שושנים במרחב הבינים - שירת העצמי
הרצאה ביום עיון לזכרה של מרים בן אהרון, מאת עדנה בור
תאריך פרסום: 26/9/2005
שושנים במרחב הבינים
שירת העצמי
הרצאה ביום עיון לזכרה של מרים בן אהרון
"אך באותו בוקר
מוצף נגוהות ונשימת
ים
כאשר צירנו שושנים
בדירה הריקה
היתה בינינו קרבת נפש
דקה
כי לצוד את הקו הנכון
בסבך של קוים רועדים
ולבנות את רכותה האצילית
של השושנה
עם תקיפות הגבעול הדקיק
ממשחק של כתמים-
הרפתקה מרהיבה."
בדברי אנסה לשרטט קוי מיתאר לתשתית המשותפת לשיר ולעצמי המתקימים כתיפרחת שיח לשוני ובינאישי .
הבית השני בשירה של זלדה : "כאשר צירנו שושנים " מתאר את אוירת היצירה, את ההתהוות הנוצרת ויוצרת בדירה הריקה , בסבך הרעד .
הנסיון והמאמץ הנעשה במשותף לציר וללכוד את המציאות באופן מדויק ומזוית אישית מפרים ומזינים את הקירבה הנפשית וההנאה.
מן הכתמים ובחסות נגוהות הבוקר תאמר המשוררת, מתוך הכאוס ועל בסיס האמון והאמינות יאמר ויניקוט הפסיכואנליטיקאי ובאמצעות המשחק , ניתן יהיה לצוד וללקט איזה קו נכון, אפשר יהיה להצמיח ענפים תקיפים ודקיקים כהסתעפויות הרפתקה מרהיבה, ליצב גבעול רועד,לבנות ולתת תוקף לאיכויות של רוך ואצילות, להשתעשע , להתוות מבלי לקטוף - שושנה.
כל נסיון הגדרה של שירה , כותב בספרו "מהי שירה "שמעון זנדבנק : "אם מבחינת הלשון , אם מבחינת הצורה , אם מבחינת התוכן סופו מבוי סתום .במילים אחרות : שום תכונה לשונית , צורנית , או תוכנית שאזהה בטקסט לשוני לא תהה בגדר תנאי הכרחי ומספיק להגדרתו של אותו טקסט כשיר . המסקנה שאימצתי כמתקבלת על הדעת ושימושית ביותר היא זו: את זיהוי הטקסט כשיר יש לחפש לא רק בטקסט עצמו, אלא בציפיותיו של הקורא .
האם מרגע שהשיר הוכרז כשיר { על ידי הקורא או הכותב} הוא יהפוך לשיר באופן אוטומטי , ודאי שלא.
מרגע שהקורא יתיחס לשיר כשיר הוא יחפש בו את תכונותיו השיריות .לא תכונות הכרחיות או מספיקות,כי אין כאלו , אלא את מה שמקובל על הקורא כתכונה שירית תכונה המשתפת פעולה עם חויה מסתורית ועם זאת מוכרת שקוראים לה החויה השירית , וכה קשה למצוא לה הגדרה או תאור אחד ......השיר בחשבון אחרון הוא שיתוף פעולה בין הקורא לטקסט ....ללא שיתוף פעולה בין השנים לא יהיה השיר אלא צרור אותיות מתות ."
גם העצמי חומק מהגדרה ברורה ואת השתקפויותיו ניתן למצוא ברבדים החומרי, הנפשי והרוחני ,
ברובד החומרי כתחושת הויה פנימית ,כמקור חיוניות והנאה גופנית וחושית.
ברובד הנפשי , כמבנה המשמש מרכז ויסות ,קליטה יוזמה ופעילות, מאפשר ארגון, לכידות ורצף ומתקים בהקשר בינאישי.
ברובד הרוחני כמהות הכמהה לדעת את היופי, השואפת לגלות את האמת ולצור את האחדות שמעבר לניגודים.
העצמי כמו השיר,שואף להתבטא ולבטא , זקוק לזולת ולסביבה מחזיקה על מנת להחיות ולחיות את עצמו במגוון אפשרויותיו ,כעולם ובעולם. השיר כמו העצמי אוגד בתוכו את חוית אני,אתה ואנחנו.
ואם השיר קרוב אצל העצמי , מהי שירת העצמי?
" שושנה של דם" , מאת יצחק לאור :
שושנה של דם הנצה לו
בצד הפה.
זבוב כמו יונה שחורה
עפה דִמה שושנה ופֶה
לחַי וצומח .
הקורא בשיר הזה זקוק למידה רבה של ביטחון, כפי שמסביר ביון כדי להשתהות נוכח החומר הזר-מוכר.
הוא זקוק למפגשים חוזרים, לסבלנות וסובלנות , לנכונות לשאת אי בהירות,לא על מנת להשיג דבר מה אלא אולי רק על מנת לזכות בחויה של התרחבות פנימית .
