רגשי אשמה והחוויה האימהית

"אף אחד לא אמר לי", התלוננה אמא אחת, "כי ברגע שנוצר שק ההריון, הוא נשאר איתך כבר לתמיד, ועם רגע הלידה הוא מתמלא מיד ברגשי אשמה, שרק הולכים ותופחים עם השנים!". בכך ביטאה אחת מהחוויות המוכרות ביותר לאמהות ולהורים בכלל. אז למה רגשי אשמה, ומה אפשר לעשות איתם?

בראשית היתה האם – פרספקטיבה היסטורית

ילדים והורים התקיימו משחר העולם, בכל התרבויות ובכל התקופות, אך נטעה אם נניח שמשמעות הדבר הוא חוויה אוניברסלית, דומה, לאורך ההיסטוריה. בבואנו לדון בחוויות של הורים ואמהות ראוי אולי לקחת לעצמנו רגע להתבוננות מתוך קנה מידה אחר, מעבר לנקודת ההווה בו אנו שרויים. בסקירה של התייחסויות של אמהות לילדיהן בעבר הרחוק נמצא שלא תמיד היו אלו רוויים באשמה ועמוסים בצורך להיות "אמא טובה". לאורך ההיסטוריה עברה האמהות תהפוכות רבות. בתיאורים של אמהות מימי הביניים (שחר, 1981; באומגרטן, 2004) בולטת ההתייחסות לילדים כאל מי שמעכב את האם בדרכה לגאולה רוחנית. ילדים נתפסו לפעמים כיצורים מזיקים שיש לאלף, אם תרצו. היו תקופות ארוכות בהן ילדים נתפסו כרע הכרחי, מעין נטל על צוואר ההורים שכדאי להיפטר ממנו במהירות האפשרית. בספרה "...וגם אהבה" מתארת אליזבת באדינטר (1985) פרקטיקות של גידול ילדים שרווחו בצרפת במאה השבע עשרה והשמונה עשרה, שעשויות לעורר חלחלה בשוחרי טובתם של ילדים היום. ברור כי חוויה כזו שונה מאד מזו המוכרת לנו כיום. לטענתה, רק לאחר עלייתו לבמה של רוסו, וספרו "אמיל" בו פרש את התיאוריה שלו כי ילדים נולדים לוח חלק ועל ההורים, ובעיקר האם, מוטלת האחריות להפכם למי שיהיו בעתיד, החלה להיעמס מטלה האימהות האינטנסיבית על כתפי הנשים. אחרים יציינו כנקודת שינוי את הולדת הפסיכולוגיה המודרנית כמי שייצרה את רגשי האשם האימהיים. שימת האם והטיפול האימהי במוקד הטיפול של פסיכולוגים, כפי שעשו זאת בעיקר גישות יחסי האובייקט של קליין ומאהלר, יצרה אווירה בה קשיים רגשיים, טראומות והפרעות שונות הן תוצאה של טיב הטיפול האימהי. מכאן, הדרך לתחושות אשמה קשות של אמהות, קצרה.

מהות האשמה האימהית

גישות פסיכולוגיות מסורתיות, החל מפרויד וממשיכיו, מתייחסות בהרחבה לאשמה כחלק מהתפתחות האדם, וכאבן יסוד של חיי הנפש הפנימיים שלנו. תאורטיקנים אלו רואים באשמה תוצאה של תוקפנות, בין אם התוקפנות מצאה ביטוי ממשי או רק הורגשה באופן בלתי מודע בנבכי הנפש. תוקפנות, כך למדנו רובנו במהלך חיינו, ראויה לגנאי וצפויה לעונש. יש שהעונש יבוא לנו מבחוץ, ויש שנפנה אל עצמנו להעניש מה שנחווה כבלתי נסלח. רגש האשמה הוא סוג של ענישה עצמית כזו. אשמה היא גם הנתיב לתיקון ההרס שעשויה לזרוע התוקפנות שלנו: אם אנחנו חשים אשמה, משמע שיש לנו אחריות ורצון לתיקון. אם כך, יסיקו פסיכולוגים רבים, אמהות החשות אשמה למעשה מביעות בכך את התוקפנות שהן חשות כלפי ילדיהן, וכבר נוקטות כלפי עצמן סנקציות כגינוי לרגש לא נסלח כזה, או שמא מחסנות את עצמן ואת ילדן מההרס הטמון בהן על ידי אשמה.

