היבטים על טיפול נפשי בגיל השלישי

יונג: "כולנו רוצים להמשיך את פאזת הנעורים עד לסוף השנים של התבונה ושיקול הדעת-מכאן נובע הגורם המשותף להפרעות בגיל מבוגר."

תוחלת החיים גדלה ויחד עמה גדל בצורה משמעותית ביותר הצורך לטפל בקשישים,הכולל גם טיפול נפשי.

כיום רואים את הזקנה כהמשך ולא כחלק נפרד של התפתחותו של האדם-הן במישור הביולוגי,הן במישור הפסיכולוגי והן במישור הסוציולוגי.

המחשבה שהקשיש חלש וחסר ישע פשוט בגלל הגיל, מתאימה יותר לדעה קדומה הרואה בגיל עצמו מחלה בלתי ניתנת לריפוי, יותר מאשר תהליך טבעי בעל פוטנציאל להתפתחות ואושר.

עד לפני שנים ספורות מקובל היה להניח כי פסיכותרפיה בגילאים מבוגרים היא בלתי אפשרית כיוון שההגנות שלהם נוקשות למדי ואין להם מספיק מוטיבציה לרצון לשינוי. הבסיס לחשיבה זו מצוי במשפטים הספורים שכתב פרויד : "הפסיכואנליזה עם מבוגרים נכשלת,משום שהחמר שהצטבר הוא כה רב,כך שיקח זמן ממושך לנתחו וסוף הטיפול יהיה בתקופה שבה לא יהיה טעם לבריאות הנפש".בנוסף מציין פרויד כי מעל גיל 50 הגמישות המנטלית בה הטיפול תלוי- חסרה.

בשנים האחרונות אנו עדים לשינויים משמעותיים בגישה לפסיכותרפיה בגיל מבוגר הנסמכים על מחקרים רבים ותיאוריות חדשניות.

בהתאם לתיאוריות אלו – אין לראות את הזיקנה כמחלה המשפיעה על כל מערכות החיים,אלא יש להתייחס להפרעות תיפקודיות המשפיעות על מהלך חחיו של האדם ומעכבות את המבנה הנפשי שלו.

אחת ההגדרות לטיפול נפשי: השגת המטרה של הקלת כאב – פיזי ונפשי. הכאב לובש צורות שונות ודרגות שונות: ממתח נפשי ועד למשבר פסיכוטי. הפסיכולוגיה מתייחסת לכאב במונחים של מתח, חרדה, דכאון ואשמה. מחווית הכאב מתפתחת משאלה לשינוי, שינוי במובן של שיפור והתפתחות.

ק.יונג טען כי הפוטנציאל הגדול ביותר לגדילה ומימוש עצמי קיים במחצית השניה של החיים. לטענתו, רק אדם בשל, בעל אגו מפותח והתנסויות רבות, יכול לפגוש את העצמי שלו וכך להגיע למלא מיצוי האינדוידואליות שלו.

התכנים הבעיתיים במחצית השניה של החיים ,מתאימים מאד לפסיכותרפיה. בגיל זה מתרחשים שינויים בגוף, בדימוי העצמי, ביחסים הבין-אישיים,בתא המשפחתי וביחסים הבין-דוריים. גוברים הצרכים הרפואיים והאישפוזיים, מתחזקות תחושות של ניכור,בדידות,אובדנים.

בגיל זה עולה הצרך להתמודד עם מעברים, יציאה לגימלאות,ירידה ביכולת פיזית,פרידות,שכול,דאגה להורים זקנים בשילוב עם דאגה לילדים ולנכדים, מציאת משמעות בחיים, חזרה אפשרית של טראומות מהעבר,המשמעות של הזמן המועט שנותר וכמובן התמודדות עם מחשבות על המוות ,כך שמותאמותו של המבוגר לפסיכותרפיה מתבקשת מאליה.

בספרות המקצועית מדווח כי כ-50% מכל אוכלוסית הקשישים מעל גיל 65 סובלים מבעיות נפשיות וזקוקים להתערבות מקצועית, אולם רק כ-3% מקבלים טיפול.

ב-15 השנים האחרונות בולטת מגמה של נסיון לגיבוש מערכת טיפולית המובססת על תצפיות בגורמים משותפיםמעבר לתיאוריותובנסיונות שיטתיים לבחור מה באמת פועל.הגישה האינטגרטיבית טוענת שבדומה לעבודה עם מטופלים צעירים ,לקשישים יש שונות גדולה של בעיות ,ולעיתים גדולה יותר ,משום שלשוני התורשתי מתווסף שוני חברתי, התנסותי והיסטורי.כיוון שבמרבית המקרים בעיות אלו מתעוררות כתוצאה משילוב גורמים ביו-פסיכו-סוציאלים ,נדרש שיתוף פעולה של אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות.

לסיכום: גם מהמחקר וגם מהקליניקה מסתבר כי יש מקום לשינוי רדיקלי בתפיסה כי לא ניתן לערוך פסיכותרפיה בגיל מבוגר.נמצא כי אנשים מבוגרים משתנים,יכולים להשתנות ולחוש הקלה וישתנו אם המטפל מבין, פתוח, גמיש וסבלני.

תרפיה עם קשיש היא התנסות משותפת למטפל ולמטופל המשתפים פעולה לגלות באמצעים שונים תובנות חדשות על עצמם וכ"א על האחר.

משני המשתתפים נדרשים אמץ וכוחות,אולם כאשר זה אכן מתקיימים,הם חווים התנסות הדדית מרתקת ומתגמלת.

*מיכל נוימן פסיכולוגית קלינית בכירה ,פסיכולוגית התפתחותית מומחית,

מנהלת תחנת העמקים