט כיצד לנהוג." (עמ' 260)

ציטוט זה אמנם משאיר מרווח של התלבטות, אך תוך ציון הסכנות (בפסקאות הקודמות לזו שהובאה כאן), ותוך הדגשה כי ההתלבטות צריכה להיות משותפת לאישה ולרופא. בספרים המוקדמים יותר המרווח להתלבטות והשתתפות של האישה בתהליך קבלת ההחלטות קטן אפילו יותר. למשל, במדריך הראשון, בעת הדיון על אבחון ההריון, טוען אשרמן כי יש לשם כך לערוך בדיקה פנימית, ומתאר באריכות את יתרונותיה. הוא פונה אל הקוראת ואומר:

"לפיכך יש להצטער על התנגדותן של נשים רבות להיבדק בטענה, כי שכנה פלונית הפילה בשל בדיקה כזאת. לחשש זה אין כל יסוד, ואשה הנמנעת מבדיקה פנימית צריכה לדעת ששכרה עלול לצאת בהפסדה." (עמ' 48)

בהצהרה זו מצהיר הרופא כי שיקול הדעת של האישה מוטעה, ואפילו משתרבבת נימת איום קלה – ההפסד הכרוך במחלוקת על דרכו של הרופא. גם לנצט נוקט טון מאיים דומה, כאשר הוא מביא הוראות לאישה על ניהול חיי היום יום שלה:

"הצרה היא, שלעיתים קרובות מאמינות נשים הרות במומחיות השכנות, הדודות והסבתות למיניהן, וקורה שהן נוהגות לפי עצותיהן גם ב נ י ג ו ד להוראות הרופא. ובכך טמונה הסכנה… כאן ננסה לתת הוראות פשוטות ונכונות, בקיצור נמרץ, ובתקווה שהקוראות יבינו שלפעמים גם הרופא צודק… " (עמ' 51-52) [ההדגשות במקור]

לנצט אמנם מדגיש את המילה סכנה, אך נראה שהוא גם מקבל במידה מסוימת של השלמה את הנטייה של נשים לא לקבל באופן מוחלט את עצותיהם של הרופאים המטפלים, ומכאן הנימה הסרקסטית בדבריו. נדמה שמכאן ברור איזה סוג נוסף של ייצוג נשי מלווה את המדריכים השונים.

ייצוג ייחודי נוסף של נשים כפעילות בזירה של הריון ולידה, הוא כמעבירות ידע ומידע זו לזו, מציעות תמיכה והתייחסות אחת לשניה על סמך ניסיונן האישי וידע עממי. התפקיד הזה, העצמאי והיוזם יותר, זכה מצד כותבי הספרים להתייחסות מזלזלת למדי, בשל גישת המדריכים לערכן של אמונות עממיות בנוגע להריון וללידה.

בכל המדריכים יש רצון להפריך אמונות תפלות ועממיות הנוגעות להריון וללידה, ולהחליפן במידע מבוסס על מחקר מדעי. הספרים כולם מצהירים על כך מפורשות. הספרים המוקדמים נוקטים יומרה כי יעלה הדבר בידיהם, ומגיבים בטון חריף ומזלזל כלפי הנשים מפיצות המידע ה"כוזב": "עד סוף המאה הקודמת היתה האשה הרה מופקרת במשך תשעת חודשי הריונה להדרכן ועצותיהן של קרובות משפחה ושכנות מנוסות" (עמ' 11, לקראת אמהות); או בלשונו הצינית של פרופ' לנצט: "אנו חוששים מאד שהצלחתנו במשימה זו (עקירת האמונות התפלות מן השורש, א.ג.) תהיה חלקית בלבד, משום שידוע לנו כי קשה מאד להילחם בידענותן של הדודות והשכנות." (עמ' 121). המדריך האחרון מגיב בצורה עניינית יותר ופחות רגשית לאמונות עממיות. פרק שלם מוקדש לשאלות "נכון/לא נכון", למעשה, עיקרן הפרכה של אמונות תפלות. אך גם כאן מבצבצים התנשאות וזלזול: לדוגמא, האמונה כי עדיפה לידה בחודש שביעי על פני לידה בחודש שמיני, מוגדרת כאן, בדיוק כמו בספרים האחרים, "שטות מוחלטת".