ניתן להבחין בקריאה ראשונה בעצמיות השירית של השיר, במבנה המקוטע והבלתי מגובש , בעמימות.
אימת המוות או הפציעה מתבטאת בדימוים המורכבים: שושנה של דם, זבוב כמו יונה שחורה עפה.
מולם הנסיון לצור קשר עם המבנים המקורים כמו ניצן ולקים את התקווה והדמיון כפה לחי ולצומח .
והמשורר שהזמין זבוב חג סביב דם שותת לזמזם בשירו ואיפשר לזבוב לחרוג מעצמיותו הזבובית ולהיות כאדם בעל דמיון וכיונה מבטא ומאפשר לקורא לחוש משהוא מעצמיותו הזבובית- אנושית .
שפת השיר,שפת הפיוט היא שפת האיך , באיזה אופן מועבר ומוגש המידע, באילו מילים ובאיזה סדר מקצב וצליל. מחומרי הגלם של השפה,ובאמצעות הדקדוק השירי מוקם מבנה הנקרא מבנה מועצם, חושני, מגרה ומסקרן .בדומה לפרח המושך בצבעיו ומזמין בריחו ובמראהו
חרקים הניזונים ממנו ובו זמנית מפרים אותו ומסיעים לו לשמור על ההמשכיות והרצף הקיומי, כך השיר באמצעות שפת השיר קורא לקורא.
ג'וליה קריסטבה, מתארת תנועה דיאלקטית בין הסימבולי לסמיוטי. הסימבולי קשור ליציאה מקשר ראשוני עם האם ,להפנמת מבנה הדקדוק ואופן יצור הסמלים,הוא מספק את הארגון והמבנה ההכרחי לתקשורת . הסמיוטי ,קשור לחויה הפרה שפתית האמהית , למנגנונים המקושרים עם מקצבים וטונים בשפה ולרצון לתקשר. המתח בין השנים מעניק למשמעות אופי דינמי.
ניקח לדוגמא את שירו של יוסף הדר" ערב של שושנים" .
" ערב של שושנים נצא נא אל הבוסתן...לילה יורד לאט ורוח שושן נושבה הבה אלחש לך שיר בלאט זמר של אהבה."
אנחנו רגילים לצרוף הבנלי, ערב טוב , וגם מכירים ומזהים שושנה כפרח בגינה וגם כסימבול. במשפט התקני :ערב של שושנים, בין החלק הסימבולי הלוגי לחלק הסמיוטי, הנוכח כסימן לזמן, מקום והלך נפש , נוצר מרקם חדש, חד פעמי ויחודי . בשפה הגלויה, עשוי להיות מפגש זה סתום , מה זה ערב של שושנים , למה התכון המשורר, יתמהו האנשים .
ובתוהו חי, קים ונושם העצמי החדש שהפציע , יש לו מראה, צורה, צבע וריח ניחוח משכר. הוא מתנגן בלגטו מקוטע ,הברה אחר הברה .בתוכי , הוא מובן ואפילו מוכר וידוע , כאילו היה מונח שם כבר קודם. היציר החדש,בקבלו את ברכת והסכמת השומע לקיומו , מהווה בעצמו מצע,סביבה מחזיקה ומאפשרת לכותב ואולי גם לקורא לחוש את רוח השושן , ללחוש ולשיר בסיום " זמר של אהבה" .
ח.נ. ביאליק במאמר " גילוי וכיסוי בלשון" מתאר את תהליך התרוקנותן של המילים מתוכן פנימי, עקב שימוש יתר , סתמי ומזלזל בשפה . תהליך במהלכו נותרו המילים כקליפה ריקה מתוכן שהושלכה לתחום הרבים עד להיוצרות שתי לשונות , האחת חיצונית והשניה פנימית . הראשונה מתקימת כלשון של סמנים חיצונים , לשון הפשטה והכללה שהעיקר בה המה ודוברים אותה אנשי הפשט. הלשון השניה היא לשון רגשית פיוטית שעיקרה הוא האיך .
השיר שואף להחיות ולהחזיר את המילים לימי גדולתן, לראשית לידתן לצליל ולקול המקורי , לרגע הנפשי של הגילוי.
דוברי שפת השיר , שפת הרמז והסוד הולכים בעקבות "המשהוא הבודד...הרגע החולף..נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים כפי שנקלטו ברגע ידוע בנפש" . הם צועדים { על פי דימויו היפיפה של ביאליק} על נהר בשעת הפשרה,בין גליד של קרח לפיסה מוצקה אחרת , שם "נפערת התהום ומעשה הנס שקים בכול פסיעה" .
