אסטרטגיות ההתמודדות של ילדים הגדלים עם הורה חולה בנפשו
שם הסדנא: לגדול עם הורה חולה נפש : האם ניתן לפתח אסטרטגיות "הישרדות" יעילות?
יי הרצאה- דיון תיאורטי בנושא ההשפעה של הורה חולה נפש על הילד
אני רוצה לשאול מדוע ילדים של הורה חולה נפש, חלקם מפתחים פסיכו פתולוגיות קשות וחלקם לא. במובן מסוים בהרצאה זו ישמע קולם של אותם ילדים שניזוקים קשה עקב היותם ילדים של הורה חולה בנפשו ושל הילדים שלא מפתחים פסיכו פתולוגיות קשות אך עדיין סובלים מקשיים רבים .
הורה שנמצא בדיכאון עמוק או בחרדה גבוהה ביותר או במצב פסיכוטי אינו פנוי ואינו מסוגל לראות את תינוקוילדו. הוא אינו מסוגל להתייחס לילדו ממקום של מוטיבציה הורית גבוהה, או ממקום שיכול לראות את הצרכים השונים של התינוק לפני הצרכים שלו. באופן הכי מיידי נאמר כי ילד שגדל על ידי הורה חולה בנפשו נמצא בסיכון לחלות בנפשו בינקותו או בילדותו או בבגרותו. חלק מהילדים הללו אכן מפתחים פסיכו פתולוגיות קשות. בגיל הינקות אנו רואים בעיות בסומטיזציה, בעיות בהתקשרות, בעיות בהתפתחות הקוגניטיבית, בעיות התנהגות. בגיל הבוגר אנו רואים בעיות ביצירת קשרים , בעיות ביכולות האקדמיות והקוגניטיביות, ביכולות ההסתגלות החברתית שלהם, בעיות נפשיות שונות החל מפנימיות לכיוון של חרדה ודיכאון ועד לבעיות מוחצנות של תוקפנות ובעיות התנהגות, התנהגות עבריינית. אצל ילדים של אבות דיכאוניים מוצאים שככל שהדיכאון קשה יותר כך יש עליה בתפקוד הקוגניטיבי אצל הבנות וירידה בתפקוד הקוגניטיבי של הבנים.
המחקרים השונים והתיאוריות השונות מציעים לנו כמה מסקנות לגבי השאלה איך משפיע הדיכאון או החרדה של ההורה על התינוק.
המודל הראשון מיצג את הכיוון האינטרסוביקטיבי ותיאורית ההתקשרות. מודל האטיונמנט של פילד field ומודל הרגולציה של טרונדיק throndick מראים כיצד האם והתינוק מתייחסים ומגיבים זה לזה באופן שכל אחד משפיע ומושפע מהאחר ולכן חוסר הזמינות הרגשית של ההורה תענה בדרך כלל בנסיגה על ידי התינוק. תצפיות שנעשו על הורה חולה ותינוק מתוארים בספרות המקצועית ומראים כיצד הקשר ביניהם מתעצב בתוך האינטראקציה:
באפן כללי, האינטראקציה בין תינוק והורה חולה היא גם נמשכת זמן קצר יותר מהזמן שהורה בריא מקדיש לילדו וגם המשך היחסי של אינטראקציה בתוך הזמן החופשי שבו נמצא התינוק עם ההורה הוא קצר יותר מאשר בזוג בריא. כמו כן יש יותר קטיעות באינטראקציה. האינטראקציה מלווה בפחות הנאה מאשר בדיאדה בריאה. היא מאופיינת בפחות המשכיות, פחות אפקט חיובי מתמשך, יותר רגש שלילי. האינטראקציה ביניהם נראית לא סינכרונית, יותר כמו שני סולו ולא דואט. פחות מעגלים נסגרים. כאילו להורה ולתינוק מוטיבציות נפרדות ושניהם נמצאים בתחושות שונות. ההורה הדיכאוני מתעצבן יותר מהר ויכול לקלל או להכות , לסטור, לצעוק יותר מהורה רגיל. הורה דכאוני נוטה יותר לתאר את ילדו במונחים שליליים, כתינוק קשה ובעיתי למרות שבפרמטרים אובייקטיביים הוא יוכל להיחשב לתינוק נוח.