נדמה שבכל זאת יש להבהיר מדוע עשויה אם לחוש תוקפנות כלפי ילדיה היא, ומדוע הצהרה כזו כולה לעורר התנגדות כה רבה? רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הנודע ד. ו. ויניקוט הצהיר כי לאם יש לפחות שבע עשרה סיבות לשנוא את ילדיה! מצד שני, אנו מוצפים תדיר באמהות שהיא הכל לבד משנאה ותוקפנות: הרי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, אומרים לנו בפרסומות! ובכל זאת, חוויה אימהית אינה עשויה מרגש אחד בלבד, והיא מורכבת ורבת פנים. אמהות עשויה להיות תובענית, מתישה פיזית ורגשית, מבלבלת, מעוררת חרדה ולפעמים אפילו, שומו שמים, משעממת. אמנם אלו רגשות מדוברים פחות בשיח הרחב על אמהות, אבל בספרות, באמנות, בשיחות בין אמהות בגינה ובפארק או ברשת האינטרנט נשמע הדים כאלו. כאשר הכרוניקה מביאה אלינו מקרים קשים שתוקפנות ממשית של אמהות כלפי ילדיהן הדבר מעורר בנו זעזוע עמוק ותחושת סלידה, בניסיון לדחות התנהגות כזו כמייצגת הפרעה עמוקה. אך שכיחות התופעה, עובדת היותה משותפת לכלל האמהות בכל התרבויות ולאורך תקופות שונות בהיסטוריה מספרת סיפור אחר. הסיפור המקובל, כי אמהות חשות רק רגשות חמים כלפי ילדיהן, אינו שלם, כפי הנראה. והרגשות האחרים, יגידו חלק מהפסיכולוגים, הם המולידים את רגש האשמה החריף של האמהות.

במהלך השנים שחלפו העלו מספר תאורטיקנים השגת לגבי מרכזיות האשמה בחיי הנפש של האדם (למשל, קוהוט, 2005), וטענו כי אשמה אינה בהכרח כוח מניע מרכזי. אחרים, כמו דניאל סטרן (2000) הציעו הסבר חלופי לתחושות האשמה של אמהות. סטרן דיבר ארוכות על התובענות הפיזית הבסיסית הנדרשת מאמהות – לדאוג לשלומם של הילדים, להמשך קיומם, להזנתם, ובשלבים הראשונים, תוך הזנחת הצרכים האישיים של האמהות. בעיניו, האשמה שחשות אמהות רבות היא עוד דרך להיכנס להלך המחשבה האימהי, ביטוי לכובד האחריות שיש בתפקיד, בו על האם לדאוג להמשך קיומו של יצור אנושי אחר. אשמה אינה ביטוי לתוקפנות לא מודעת, אלא עוד איתות שמופעל אצלנו על מנת לחדד את ההקשבה שלנו לכל הגירויים הסיכונים והאיומים שיש במהלך גידול ילדים. סטרן מדבר על הצורך לחוות אשמה במינון סביר, מותאם לציפייה להיות "אמא טובה דיה", ביטוי שטבע ויניקוט ושב ועולה בהקשר של הציפיות של אמהות מעצמן. אשמה מופרזת עשויה להיות תוצאה של רדיפה אחר אשליה של אמהות מושלמת, אולי של אמהות "טובה מידי". כן, אפשר לדבר על אמהות "טובה מידי", אך זהו נושא לדיון נוסף. לפיכך, סטרן מבקש להבחין בין אשמה במידה סבירה, שיש לה תפקיד הסתגלותי עבור האם והתינוק, ואשמה מופרזת, משתקת, שיש להפחית את הנטל שלה באמצעות טיפול לאם.

אשמה, להבדיל מההאשמה של אחר, מופנית כלפי העצמי. לעיתים זהו רגש בלתי נסבל עד כדי כך שנבקש לו כתובת אחרת, חיצונית לנו. בהתמודדות עם רגשות אפשר שנמצא את עצמנו מפקידים אצל אחרים את התחושות שלא נעים להחזיק בתוכנו. בציר הזה, שבין התבוננות פנימה וחיפוש עצמי, ובין הטחת האשמות באחרים (בן הזוג, החמות, הגננת או המורה, ואולי החברה המודרנית ותחלואיה בכלל), נעים לפעמים הורים רבים. ניתן לראות בכך ביטוי לתחושות של אמהות או הורים בכלל להרגיש שליטה בתפקיד גידול הילדים. הטחת האשמות עשויה ליצור שיתוק – אם בכל אשמים הגנים של הבעל או חוסר ההבנה החינוכית של המורה, הרי יש מעט מאד מקום לי כהורה לפעול ולסייע. מאידך, גם אשמה עשויה להיות תחליף להתמודדות אקטיבית. ההתייסרות באשמה יכולה לפעול כמזככת ומייתרת פעולה ממשית. לא תמיד אשמה מדרבנת אותנו לשינוי, לעיתים היא מקבעת אותנו בתפיסה שנגזר גורלנו. דווקא האשמת אחרים והחצנת הרגשות הקשים יכולה להביא הורים לפעולה ממשית חיובית: "אני אוכיח להם שהבת שלי עולה על כל הערכותיהם! אם הם יקלקלו, אני אפעל כדי לסייע ולתקן". כך, להבדיל מהתפיסה המסורתית כי אשמה היא רגש חיובי בעוד הטחת האשמות היא דרך קלוקלת להתמודדות, יהיו תאורטיקנים שיראו את היתרון בהחצנת האשמה במקום בהפנמתה.