דוברי הלשון החיצונית הולכים על משטח קרח קפוא לגמרי , מוצק , קבוע , ידוע וחוזר על עצמו המכסה את מעמקי הנהר ומאפשר מעבר בטוח להולכים עליו . הם משמרים את הפונקציה ההגנתית של המילים החוצצת בפני המהות הגמורה ומטרתה להפיג את הפחד ולכסות על חלל שנפער.דוברי שפת נפשיר,בהולכם על פני הנהר המפשיר חשופים למשתנה , לארעי , לחולף ולזמני . הזמן , הוא זמן שאול ונמדד ברגעים דחוסים , רגעים שבין מוצקות להתמוססות , בלשונו של ביאליק "הרגעים המסוכנים שבין כיסוי לכיסוי". בהליכה על נהר בזמן הפשרה , החושים מחודדים ,תשומת הלב רבה, ההליכה זהירה ומרחפת , העבר אינו מבטיח וצופה את העתיד ורגע ההווה זמני. שם , לא ניתן להקים בית של קבע ולמצוא מחסה , מרחב המחיה – המרחק בין מקום מדרך אחד למשנהו , מידות כפות הרגלים והאויר הצונן והער. הסכנה ותהפוכות המים, השקט והסערה, המתון והמהיר , העמוק והרדוד , המוצק והזורם , הם גוף הידע.כאשר פוגשים אנשי הדרש את אנשי הפשט הם מביאים איתם את חויות הנהר, את ההכרה וההכרות עם חוסר היציבות והודאות , את הארעיות והמקוטעות. הם מביעים אותם בשפתם ,שפת החלוף , שפת ההתרחשות . אל תוך קליפת המילים שאיבדו את משמעותן הראשונית ,הם יוצקים את הגעגוע והתשוקה לחויה המוכרת להם , ממלאים את המילים במשמעות ומוסיפים לה מכוחם "ומזריח בה מאור נפשו הוא" בלשונו . והמילים מזכיר ביאליק הן בראש ובראשונה אותיות דמומות וצלילים . שירת העצמי אם כך מתקימת ומדברת בשפה שהיא בין החיצוני {קליפת המילה} לפנימי{ האישי והיחודי} והיא מכילה וחובקת את צלילי הגילוי והכיסוי .
בשירו המוכר המולחן של יעקוב אורלנד שני שושנים, אני מתענגת בעקבות לאקאן על הרכיב החומרי המתענג של השפה." אשיר לך שיר ישן נושן, אשיר לך זמר על שושן , היה היה לפני שנים שני שושנים, שני שושנים".
למילים הפשוטות,המוכרות,השגרתיות נוסף נופך פיוטי באמצעות המקצב והחריזה.
לתוך המבנה המאורגן , הדחוס ללא רווחים וקיטועים , נכנסת חוית תוכן של אובדן, איום , חסר , עצב וערגה,
" כה לבלבו עד באה יד, יד שקטפה שושן אחד." מה שהיה נראה כמשטח מוצק,מגובש, הופך להיות מי תהום פעורה
"ואין יודע עד היום את הלבן או האדום " ובין שניהם בין הידוע והגלוי לעלום ולמסתורי , הקורא מהלך על נהר בזמן הפשרה " ורק יודעים כי הנותר לבו נשבר לבו נשבר".
זרימת הנהר- , במקצב , במצלול האות שין, ישן, נושן, שושן, השיכים לעולם השינה והרוגע ,בחריזה ובחזרה הנותנת תחושת המשכיות . אך באותו הזמן אותן תופעות , החזרה, החריזה, בהשתיכם למבנה הן הופכות להיות המים במצב המגובש , קרח הנהר הקפוא עליו ניתן לצעוד.
השיר { ע"פ יעקובסון} מתארגן על ציר ברירה אופקי וציר צרוף אנכי .
על פני ציר הברירה קים שויון ערך { תוכני או לשוני} בין ישן ונושן , בין שני שושנים לשושן אדום ולבן.
בציר הצרוף, מתקים שוויון ערך צורני, בין הנושן לשושן, בין השנים לשושנים. שויון הערך העובר מציר הברירה לציר הצרוף, תומך בפונקציה הפיוטית, המדגישה את המיוחד והאחיד בו זמנית .
התוכן, הלשון והצורה מקבלים ערך שוויוני. הקורא, המקריא והנקרא מהווים שלם אחד , שמרכיביו אינם נמצאים במוצקות מגובשת אלא מוחזקים אחוזים זה בזה בסוג של רטט ומתח עדין , בתנועה בלתי פוסקת .
וכך במימי הנהר המתמוססים בזמן הההפשרה מרצדות אינסוף טיפות כאפשרויות קיום פוטנציליות.
ניתן להקשיב ולהשמיע את השיר במגוון צורות. פעם כמעשית היה היה ,פעם כפנייה של אב הפונה לביתו ברגע של קירבה אינטימית , פעם כאהוב המספר לאהובתו על חששותיו , ופעם אולי כאם התורמת מנסיונה לביתה .