מצד ההורה אנחנו רואים שישנם שני פרופילים של הורה חולה בנפשו , יש את ההורה החרד או הדיכאוני שהוא יכול להיות עם פרופיל חודרני, שתלטן ונוטה לפעילות יתר. ההורה החודרני אינו רגיש לתגובות ולצרכי התינוק ונוטה לפעול יתר על המידה. האינטראקציה ביניהם תיראה היפר סינכרונית, כאילו יש קואורדינציה הדוקה מידי. האמא מנסה לשלוט בתגובות של התינוק, למנוע ממנו להתרחק ממנה רק שזה לא מלווה באווירה נעימה אלא לחוצה. אמהות חרדות נוטות לראות את תינוקותיהן כיותר ויותר קשים עם הזמן, דבר שגם כן משקף את חוסר הקואורדינציה בקשר ביניהם.
מצד שני יש את ההורה הדיכאוני או החרד שהוא יכול להראות התנהגות נסוגה, פסיבית וחסרת פניות רגשית. אפשר לראות כבר בגיל 6 ח' שתינוקות של אימהות דיכאוניות-נמנעות הגיבו באופן נמנע כששיחקו עם האימהות. בגיל הילדות אם האינהיביציה משתרשת, זה הופך לביישנות קיצונית ולהפרעות חרדה.
הורה עם פרופיל של התנהגות נמנעת, מתרחקת, מראה הקהיית הרגש, סימנים של עצבות, וחוסר היענות. למשל, הורה כזה לנוכח התקף זעם של התינוק יכול להתרחק ולתת לתינוק לצרוח ולהתיש את עצמו ולא להתערב. הורה כזה מראה חוסר זמינות רגשית, אינו מפענח את הרמזים ההתנהגותיים של התינוק, הבעות פניו קפואות או כעוסות או עגומות או מרוחקות. התינוק מגיב להורה דיכאוני או חרד על ידי הימנעות אקטיבית, הוא מסית את עיניו, מראה התנהגות מתנגדת, מוחה. זו תגובתו כאשר הוא נתקל בהתנהגות שהיא מרגיזה מצד הורה, שהיא מתסכלת ומעוררת כעס.
לפי תיאורית ההתקשרות של ainsworth הקשר שנוצר עם הורה כזה מאופיין בחוסר ביטחון של התינוק בהורה. חוסר הביטחון הזה הוא הבסיס שיוצר את ההתקשרות הלא בטוחה בין התינוק להורה. ההורה אמור להיות מקור להרגעה ולביטחון וכשזה לא קורה התינוק חשוף לתחושות של עצבות, כעס, חוסר ביטחון, חוסר רגולציה שגורמת לבעיות בהתפתחות בטווח הקרוב והרחוק. להתקשרות לא בטוחה יש תוצאות נרחבות על ההתפתחות השכלית ,הרגשית והחברתית בהווה ובעתיד של התינוק. בנוסף, כאשר ההורה אינו רגיש לתינוק, גם התינוק נכשל בוויסות של רגשותיו, תחושותיו, עוררותו הפיזיולוגית והתנהגותו. שלישית, מכיוון שנמנעת מהתינוק המקור החיצוני שיעזור לו לעשות את הוויסות הפנימי, הוא נשאר להישען על האמצעים הפנימיים הלא בשלים והלא יעילים שלו על מנת להרגיע את עצמו. תינוק כזה בנוכחות ההורה לא יחפש הרבה את עזרתו, הוא יסתובב חסר מטרה בסביבה, חלקם יראה עצמאות יתר, יראה קיפאון מוטורי לזמנים מסוימים. לא יחפש את האישור של ההורה לרגשותיו או תגליותיו.