יחד עם זאת, מה שהוגדר בספרו של לנצט "אמונות תפלות וסיפורי בדים", כגון היכולת להשפיע על מין היילוד באמצעות תנוחת המשגל או טיב המזון שאוכלת האישה, מובא בספרם של בר ורוזין כתיאוריה תקפה ומגובה גם על ידי מחקרים. הבדלים ניתן למצוא גם בין מה שמובא בספרו של אשרמן כבדוק ומדעי, למשל, העדר הערך התזונתי של חלב האם בימים הראשונים ("חלב בוסר צהוב ושמן שאינו ערב לחיכו [של התינוק]", עמ' 126) כבר מוכר כבעל ערך על ידי תלמידו לנצט, מעט יותר מעשור לאחר מכן. מכאן, שידע עובר במהלך השנים תהפוכות ושינויי מעמד. מה שהוכר כאמונה תפלה עשוי לקבל אישוש כעובדה מוצקה, ומה שמוצג כבלתי ניתן לערעור עשוי לסגת למעמד של אמונת הבל חסרת ביסוס. השאלה האפיסטמית הנוגעת לזהותו של הטוען או הטוענת לידיעה, מקבלת משנה תוקף.

מעבר לשאלת מעמד הידע המדעי בספרים השונים, לעומת מעמד הידע העממי, מטריד הזיהוי של נשים כנושאות ידע עממי ומציעות הסתמכות על ניסיון אישי עם בורות, אמונות טפלות וחסרות ערך. להרגשתי, המחברים נוטים לראות בנשים שתומכות בחברותיהן ובנות המשפחה ההרות שלהן גורם ריאקציוני, מזיק וראוי לזלזול. נשים מיוצגות כצייתניות ומקבלות את הסמכות הרפואית כמקור לידע, או כבורות ומחזיקות באמונות טפלות כאשר אינן מקבלות את האמת המדעית העדכנית. המחברים, לאורך השנים, מציבים מודל המקדש את האמת המדעית, זו שנשים לא יכולות להשיגה בכוחות עצמן ועל סמך ניסיון החיים שלהם, אלא אם יש להן הכשרה מקצועית. מאבק זה בין נשים וגברים על מעמד הידע בטריטוריה של מיילדות אינו חדש (בר-און, תש"ס), ונראה שהוא עתיד להימשך.

Herstory

פרק זה ניסה לאתר בתוך הטקסטים את הסיפור האישי הנשי, זה שהוא לב ליבה של החוויה, במקביל למגמות דומות במחקר ההיסטורי הפמיניסטי. ושוב, על אף שמדובר בספרים המדברים על נשים ומיועדים להן, המדריכים נותנים מקום מזערי לסיפוריהן של הנשים עצמן, אם בכלל. דווקא בספר המוקדם ביותר מופיעה ההתייחסות הנרחבת ביותר לסיפור אישי של אישה: פרופ' אשרמן בוחר לצטט מכתב של אם לצוות המרפאה שליווה את ההריון וערך לה קורס הכנה ללידה (עמ' 112-113). מכתב זה מוקדש לשבח והלל לצוות המטפל, ולמרות היותו קצר, הרי הוא הסיפור הארוך ביותר המובא מפי נשים בכל שלושת הטקסטים שנבדקו. בשני הספרים האחרים דבקים בלשון הפניה בגוף שני אל האישה הקוראת (כינויי הגוף וההטיות כולן בלשון נקבה), מבלי מובאות בגוף ראשון.