פעם כשיר על אכזריות אנונימית או שמא , כשיר התפתחות ונפרדות , ואם נרצה אפילו כשיר התפתחות ומעבר בין שלב סכיזו פרנואידי לדפרסיבי ואם נבחר כשיר אלגורי לשתי שפות דומות אך שונות ועל גורלן כפי שתאר אותו ביאליק במאמר .מבלי משים אנו שותפים בתהליך של בריאה והיבראות, בו התהליך והתוצר אינם ניתנים להפרדה .
ובסיום השיר, רק נפזם ללא מילים , את המנגינה בל,ל,ל, כמו חוזרים לגרעיני המילה, להברות והצלילים .
ויניקוט, הצביע על קיום תחום בינים של החויה , אזור מעבר , המצוי בין המציאות החיצונית למציאות הפנימית .
האדם הבוגר בעיני ויניקוט טרוד במשימה אנושית מתמדת , והיא ההפרדה ויצירת יחסי גומלין בין המציאות הפנימית והחיצונית .
בהתפתחות התקינה אין לתינוק אפשרות להתפתח ולעדן את הדחף , לעבור מעקרון העונג אל עקרון המציאות ואל תפיסת הזולת כסוביקט אחר, אלא בעזרת האם הטובה דיה, המשמשת כזולת עצמי מיטיב.
האם מציגה את עצמה בפני התינוק , היא מביאה את כמיהתה להיניק ומגישה ונותנת משהוא משלה וממנה . התינוק מביא למפגש , לא רק את הרעב והדחפים שלו אלא גם את הנאת היצירה. הוא מביא את הסקרנות, החיפוש, את היכולת שלו לצור ולברוא .
השנים מונעים מכוח תשוקה שאינה זהה ואינה מנוגדת ,אך מאפשרת השלמה, קירבה, התלכדות, איחוד, נדיבות וחסד. האפשרות להיות שנים שהם אחד ,אם מיניקה תינוק שהוא חלק ממנה ותינוק היונק משד שהוא חלק ממנו מילדת מציאות שלישית הנתרמת משתי המציאויות . בהתרופפות הדיכוטומיה בין פנים וחוץ, בין המורגש והנחשב בין הסוביקטיבי ובין מה שנתפש כאוביקטיבי נבנית בנפש אופצית האשליה והתשתית ליצירתיות ולבנית תופעות המעבר שהשפה היא אחת מהן .
בהתאם לשלשת אזורי המחיה ששרטט ויניקוט . ניתן לזהות קיומן של שלוש שפות :
שפת העולם החיצון, שפת התקשרת הברורה.
שפת העולם הפנימי, שהיא הדממה. {המילה דממה בעברית משמרת את הזיקה לדם ולדום ,לחַיות ,למוות ולאלוהות }
שפת מעבר , שפת הנפשיר המתקימת בין החוץ לפנים, היא השפה והדממה.
באזור הזה מה שקים אינו בא מבחוץ, אינו בא מבפנים ואינו הלוצינציה.
"זהו ענין בסיסי של הסכמה {שבשתיקה} בינינו לבין התינוק . לעולם לא נשאל האם בראת אותו בעצמך או שהוא הוצג לפניך מבחוץ? הדבר החשוב הוא שאין להגיע להחלטה ואין לשאול כלל את השאלה " מציע, מצווה, ויניקוט .
המשוררת זלדה בשיר " שושנה שחורה" מתוך הקובץ הכרמל האי נראה , מעיזה ושואלת:
האם געגועי בראו
שושנה שחורה שנתת לי
בחלום
או געגועיך חדרו בדמות פרח
מן העולם הכמוס
אל חלומי.
ומדוע ביקשתי ממך
פתאום עגילים
דבר שלא עשיתי מעולם
כאשר היית בארץ החיים.
בין שני עולמות פנימים , העולם הכמוס והחלום הנמצאים במצב של תהודה וחדירות , בין געגועי שבראו וגעגועיך שחדרו מתרחשים תהליכי אוסמוזה עדינים . שניים הנמצאים בחויה משותפת של משוקעות ומזיגה יוצרים מעטפת מזינה ממנה בוקע עצמי היכול להיפגש עם עצמיותו השבורה , עם החסרים והצרכים.
התנועה והתנודות האנרגטיות בין העצמי לאחר,הן העומדות בבסיס היחס זולתעצמי.האנרגיה הנרקסיסטית המושקעת בזולת וההסכמה שלו לכך,הופכת אותו לכעין סוכן חיצוני של העצמי ושותף למימוש הפוטנציאל הקיומי שלו.המרחב המעברי כשדה התרחשות מאוחד ויחסי זולת עצמי כסוג יחודי של תופעה מעברית הם בסיס האם , המקום ממנו ממריאים{או מתרסקים}לחיים עם החיוניות ,התשוקות והרצונות המתפתחים בדמיון בחלום או במציאות.
העגיל, כטבעת חיבור וקישור בין הפנים והחוץ ,היש והאין ,המוכר והמוזר , השותק והמדבר , בין מה שהוא שלי לבין מה שאינו שלי.