לדעתי המודלים הללו לא רגישים מספיק לפרמטרים נוספים שקיימים במערכת של הילד ושמנטבים את השפעת ההורה החולה על התינוק.
המודל השני שהציג התפתח מתוך הtransectional model של סיימרוף וצ'אנדלר ומתוך המודל של ברונפנברנר שהדגישו את החשיבות של הקונטקסט שלתוכו התינוק נולד. לפיו אין סיבה אחת שמסבירה את ההשפעה של מחלת ההורה על הילד. החשיבות של הקונטקסט מתבטאת בכך שלא המחלה לבדה שגורמת לילד להיות מושפע אלא יש גורמים מגנים וגורמים מזיקים וכן מתקיימת מערכת של משוב חוזר בין כל המעגלים שלתוכם התינוק נולד, כולל המאפיינים הביולוגיים של התינוק. המודל שהתפתח מהתיאוריות הללו הוא של לואיס, קונדון ושות' ונקרא louis macro (ראשי תיבות של "אמא וילד תצפיות סיכון) והוא בודק את רמת הסיכון וגם את סוג הסיכון שבו נמצא הילד דרך בדיקה של גורמים שונים בתוך ההורות
הם מגדירים כמה משתנים שנמצאים במערכת הזאת: באופן עקיף, המודל מאפשר גם הבנה של האופן בו ילד יכול לגדול על ידי הורה חולה בנפשו ועדיין לצאת שמור בחלקים מסוימים של אישיותו ותיפקדו.
מצד האמא: 1. היכולת של האם לשמור על הבטיחות הפיזית של התינוק. כאן הכוונה לדברים ברמה ההישרדותית 2. היכולת של האם לדאוג ל"תחזוקה" של התינוק שעושה לו נעים וטוב .לכך שהתינוק יוזן היטב ויהיה לו חם ונקי. לגבי הפעוט והילד מסתכלים כאן על היכולת לחנך, העשרה קוגנטיבית, ומה הסגנון של שימת הגבולות על ידי ההורה. 3. היכולת של האם להראות לתינוק רגשות, אהבה, והיענותה הרגשית אליו.
מצד התינוק או הפעוט מסתכלים על: 1. עד כמה התינוק נראה קל לטיפול שזה הטמפרמנט שלו, ההסתגלותיות שלו. בנוסף לכך, מסתכלים על התמיכה החברתית של המשפחה.
החסר במודל הזה הוא שאינו מפרט דיו לגבי החוויה של הילד את ההורה החולה . לדעתי כדי שנוכל להבין את האופן בו המחלה של האם משפיעה על התינוק הספציפי צריך להסתכל גם על סגנון ההתמודדות של הילד , על האופן שבו התינוק והילד מתמודד עם הלחץ. מחקרים שנעשו מראים שסגנון ההתמודדות של הילד הוא הגורם שמתווך בין הפרעת ההורה לתוצאה של זה על הילד בהווה ובעתיד. לנגרוק וקומפס ושות' מתארים את אופני ההתמודדות השונים של ילדים מול הלחץ של לגדול עם הורה חולה נפש. ההנחה היא שמחלת הנפש של ההורה מלווה בלחץ רגשי חזק על הילד, שזהו מצב מתמשך ושלא ניתן לשליטה של הילד וכן שמתלווים למצב זה לחצי חיים נוספים כמו התמודדות עם משבר, עם פרידה מההורה, עם מצב כאוטי, עם קונפליקטים בזוגיות של ההורים וכן הלאה. התיאוריה מתייחסת לכך שהילד צריך לפתח איזה שהם מנגנוני התמודדות מול ההתנהגות של ההורה. בהתמודדות הכוונה למאמץ לווסת את הרגשות, המחשבות, ההתנהגות, הפיזיולוגיה וגם את הסביבה כתגובה לאירועים או לסביבה מאד מלחיצה.