במדריך של דר' בר ורוזין יש "דיבור" בגוף ראשון מצד אמהות באמצעות קריקטורות. מובן שזה דיבור שמטרתו להצחיק ולכן הוא מעמיד את הסיפור בגוף ראשון בדרך כלל באור נלעג וסטריאוטיפי. למשל, בעמ' 202, שתי נשים בחדר ההמתנה של דר' בר, האחת סורגת, והשניה עם אוזניות ווקמן בידה, וכדי להשמיע לעוברה מוזיקה היא פונה לחברתה בשאלה:' תסלחי לי… אולי את יודעת איפה בדיוק האוזניים שלו?', או בעמ' 243, אישה הרה זועקת באוזני בעלה בהיסטריה מדוע בעלה של החברה היה מוכן להלעיט אותה במזונות מוזרים באמצע הלילה והוא לא מוכן להיענות לשיגיונותיה. מתמיה מדוע בוחרים הכותבים להביא את קולן של הנשים באמצעות קריקטורות ובאופן הומוריסטי דווקא. כך או כך, סיפורה האישי של היולדת מוגדר כשולי לספר העוסק דווקא בה. הסיפור נשאר סיפור שמסופר מתוך נקודת מבט רחוקה מהחוויה. האם גם בספרים המכוונים לנשים הכניסה לנשים בשר ודם אסורה, ורק סטריאוטיפים יתקבלו בברכה?

הסיפור האישי הנשי פתח את הפתח לחשוף בהיסטוריה גם את הסיפור האישי של אנשים אחרים, לבני מיעוטים או קבוצות שוליים. נדמה שבטקסטים הללו השוליים מוקצים דווקא לגברים. ובכן, מה בדבר הסיפור של האב לעתיד? האם יש במדריכים מקום לסיפור שלו? האם יש מקום לגבר, או לסיפור שלו בדרך להורות? בכל הספרים מעטות הפניות הישירות והמפורשות אל בן הזוג והאב לעתיד. פרופ' לנצט למשל אכן מקדיש שני עמודים לדיבור ישיר אל הבעל. לנצט מבהיר לאב לעתיד כי אין דמיון כלל בין המהפך העתיד לעבור על אשתו ובין התהליך שהוא עובר בעצם אותם ימים. הוא מציע לאב להיות פעיל יותר, לקרוא את הספר בעצמו ולעזור לאשתו. מבין השורות ברור איזה מקום מייעד לו הפרופסור: בהצעה שישתתף בביצוע תרגילי ההכנה ללידה הוא מציע לאב להשגיח שאשתו אכן מבצעת את התרגילים כנדרש, ועושה זאת כהלכה. אם כן, כאשר פונים אל האב לעתיד מבקשים לגייס את היכולת שלו כבעל סמכות על אשתו לשם ציות להוראות המדריך.

בגוף הטקסט בספרם של בר ורוזין מקצים לאב מקום בעיקר סביב הלידה. ראשית, ישנו תת פרק הנוגע לנוכחות האב לעתיד בחדר הלידה. הקטע כתוב בפניה דווקא אל האישה, והכותבים מציעים לה לנסות לשכנע את האב להצטרף אליה לחדר הלידה (אחרי שהיא כבר "מחוברת למה שצריך ולמה שלא צריך", כלומר מוכנה ללידה מתוך התפיסה הרפואית של הלידה). פניה בגוף שני לגבר מופיעה מעט אחר כך, בקטע הנוגע לנטילת משככי כאבים. הכותבים מבקשים מהבעל לא להתעקש וללחוץ על האישה לדבוק בתוכניתה המקורית ללדת ללא משככי כאבים: "עזוב אותה, מוישה. לה כואב, לא לך" (עמ' 332). אולי יש כאן ניסיון להעצים את היולדת בהחלטותיה בחדר הלידה, אך אפשר לקרוא הצעה ידידותית זו גם כניסיון להניא את האב לעתיד מויכוחים עם צוות חדר הלידה. בהמשך הקטע מציעים בר ורוזין לנשים להשתמש לטובתן באמונת הגברים כי נשים הן יצורים הפכפכים, כדי להצדיק שינוי של הרגע האחרון. אקט חתרני? או אולי הזדמנות לפתוח לנשים פתח לנטוש את התפיסות שלהן על לידה? כך או כך, מרבית הספר מנוסח כפניה בגוף שני לנשים, עם פניות מזדמנות אל הזוג בלשון רבים ופניות נדירות בלבד אל הגבר. אם כן, גם לסיפור של הגבר, האב לעתיד, מוקצה מקום מזערי בספרות ההכנה ללידה. נשאלת השאלה, של מי הסיפור הזה? האם של התינוק (אליו לא פונים כלל)? אולי של הצוות הרפואי המקצועי המלווה את ההריון והלידה?