במרחב המעבר יכולות להתפרס צורות קשר והעברה שונות של צרכי זולת עצמי .אותו זולת ער,מכיר,מבין, מקבל ומתקף{במידה זו או אחרת}את צורכי העצמי המתפתח ואף מאפשר את סיפוקם עד להטמעתם במבנה העצמי.
בשיר " כל שושנה" מתוך הקובץ פנאי מאת זלדה{ שזכה לאחרונה להלחנה על ידי יזהר אשדות ולביצוע של גידי גוב} הקורא מטלטל ונוטל חלק בגיבוש השיר , שם ניתן להבחין ולגלות :
העברה מאדירה : {האפשרות להרגע בנוכחות אחר מואדר}
כל שושנה היא אי
של השלום המובטח
השלום הנצחי.
העברת תאומות: {האפשרות להיות מוקף בנוכחות שקטה וקרובה , דומה ושותפה של האחר}
בכל שושנה מתגוררת
ציפור ספירית
ששמה "וכתתו"
העברת מראה : {האפשרות להיות ידוע,מוכר ונראה ע"י האחר}
ונדמה
כה קרוב
אור השושנה,
כה קרוב
ניחוחה
כה קרוב
שקט העלים
כה קרוב
אותו אי
ומליבת העצמי הגרעיני המכיל את תמצית השאיפות והאידאלים , המוכן לעשות מעשה, לצאת מעולם של היסוס ובלבול, לסכן את עצם קיומו ובטחונו על מנת לממש את עצמו מתוך מודעות לנפרדות ,למגבלות ולבלתי אפשרי ,
עולה קריאה מתגרה, מאתגרת , מלאת השראה, מעיזה ודורשת :
קח סירה
וחצה את ים האש
אותו ים אש מקבל משמעות שונה לחלוטין בעולמו ובשירו של פאול צלאן "פרק תהילים" מתוך הקובץ"שושנת האין".
פאול צלאן משורר יהודי שחווה את מוראות השואה והשמדת משפחתו, מתכתב עם הריק ,עם חוסר המשמעות והריקנות.
שום איש שוב יוצר אותנו עפר מאדמה,
שום איש משביע את עפרנו.
שום איש.
יתגדל שמך,שום איש.
למענך
נפרח.
נגד
פניך.
אין
הינו,הויים נהיה
תמיד פורחים:
שושנת האין,
שושנת שום איש.
ולה
עלי בהיר נפש,
אבקן שומם שמים,
כתר פרח אדם
ממלת ארגמן
ששרנו על פני הו על פני
החוחים.
הריקות במיטבה. שושנת אין הגדלה נוכח שום איש.
זולת,אנושות או אלוהות מנוכרת וחסרת פנים אינה יכולה לצור ולקים חיים אנושים.
העדר הנראות שקולה להעדר הממשות וההתקימות הנפשית. כאשר האוביקט אינו מגיב לנוכחות האנושית המשדרת צורך אנושי, כאשר לא ניתן להביא את הזולת לשמש כמראה אנושית מבחינה ,מתבוננת נענית תומכת ומאשרת נפגע מרכז העצמי.בתחילת החיים במידה ומבטי התינוק נתקלים בריקות ,אובדת לו האפשרות להיות מוכר כפי שהוא ,ישות ממשית ומרגישה . מול איום ההכחדה הנפשית, וחרדות התפרקות העצמי עשוי התינוק לפתח הענות מוקדמת לסביבה הראשונית , אמצעי הסתגלות והגנה בשם ארגון עצמי מזויף.
העצמי המזויף, עשוי להתבטא בדרגות חומרה שונות מחוסר גילוי לב , דרך הזדהות וחיקוי של אחרים ועד להכחשה כמעט מוחלטת של העצמי המקורי .למראית עין,ההתפתחות נמשכת כסדרה:" היינו,הויים,נהיה,תמיד פורחים".השבר/ים ,הקטיעה בתחושת ההמשכיות מורחקים מן החויה והקיום מלווה כעת בתחושות של חוסר חיוניות, חוסר ערך ותיפלות "כעלי בהיר נפש ואבקן שומם שמים".
מצב מעין זה עלול להתפתח או להחמיר בבגרות נוכח תנאי מחיה קיצונים, שבי,עינוים,שואה.
גם כאן החיים נמשכים לכאורה כסדרם:" שוםאיש שוב יוצר אותנו עפר מאדמה..משביע את עפרנו..." בעוד החיץ הפנימי מעמיק.
לשון "סגי נהור", לשון צינית שוללת והופכת , מסגירה את האין שבאין." ריק רווי ריק"{ מוריס בלאנשו}. הנרקסיזם השלילי שמוותר בהדרגה על האוביקט החיצוני ואף על זה הפנימי צובר תאוצה בשעה שקולות המחאה ואיתם התקווה הולכים וגוועים.