יש לציין שיש פחות מידע בספרות על מנגנונים אלה בגיל הרך אבל מתיאורי מקרים אאפשר ללמוד על קשרים מסוימים בין פרמטרים של תינוקות שיכולים לרמוז על כיוון ההסתגלות שהתינוק יאמץ במרוצת שנותיו הראשונות.
1. התמודדות מהסוג שלprimary control coping
יש ילדים שמתמודדים עם ההורה החולה תוך ניסיון לשנות אותו ולשלוט בסיטואציה. הם עושים זאת באופן מאד פרונטאלי, הם מנסים "לרפא" את ההורה, הם מנסים לגרום לו לעשות דברים באופן שונה ממה שהוא מסוגל. הם מנסים לחנך את ההורה. הילדים האלה מנסים לשלוט על המקור של הלחץ. למשל מנסים לגרום לו לשנות את התנהגותו. הקושי כאן הוא שמכיוון ומדובר בסיטואציה שכמעט לחלוטין לא ניתן לשלוט ולשנות אותה, אזי הילדים הללו מתישים את עצמם. מה שמתחזק את המנגנון שלהם אלו שבבי ההצלחה וקשיי הגמישות שלהם שלא מאפשרים להם לנסות שיטה אחרת. לכן הסגנון התמודדות הזה נחשב לטוב במובן שהוא מעיד על כוחות אגו ובכך שלילד יש תחושה מסוימת של שליטה בעולמו וזה גם משמר רמה מסוימת של תיקווה אבל הסגנון הזה הוא לא היעיל ביותר מכיוון שזוהי מלחמה אבודה.
2. התמודדות מהסוג של secondary control coping
סגנון אחר שבו הילד לוקח שליטה הוא מהסוג של שליטה משנית, במובן שכאן הילד מנסה להתמודד עם הבעיה, הוא מעורב בהורה אבל ממקום יותר של הסתגלות. הם עושים זאת על ידי כך שהם מנסים לעזור לו, לוקחים תפקיד הורי שלוקח חלק מהפונקציות של ההורה וכן הלאה. אלה ילדים שמאפיין אותם הניסיון להתמודד עם המחלה על ידי כך שהם מנסים בצורה אקטיבית להסתגל למצב, למשל, הילד יאמר לא נורא שלא חגגו לי יום הולדת, אני ממילא לא רציתי שהחברים יבואו אלי הביתה. יותר טוב לי ככה, שהם לא באו. באופן זה הילד מתאים את עצמו להורה, אחד הדרכים לעשות זאת היא על ידי הבנית הקוגניציה שלהם את המצב.
או שההסתגלות יכולה ללבוש צורה של חיפוש אחר תמיכה חברתית על מנת לעשות ונטילציה של הבדידות, הכאב וכן הלאה ובצורה זו לחסוך ולמנוע מההורה החולה את ההיחשפות לדרישות מצד הילד. ילדים מהסגנון הזה נוטים לחפש פיתרון לבעיות במקום להישאב ולהיכנס לקוגניציה שלילית או להיות רגשיים יותר מידי. הקושי של הסגנון הזה הוא בכך שקשה לפתח עצמי אותנטי ויותר מכך שנדרש ניתוק מסוים מהרגש המקורי, מהכאב, מהחוויה.
אפשר לאמר שילדים שנוקטים בשני הסוגים האלה הם ילדים שמחפשים שליטה על המצב באופן אקטיבי ומודע תוך כדי מעורבות בהורה, אם מתוך שליטה ראשונית או משנית, הם נוקטים מבחינה ביולוגית במצב של fight במקום flight
הסגנון הזה מתקשר להכי פחות סימפטומים פסיכו פתולוגיים, לפחות בעיות מופנמות.
כתינוקות מאפיין אותם מזג נוח, הם צריכים להיות סקרנים ואקטיביים, מוחצנים.