היסטוריה אינטלקטואלית

במסגרת דיון בהיסטוריה של הרעיונות המובעים במדריכי ההכנה ללידה בחרתי לדון בהתפתחות ההתייחסות לרעיון "הלידה הטבעית" לאורך השנים[5].

ונתחיל דווקא מהסוף, במדריך החדש יותר: לאורך כל 562 העמודים, הנספחים, המילונים והטבלאות אין שום איזכור לאפשרות ללדת לידה טבעית, ללא התערבויות רפואיות או אמצעי לשיכוך כאבים. לשאלת האלחוש וההקלה על הכאב מוקדשים בספר שמונה עמודים, בהם נדונים אמצעים שונים להקלה על כאבים, עם פירוט של היתרונות והחסרונות של כל שיטה. בולט מיקוד בשיטות רפואיות, כמו זריקת טשטוש או זריקת אפידורל. מוזכרות במילים ספורות אפשרויות אחרות (היפנוזה, רפלקסולוגיה או אקופונקטורה), אך אין התייחסות לאפשרות לשלוט בכאב באמצעות תרגול עצמי, כפי שדווקא מוצע במדריכים הקודמים. הפרק עצמו מתחיל במשפטים הבאים:

"עד שלב זה כמעט לא התייעצו איתך אם לבצע פעולה מסוימת או לא. גם אם ניסית לחוות את דעתך ולעמוד עליה, ודאי נוכחת שזה לא תמיד עזר. עכשיו, כשכבר מאד כואב לך, מגיע הרגע להחליט אם את רוצה לקבל משהו נגד כאבים, ואם כן – מאיזה סוג. דבר זה (למעט לידות מסובכות או מקרי חירום) כבר נתון להחלטתך המלאה והבלעדית." (עמ' 331)

בקריאת השורות האלו מתעוררות מספר תמיהות: האם באמת זה המצב הנכון להחליט על נטילת משככי כאבים, כאשר מאד כואב? האם אין צורך בהכנה עוד בטרם הלידה עצמה לאפשרויות נוספות? מדוע דווקא זו ההחלטה היחידה המסורה (כמעט תמיד, כפי שצוין, למעט הסתייגויות) בידיה של היולדת? נראה ששיקול הדעת המיוחס לנשים מצומצם ומוגבל, ומאפשר לה מקום פסיבי למדי בתהליך ההריון והלידה. נמצא כאן שוב פער בין הצהרת כותבי המדריך על רצונם לכתוב ספר המכבד את הנשים ומתייחס אליהן כשוות, ובין ביטויים בתוך הספר המעוררים שאלה על מידת הכבוד שניתנת לנשים בפועל.

עמדה מאכזבת זו המבוטאת דווקא במדריך החדשני ביותר מנוגדת בתכלית לזו המבוטאת בטקסטים הקודמים לו. ספרו של לנצט מוקדש כולו לאפשרות של לידה טבעית, אך גם אשרמן מציין אפשרות כזו ומקדיש לכך פרק שלם. הרופאים הללו מביעים מידה מסוימת של צניעות ביחס לשיטות לשיכוך כאבים שמציע המדע:

"אף לא אחת מהשיטות המפורטות היא אידאלית. שיטה שיטה וחסרונותיה – בצד היתרונות… כל המגרעות שמנינו אינן מבטלות את ערכן של השיטות השונות ואינן מזלזלות בברכה הרבה שהן מביאות לאשה המתהפכת בציריה. אך הן מבליטות ומרוממות את ערכה של שיטה אחרת, אשר גדולתה אינה בטמטום החושים או המתת העצבים, אלא בשיבה אל הטבע והטבעיות – היא שיטת ה"לידה הטבעית" של ריד" (עמ' 104-105)