שבע שנים , לפני שהטביע עצמו צלאן בקפיצה לנהר נותרת דממה בודדה, על גבול טשטוש הנפרדות ,
השושנה הניצבת עם צל בתוך המראה, ועם טרוף הדקירה הנואשת המחפשת מפלט לכאב בלב האחר.
מתוך "דממה" בקובץ" שושנת האין"
דממה
אני דוקר את הקוץ אל תוך ליבך
כי שושנה, השושנה
ניצבת עם צל בתוך המראה ותדמם.
היא דממה כבר את טָרפנו את הכן עם הלא.........
הקוץ חודר עמוק יותר אל תוך ליבך:
כי בברית הוא עם השושנה.
בפיוט מתוך שיר השירים: "כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות"
מתקימת בראש ובראשונה חויה פסיכופיסית מעוררת ,מערבת ומגרה את הדמיון והחושים השונים , חוש המישוש, הריח, השמיעה והראיה . ניתן לשמוע את החוחים בחית החדה והפוצעת , לראות את הליטוף והארוטיות של תמונת השושנה במצלול. עולם התחושות הגולמיות הוא מרחב החיים הראשוני. הבסיס להיוצרות תחושת העצמי כתחושה לא רפלקטיבית כפי שהגדיר סטרן.
במרחב הזה מפגישה המטפורה שני אוביקטים שונים ואף נוגדים בצורה בתוכן ובמשמעות, את השושנה והחוחים .
רק מתוקף קיומו של הסכם משותף ובלתי ניתן לערעור שהקורא , הכותב והשיר נשענים עליו ושותפים לו
ניתן לגשר על פני הניגודים ולקים בהרמוניה את מה שנראה רק בתחילה שונה . אשלית השונות מתפוגגת בהכירנו
כי השושנה והחוחים הינם שותפים במשפחת הצומח וכי לשניהם קוצים.
כי הרעיה הינה בת ולמרות יחודה היא עדין חלק מקבוצה רחבה של בנות , רעיות ונשים.
כי כל מה שנוגע לשיר ובשיר הינו חלק משלם גדול יותר.
רק כאשר אנחנו מוכנים כקוראים , להתקים עבור ובתוך העצמי-שיר ולחרוג מגבולות קיומנו הצר
יכולה להיוצר התפתחות ותנועה תהליכית הבונה ואוחזת במבנה על, עצמי כמערכת גמישה ואלסטית המאגדת בתוכה את מגוון האפשרויות , הניגודים והקשרים הקימים בשיר .
"אך ורק סוג תשומת הלב שאנחנו מעניקים לו מתוקף מעמדו כשיר , מאפשר לנו לתת את הדעת, לחפור ולמצוא את אותן תכונות התומכות במשמעותו ומאפשרת את קרינתו החוצה ." אומר שמעון זנדבק.
רק כאשר אנחנו מסכימים לקרוא בשיר כאישי וכבלתי אישי , נמנעים מלדון במצבו הרגשי של הגבר הכותב ,
מתיחסים לכתוב ולתכונות הקימות בו כאל שלמות מספיקה לכשעצמה ומצפים למצוא בה משמעות ,
רק אז יכולה להתקים חוית הנבדלות והנפרדות בו זמנית כאחדות שאיננה אחידות, כמיזוג שאינו התמזגות .
המרחב בין הסמל למסומל בתיווכו של עצמי מפרש. מלא-ריק, ריק-מלא , מתמלא בהלכי נפש,
ללא מילים מפורשות, המשמעות הופכת ממשות והממשות משמעות .
בגבולות המתמוססים מועברת החויה הסוביקטיבית של הכותב ביחס לרעיתו ולעצמו.
הכותב הופך להיות חלק מאיתנו. כעת קימת אפשרות להיוצרות זיקות חדשות בחויה מאחדת ומלכדת , חויה של הנאה מן היש וגאוה שאין בה צרות עין.
פיוט נוסף " שושנת יעקוב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי". מושר בפורים בסיום קריאת מגילת אסתר ,
ע"פ הפרוש הקבלי : רק הצרוף של יעקוב ככינוי לניכור ולגולה עם השושנה, שהיא סמל לנשמה מאפשר להבחין בתכלת, צבע העומק של דבר המשתקף בדבר אחר. בתחילה צבע התכלת יוצר בדומה לפחד, אשליה של ממשות
אך בקירבה ובשיתוף מתברר כי לא כך פני הדברים.
הצרוף הכפול של שושנת יעקוב עם תכלת מרדכי יוצר מכלול חדש, שונה ממה שנגלה על פני השטח, מן המציאות הגלויה, הצד הנסתר מגלה פניו, רק שם נמצא מצב אמיתי של שמחה וצהלה.
השפה העברית עשירה וספוגה ברשת סבוכה, מענינת ומדהימה של קישורים ,קשרים והקשרים. בדומה לשיר ולעצמי,
מגישה העברית את המילים לא רק כדיבור לצורך זיהוי והתמצאות בעולם , אלא כדיבור בורא עולם.