כדוגמאות ניתן להביא את המקרה של גילה אלמגור שמספרת שכילדה שגדלה עם אמא עם מאניה דפרסיה ומאחר והיא גם הייתה ילדה יחידה, היא הייתה עוזרת לאימה ומנחמת אותה בכל דיכאונותיה אבל היא גם נאחזה בפנטזיה, ביצירתיות ובדמיון כדי להתמודד עם הקושי.
לדעתי התינוקות הנוחים אך מאד סקרניים ואקטיביים עם כוחות אגו חזקים יכולים להתפתח לכיוונים כאלה.
3. התמודדות מהסוג של disengagement
להבדיל מהילדים שמחפשים לשלוט במצב, יש ילדים שבאופן אקטיבי מחפשים להימנע מהגורם המלחיץ. אלה ילדים שהסגנון שלהם זה לא להתערבב עם ההורה, הם מתרחקים ממקור הגירוי הלא נעים, לא מתמודדים איתו, לא מנסים להשפיע עליו.
ייתכן שהבחירה בחוסר מעורבות היא גם תוצאה של הכישלון לנסות לשלוט במצב. יכול להיות שזה קשור לעוצמת החוויה של המחלה, לאינטנסיביות שלה ולמשכה, אך זאת רק אפשרות ולדעתי האישית גם אפשרות לא נכונה.
הילד במצב הזה עושה נמנעות ובריחה אבל ממקום אקטיבי, של בחירה.
הסגנון הזה מתקשר עם הכחשה שהילד עושה למצב עד למצב שהוא ממש מספר לעצמו סיפור של הכחשה מוחלטת כאילו ככה זה וזהו.
ילד שנוקט בסגנון הזה משמר בתוכו חשיבה של תיקווה או יותר נכון של אילוזיה.
הילד מרחיק את עצמו מהמצב באופן אמוציונאלי, פיזי ושכלי
הילד שעושה חוסר מעורבות בדרך כלל גם פוקוס ההתמודדות שלו הוא רגשי וזה משפיע על פחות הסתגלות שלו למצב.
אצל ילדים מסוימים שנוטים גם לא להיות מעורבים וגם יש להם קוגניציה שלילית על המצב ועל עצמו וחוסר ונטילציה של הרגשות, היכולת שלהם לתפקד באופן קומפטנטי הוא נמוך יותר.
לדעתי התינוקות הנוחים והקלים לטיפול שנוח לעוזבם לנפשם והם גם זורמים עם זה, הם התינוקות המועדים לסגנון זה.
4. התמודדות מהסוג של involuntary engaigement coping
זה סגנון ההתמודדות הכי פחות מוצלח. המאפיין את הילדים הללו שהם פועלים לא מתוך מודעות, אלא מתוך מוצפות רגשית. ובגלל המוצפות הרגשית הזאת הם מרחיקים את עצמם ממקור הלחץ, מההורה באופן פיזי, רגשי וקוגנטיבי. אלה ילדים עם טמפרמנט קשה. המעורבות שלהם מתבטאת בהתנהגויות שליליות. ילדים אלו יכולים לחשוב מחשבות מודעות חודרניות או שהם יכולים לפעול לא באופן מודע או ללא שליטה עצמית בעוררות יתר. הם יכולים גם להראות עוררות רגשית מוגברת ולא מווסתת., תגובות אימפולסיביות.
5. התמודדות מהסוג של involuntary disengagement coping
כמו הסגנון הקודם הדגש כאן הוא על ילדים שמרגישים מוצפים, נטולי שליטה על המצב וגם הם מרחיקים את עצמם מהמקור של הלחץ וכמעט נמנעים מאינטראקציה עם ההורה החולה. הם פועלים מתוך קיפאון, ממש השטחה של הרגש, מעין אטימות כאילו, הם ממש בורחים מהמצב, הם לא מנסים כלל להשפיע על המצב.