אם אשרמן פונה אל הלידה הטבעית כמייצגת שיבה אל הטבע והטבעיות, הרי שלנצט מבקש לבסס את האפשרות לבצע לידה כזו על התנסות מדעית, מחקר וממצאים אמפיריים. לפיכך הוא מקדיש שלושה(!) פרקים לדיון תיאורטי בבסיס הפיזיולוגי של הלידה ללא כאבים – כיצד עובדים השרירים, מה יכולה האישה לעשות על מנת להפעיל שרירים מסוימים או להרפות אחרים, מהם רפלקסים מותנים וכיצד אפשר ליצור אותם באופן רצוני אצל הנשים, וכיצד נרשם הכאב במוח. לנצט מוסיף פרק המוקדש לתרגילים שמיועדים להביא את האשה למצב של לידה ללא כאבים, תרגילים לשלבי הלידה השונים ואף לתקופה של טרום הלידה. פרק זה, המסומן בצבע ירוק ובולט, מוצע כקריאת חובה לנשים המגיעות אל המדריך בשלבי הריון מתקדמים, ולא יוכלו להקיף בקריאתן את כל הספר. היינו, לנצט רואה בהדרכה זו את לב ליבו של המדריך, ותכליתו העיקרית. למעשה, הספר כולו בנוי סביב הרעיון כי הוא מסוגל לקדם את האפשרות של לידה נטולת פחד או כאב.

מה אם כן קרה לאורך השנים לרעיון של לידה "טבעית"? כיצד ניתן להסביר את היעלמות הרעיון הזה מהטקסט המאוחר יותר, בעוד בסוף שנות השישים היה זה רעיון שסביבו נבנה מדריך שלם? אפשרות אחת שעולה מיד על הפרק נוגעת להתפתחות מקצוע המיילדות והרחבת האפשרויות להקלה על כאבים באופן רפואי ובטוח יותר. אך קשה לקבל רעיון זה כפשוטו. אם אכן יש כיום אפשרות רפואית בטוחה להקלת הכאב, מדוע היא צריכה לדחוק החוצה אפשרויות נוספות, ואין אפשרות לכולן להתקיים זאת בצד זאת? האם אין כאן סימון של תהליך רחב יותר, של מדיקליזצית ההריון והלידה בכלל? ייתכן שזהו אינדיקטור למבט על הריון ולידה כתהליך שיש "לביית" אותו, להכניס אותו תחת כנפי המדע, לרכוש בו שליטה ומקום פעיל (לפחות עבור הרופאים, הפעילות המוקצית לנשים כאמור מצויה בתחום של בחירת אמצעי השליטה בכאב). כידוע, הלידה עצמה מתחילה ללא אפשרות להפעיל שליטה על רגע זה, ובכך יש איום לשאיפה לשליטה שמאפיינת כל דיסציפלינה מדעית.

אולי יש כאן ביטוי לחרדה שבוטאה גם בפרק הקודם, מפני התערבות של האישה הפשוטה בתהליך וגרימת הפרעה לצוות הרפואי במלאכתו על ידי מידע "לא מוסמך". מבלי לגלוש לתיאוריות קונספירציה, העלמת הרעיון של לידה טבעית ממדריך מקיף, רחב, המקדיש תשומת לב לפרטי פרטים מדוקדקים נראית לא מקרית. אולי משתקפת בכך ההתייחסות אל ידע נשי מסורתי כידע מתחרה לידע הרפואי-מדעי, ועל כן ראוי להעלמה, זלזול או ביטול.