באופן יחודי היא משמרת את השורשים הראשוניים ,את פניה השונים של האחדות על ידי הצבת קשרי הגומלין והתלות ההדדית בין צדדיה, כהשלמה ולא כניגוד . כך למשל בשפה העברית המילה חפץ מתקימת בשתי משמעויות.חפץ הוא
חפץ ,דבר מה , וחפץ הוא גם רצון ומשאלת לב. השפה מאפשרת את קיום המתח הגלום במילה אחת שהיא שניים , חפץ וחפץ .השפה מצביעה על אפשרויות המעבר בין החיצוני לפנימי .הרצון הפנימי הוא המכונן את קיום החפץ המקבל חיים והופך לחפץ בו אני חפץ. הקיום של החפץ כממשי נובע מן האפשרות לכונן אותו כחפץ עבורי.
קשר דומה ניתן למצוא בקירבה ובזיקה המתקימת בין דבר לדיבור .הדיבור מתקים במשמעות של דיבור על דבר, אך גם במשמעות של יצירת דבר מתוך הדיבור והפיכת דבר לדיבור.לשון הנפשיר אם כך היא לשון של התמרה .
המשורר שבנו משימתו להמיר משמעויות ולהתמיד בפעולת ההמרה, הוא מוצא את טעם החיים או את ההפוגה מן החיים בהתגלות שהיא סוג של התהוות והתרחשות .ההתגלות היא פעולת ההמרה ,התנועה בין חווי לחוויה ובין גילוי להתגלות . החלפת המשמעות הישנה והמוכרת בחדשה שונה ומוזרה וזו פעילות שאין לה קץ. היא תכופה אך בשום אופן אינה יכולה להיות רציפה . היא ארעית ומקוטעת בעצם טיבה והחדש יכול הרי להיות חדש רק לזמן מה .
מהות המשורר , במשמוע של המציאות ולא בחדירה או בפרישה ממנה בשונה ממהות המדען והמיסטיקן השואפים האחד לידע והאחר להארה , האחד משתמש בשפה ככלי חקירה , הבנה ופענוח והאחר מנסה להשתחרר מכבלי השפה ומשמעויותה. שלושתם מציגים שלושה צרכים ודרכי התפתחות אפשרים של העצמי
בפער שבין הדבר למשמעותו מתקימת התשוקה , לא כישות חסרת מנוח אשר סיפוקה הוא גם מותה, ואי סיפוקה הוא מותו הזמני הנפשי של הדחף , או הצורך הנרקסיסטי המאוכזב, המתוסכל, אלא כתשוקה הרוצה לרצות ולא לחדול וקיומה ולא מימושה, היא פסגת מאוייה .
" על השושנה" מאת לורקה.
השושנה
לא חיפשה את השחר
כמעט נצחית אצלו בזר
בדבר מה אחר היה רצונה.
השושנה
לא חיפשה לא מדע ולא צל:
תחום של בשר וחלום,
בדבר מה אחר היה רצונה
השושנה
לא חיפשה את השושנה
תקועה בשמים,
בדבר מה אחר היה רצונה.
מהו אותו דבר מה אחר , היש המוגדר על ידי מה שאינו , מיהו האחר וכיצד באזור המעברי ניתן להתמודד עם הסכנות, החששות והשאלות הנשאלות:
כיצד להיות מופרד מבלי להיות מבודד , כיצד לתקשר מבלי לאבד את הפרטיות, כיצד להתקים מבלי להיכחד ולהילכד בצפוי,בידוע ,בסתמי ובפשטני.
כיצד להתמודד ולהתגונן בפני איום וסכנה של חדירה והרס ,התיחסות תועלתנית ומעקרת , מֲעשית שמוש ולקיחת בעלות על האחר,
סכנות שחשופים להם העצמי , המילה והשפה.
שבוע לפני יציאתי לחופש. ערכתי לכלל טיוטת שיר דברים ששמעתי מפי מטופלת שנכנסה לחדר וראתה שתי שושנים בכד על השולחן, אני מזהה בתוכֶן את המאבק ,את רגעי ההתרחקות והקרבה , את פעולת הניכוס והיחוס , את התנודה בין היפה והמכוער , בין הקיום האישי לבין זה המשתתף העל אישי.
יפים הפרחים.
הכהה לי מאיר פנים
אך עוד רגע יפָתַח עבורי
הבהיר
זה מימין , כבר זמן ארוך ,פתוח ואינו עוד רענן..
בקמילה..תחושה של עצב ופרידה
להביא שושנים אל תוך ביתי , איני מסכימה .
יש משהוא צובט בלב למראה השושנה הקמלה
הפרח מכופף את הראש
האבקנים משנים את צבעם
המעבר המהיר מן השיא אל הדעיכה
בפרח הסגור , רגע לפני שנפתח יש עדין תקווה לפנים מאירות
פניו של האחר הפונות אל הסוף מתכערות , מתכהות , כמושות .