אז מה עושים עם זה?

אם ננסה להתנער מהקלישאה כי תפקיד הפסיכולוגיה היא לא לשנות את המצב, אלא לאפשר לאדם להרגיש טוב גם כשהוא ממשיך לסבול, מתבקשת התייחסות להתמודדויות אפשרות עם רגשות האשמה האימהיים.

אך פטור בלא סטריאוטיפ פסיכולוגיסטי אי אפשר, ולכן, ההצעה הראשונה שלי לאמהות היא ראשית להתבונן בעצמן וברגשותיהן. טוב לעיתים לעצור ולחוש את עוצמת רגשות האשמה שלנו, לתהות על מקורם, ולהביט מה עושה לנו האשמה. האם אנחנו מסיטים אולי את המוקד ממצוקה אחרת וחשים אשמה דווקא על היבט שולי יותר, ניתן לתיקון בקלות יחסית? האם האשמה תוקעת אותנו בלי יכולת לפעול או מניה אותנו לפעולה פרודוקטיבית? האם זו אשמה מתוך יהירות וכוונה להיות "האם המושלמת"? האם אנחנו מתנערים מאשמה כדי להטיח אותה באחרים?

אפשרות אחרת להתמודד עם האשמה היא להבין את מרכזיותה בחוויה ההורית, את תפקידיה והתועלת שעשויה לצמוח ממנה עבורנו ועבור ילדינו. זו אינה בהכרח רציונליזציה, יש להבנה זו משמעות של החזרת הפרופורציות המתאימות כשהרגש מאיים לשבש עלינו את שיקול הדעת. וגם, צרת רבים עשויה לעיתים להיות חצי נחמה. בעיקר נכון הדבר כשנדמה שהאשמה סבירה מבחינת כובדה, ואינה בהכרח קשורה לשינוי ממשי שניתן לבצע במציאות.

אם רגשות האשמה מכבידים מאד, אפשר לברר מה במציאות קורא לנו להזדעק כל כך, ומדוע. האם זו הדרך הקלה שנקטנו כדי להימנע משינוי? אולי כדאי אם כך לנסות לאזור אומץ לפעול. אולי מכבידים עלינו רגשות קשים אחרים, ואיתם קשה לנו להתמודד? אם כך, יש מקום לנסות ללבן את הרגשות האלו בטיפול. האם קשה לנו להעביר חלק מהאחריות לטיפול בילדינו למטפלים אחרים, ואנו חשים אשמה כבדה ומיותרת? חשוב לזכור שהאחריות לרווחת ילדינו אינה תמיד ובאופן בלעדי שלנו. טוב נעשה אם נחצין חלק מהאחריות והאשמה מיד פעם.

והעיקר, לפעמים נכון באמת לא לפחד כלל. אמהות שגדלו על ברכי האמונה כי בידיהן המפתח הבלעדי לאושרם של ילדיהם חשות משא כבד ביותר של אחריות ורגשות אשם. דומה הדבר למי שמנסה לטפס במעלה הר שאינו תלול במיוחד, אך בדרך ארוכה מאד, כאשר הוא סוחב על גבו סלע כבד. הורות היא ריצה למרחקים ארוכים, חשוב להשיב לעצמנו את הנשימה מפעם לפעם, להקל בעומסים מיותרים. אפשר גם להניח את הסלע והאחריות לצד הדרך לזמן מה, להשיב את נפשנו, כל אחד ברכו המועדפת, ולשוב ולהעמיס את הסלע להמשך הדרך, כשהוא מעט קל יותר.

קריאה נוספת:

עושים אמהות ברשת

מאמר זה הוצג כהרצאה בפני חברי האגודה לטיפול משפחתי ביום העיון השנתי שהוקדש להשפעת הרשת על המשפחה. המאמר סוקר את השימושים שעושות אמהות ברשת, ואת השפעת האינטרנט על אמהות ועל היחסים בין אמהות ואנשי המקצוע המסייעים לאמהות כיום.

"לקראת אמהות": מדריכי הכנה ללידה ותפיסות על אימהות בישראל

כיצד משתקפות תפיסות אודות אמהות בחברה הישראלית בספרי הדרכה ללידה לאורך השנים. הניתוח ההיסטוריוגרפי ישמש אותי לזיהוי מסרים המופנים לאמהות צעירות בחברה הישראלית, ותהליכים של שינוי או סטטיות בתפיסות אודות אמהות.