המהלך שזוהה כאן מבחינה רעיונית עשוי לשקף גם תפיסה אודות הורות בלי כאב, או סבל. כל המדריכים מכוונים הרי להקל על הקושי הכרוך בהריון ובלידה, אולם המדריך החדשני יותר מבין השלושה מפרט ומפרק את התהליך לרכיבים הזעירים והשוליים ביותר. פירוק כזה עשוי להיות תוצאה של שאיפה לנטרל לחלוטין את הסבל והכאב מתוך תהליך ההורות כולו. מכיוון שלידה טבעית כרוכה מטבע הדברים במידה מסוימת של כאב, הרי מקומה לא יכירנה במדריך כזה. השערה זו עולה בקנה אחד גם עם נטיית הלב של נשים רבות, שמעדיפות שימוש במשככי כאבים, או עקיפת תהליך הלידה בכלל על ידי ביצוע ניתוח קיסרי אלקטיבי. הרעיון של כאב, אך נסבל, של תהליך שאין דרך לקצרו או לעקוף אותו, זר במידה רבה לרוח התקופה, הצייטגייסט שלנו, בנוגע לכלל תחומי החיים, ולא רק להריון ולידה.

דיון: ומה חדש תחת השמש ?

הריון ולידה הם תהליכים עתיקים כימי המין האנושי. הליווי הרפואי של תהליכים אלו הוא חדש יחסית, ואינו אינהרנטי למקצוע הרפואה. בספרה "ילוד אישה" מתארת אדריאן ריץ' חלק מהתהליכים שעברו על מקצוע המיילדות: החדרת מכשירים כמו מלקחיים לעבודת המיילדות, והדרת נשים משימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, ביטול הידע המיילדותי שנצבר לאורך שנים כאמונות טפלות, רדיפת מיילדות כבורות, מלוכלכות וזורעות מחלות ומוות, לעיתים רדיפה עד מוות, ועוד. בספרה של יערה בר און מודגמים חלק מהמאבקים בין המיילדות למנתחים על טריטורית המיילדות, וכיצד גם נשים עשויות היו להשתמש בז'רגון ופרוצדורות רפואיות על מנת לכבוש מקום יוקרתי יותר אצל הלקוחות, היולדות. גם בטקסטים ששימשו אותי אפשר היה לזהות שרידי עמדה אופוזיציונית לידע של נשים, והצבת האפשרות המועדפת – מסירת ההחלטה והשליטה לידי הממסד הרפואי הגברי בעיקרו.

בעבודה זו ביקשתי לזהות תפיסות ומסרים על אמהות בחברה הישראלית מתוך הטקסטים בהם עסקתי. המסר המרכזי העובר כחוט השני בין הספרים ולאורך ההיסטוריה הוא החשיבות והמרכזיות של העיסוק האימהי. בספרו של פרופ' אשרמן משווה הפתוס את החשיבות הנדרשת לכניסה לאמהות. בספרו של דר' לנצט ההילה המדעית והעיסוק במחקרים וממצאיהם הוא שמטיל את כובד המשימה על האם לעתיד. אצל דר' בר ורוזין החשיבות של ההורות מתבטאת ברוחב היריעה, בעומס הפרטים והמידע שיש על האם לעתיד להשכיל ולדעת.

מסר נוסף לאמהות הישראליות נוגע למקומן שלהן באמהות, ביחס למקומם של הרופאים ואנשי המקצוע. נשים מיוצגות כפסיביות ונכונות לקבל את תכתיבי הרופאים, או כמפיצות דעות קדומות וידע נטול ביסוס. לסיפור האישי שלהם, הנוגע לחוויה הייחודית, אין כמעט מקום. הורות היא עיסוק נכבד מכדי שנפרוט אותו לזוטות של חיי היום יום, נדמה שמוצהר בעצם העדר "גוף ראשון יחיד". גם לאבות לעתיד המסר דומה – תתמכו, תשגיחו, תכבדו את האישה ההרה והיולדת, ואל תתערבו. אמהות בישראל היא חשובה כל כך שיש להשאירה למומחים, ולא להפקיר אותה "להדרכתן ועצותיהן של קרובות משפחה ושכנות מנוסות", בדברי פרופ' אשרמן. במובן זה לא חלה כל התפתחות לאורך השנים, והתפיסה הזו על אמהות בישראל עדיין רווחת.