עם חזרתי מהחופש אני שמה לב כי אותה מטופלת , המתקשה לנוע במרחב היש-אין ולהתמיר את אימת וצער הקיטוע בחוית החלוף, באה לפגישה לובשת שמלה שחורה , ועליה הדפס של ניצני שושן .במקום הזה מנסה הטיפול , להכיר במבט ובמילה את הליקוי והקטיעה ולהוקיר את קיומם ,ובכך לכונן בפעולה מתמשכת מארגנת ותומכת את חוית הרצף והלכידות של העצמי.
ובמילות שיר שלי :"שושנת הרוחות"
הרוח השיקה בכנפיה תמרוקי שושנים מולבנות
בושם לילך יערה ויסמין
ובאתי אל הרוחות הרעות
ודיברתי על ליבן
להפריח אותי בגן
כשושנה מפארת
כאב
קוץ
דוקרני
השושנה פרחה
אך לא נעתרה להכתיר את מותה
לפצוע בקוץ את חדרי
הנחתי לה כד מים
קטמתי
גבעול
גאווה.
קוהוט הצביע על אפשרות התפתחות והשתנות נוספת של העצמי המגובש ,במהלכו יעברו צורות הביטוי הנרקסיסטיות טרנפורמציה והתמרה. אופניות ההתמרה תומכות וניזונות כאחת מתהליך התמוססות העצמי אל מעבר לתיחומו המוגבל והן :יצירתיות, אמפתיה, הומור , חוכמה, קבלת החלופיות .
התמרות אלו מהוות כעין צורה מפותחת יותר של הנרקסיזם המתבטא במעבר ממצב קיום אישי צר ומבודד לקיום על אישי ומשתתף, לאכפתיות ומחויבות לרווחת הזולת והיקום ולשמירה על המארג הבינאישי כשלמות משותפת.
לרשימת ההתמרות הייתי רוצה להוסיף את הצניעות והחמלה, אותן מיצגת עבורי זלדה בשיריה
ואת הידידות כהוויה וכעמדת התיצבות כלפי הזולת המורכבת מיד ועוד יד, מדי, מדומות והדדיות .
"ידידות" מאת זלדה
שושנה שעלים לה כתומים
חצתה את אימת המרחק
שבין קיומה הצמחי
לדם קיומי
להיות ידידת ליבי.
שושנה חרישית כקטיפה
בסומכי נפשי,
יחד נפיט פיוטים
בארמון המור
שבלב האין
יחד נחלום.
שושנה שעלים לה כתומים
מוחה את דמעתי.
ולסיום ,למרים ז"ל, שושנה אצילית ותקיפה, מורת דרך יקרה לאלו הפוגשים בדרכם את השושנה ,עדינה, נזקקת ,מפוחדת וגאה.
מתוך השיר "לזכרו של אנטואן דה סנט אקזופרי" מאת דליה רביקוביץ:
אנשים אינם חיים לעולם
וגם אנחנו לא לעולם
אבל אילו ניצל בפעם ההיא,
במרס בשנת ארבעים ושלוש,
הוא היה איתנו
גרגר זורח
שושן ברוח
צוחק בעננים.
ביבליוגרפיה
1. צלאן פאול. סורג שפה.תירגם שמעון זנדבנק .הוצאת הקיבוץ המאוחד.2002
2. זלדה.שירי זלדה.הוצאת הקיבוץ המאוחד.1985.
3. רביקוביץ דליה.הספר השלישי שירים .הוצאת א.לוין-אפשטיין בע"מ
4. לורקה.גרסיה. המשורר אומר את האמת.הוצאת כרמל.2002
5. לאור יצחק .שירים. הוצאת הקיבוץ המאוחד.2002
6.לב- בור עדנה.יום. הוצאת כרמל.2004.
7. ח.נ. ביאליק גילוי וכיסוי בלשון. פרויקט בן יהודה-פירסום באינטרנט.
8. זנדבנק שמעון.מזשיר.הוצאת כתר2002.
7. קוהוט היינץ. כיצד מרפאת האנליזה? .הוצאת עם עובד2005
8. פיליפס אדם.ויניקוט. הוצאת דביר1999
9. אוגדן ה.תומס .מצע הנפש.הוצאת תולעת ספרים.2003.
10. פרוני אמיליה בעריכת.המשחק. הוצאת ידיעות אחרונות.ספרי חמד2002
11. מטרי יעקוב .בית לנפש.הוצאת מודן. 2005
12.. קולקה רענן. על הסוביקטיביות והעצמיות-היסודות ההיסטורים והפילוסופים של פסיכולוגית העצמי. מתווה לסמינר-מבוא לתוכנית פסיכולוגית העצמי והמעשה הטיפולי 2004
13. גולן רות. אהבת הפסיכואנליזה.הוצאת רסלינג.2002
14. קריסטבה גוליה.בראשית היתה האהבה.הוצאת רסלינג2004