בניתוח זיהיתי קונפליקט בין האתוס של שליטה, ניבוי ואקטיביות, התואם את הגישה המדעית המערבית, ובין קבלת ההיבטים הלא נשלטים והלא ידועים בתהליך, שמוזכרים כולם במדריכים השונים. אמהות בישראל משמעה, אם כן, גם תנועה בין השאיפה לשליטה ולהתקדמות על פי התפיסה המדעית, ובין השלמה עם אובדן שליטה, כניעה לקצב הדברים המוכתב מחוצה לנו, ו"טבעיות". ככל שחולפות השנים מתחזק קולם של המבקשים שליטה וריסון האלמנט הלא מתוכנן בהריון ובלידה. יש לסייג קביעה זו ולומר כי היום, עשר שנים לאחר הוצאת המדריך האחרון לאור, קיימים גם ספרים שנוקטים גישה הפוכה לזו, וגם הטקסט של דר' בר ורוזין הוצא במהדורה מחודשת ומתוקנת.

הניתוח הביא אותי להרהר באגוצנטריות המאפיינת את אנשי המקצוע, בכללם גם מקצועי שלי, בהתייחסות להורים. העדר כמעט מוחלט של הקולות השונים של האמהות מן הסיפור הפתיע אותי וצרם לאוזניי. כך הופתעתי גם מן הפער בין ההצהרה על כבוד לאישה ובין ההתנהגות בפועל, שהיתה לעיתים מתנשאת ונקטה עמדה מטיפה. ציפיתי לראות שינוי עמדה במהלך השנים, אך גיליתי שהעמדה הבסיסית נשארה דומה, רק לובשת כסות אחרת. הטקסט החדש ביותר מטביע את הקוראות שלו במידע, וכמו מבקש להוכיח בכך כי לידה היא עניין מסובך באמת, וראוי שרק מי שמסוגל ללמוד ולהתעמק בפרטיו יוכל להשיא עצות ולעסוק בו. עבורי, זה לקח שארצה לקחתו גם אל העבודה שלי עם הורים, על מנת לחדד יותר את ההקשבה שלי לידע שלהם.

רשימת מקורות

1. אשרמן, יוסף, לקראת אמהות. תל אביב: המחלקה לשירותים חברתיים, תשי"ז 1957.
2. בר, ד"ר עמוס ורוזין, טלי, המדריך הישראלי להריון ולידה. תל אביב: זמורה ביתן , תשנ"ד 1994.
3. בר-און יערה, רואות את הנולד: לידה ויילוד לקראתה עידן המודרני. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/זמורה ביתן: תל אביב, תש"ס 2000.
4. לנצט, משה, הלידה, הדרכה ללידה טבעית. תל אביב: צ'ריקובר, תשכ"ח 1968.
5. ריץ' אדריאן, ילוד אישה. תל אביב: עם עובד, 1989.

קריאה נוספת:

תהליכים במשפחה בישראל, תחילת האלף השלישי

המשפחה הגרעינית המודרנית: אבא-אמא-שלושה ילדים-כלב היא במידה רבה פיקציה, המצאה של התקופה ההיסטורית הויקטוריאנית, שהתחזקה מאד במאה העשרים, בעיקר בשנות החמישים בארה"ב. תהליך התגבשות המשפחה בתבנית הזו מתחיל עם המהפכה התעשייתית והעיור המוגבר באירופה, כשהמבנה הקודם נסדק.

פורום וירטואלי כמיכל אימהי: אמהוֹת מייצרות אמהוּת באינטרנט

עיקר עבודתי נוגע לשיח על אמהות ברשת, וכיצד השיחים על אמהות הקיימים בפורום יוצרים הכוונה או המשגה חדשה של אמהות עבור נשים בישראל בימינו. בהרצאה זו אבקש לערוך מהלך נוסף, ולבדוק כיצד הרשת מהווה מודל של אמהות עבור חברות הפורום, באמצעותו הן לומדות כיצד "לעשות" אמהות.