"בין תיקון עולם" ל "תיקון הלב"

 "בין תיקון העולם לתיקון הלב" -  היא  הכותרת של פרק במשנה החינוכית  של כפר הילדים והנוער "ימין אורד" שאנחנו, הסבא והסבתא של יהב, פועלים בו בעשרים וחמש השנים האחרונות,  

מטבע הדברים, ימין אורד הוא  גם המקום שבו קלטו  ילדינו הביולוגיים, ולא מעט ילדים נוספים מישראל ומהתפוצות, חלק חשוב, אם לא מכריע,  מההשפעות שגיבשו את עולמם הרגשי, ואת הערכים המכוננים של  חייהם כמבוגרים.

 בסיטואציה של כפר נוער, או כל מוסד  העונה להגדרתו של מרווין גופמן על "המוסד הטוטאלי",     גלומה סכנה גדולה של שגרה שוחקת, כזו הכולאת את הרוח, אך  גם הזדמנות שלא תסולא בפז לברוא עולם קטן, שסך כל העולמות הקטנים הכלולים בו, גדול ממרכיביו.   

שני  המושגים    שבכותרת: "תיקון  עולם" ו"תיקון הלב",   מוכרים  באופן כללי, האחד יותר והשני כנראה פחות,  כמטבעות לשון שיכולות להשתלב יפה  בכל שיח אנין על תכנים רוחניים גבוהים ועמוקים, כדבר, שכאילו מתבקש מאליו. השיח שנו מכוונים אליו כאן הוא שיח מסוג אחר, שהמושגים הללו הועברו אליו בהשאלה כדי לשמש עוגנים, שניתן להתחבר אליהם, ולבטא בכך תפיסה רעיונית, בעלת השלכות מעשיות  בהקשר של טיפול בילדים.

שני התיקונים הללו הגיעו אלינו מכיוונים שונים: האחד - "תיקון עולם", צמד מילים שבמקורות תלמודיים  התייחס לשמירה על סדרי החיים למען טובת הציבור, שהוא העולם, כמו ב "הלל תיקן פרוזבול  מפני תיקון העולם" עבר  ברבות השנים שדרוג מרשים למרחבים שתיקון העולם הקונקרטי "קטן עליהם", וכך הוזנק "העולם", שבמזרח אירופה במאות הקודמות  הסתפק עדיין בלהיות  "דער  עוילם"  -  להקשרים אוניברסליים וקוסמיים, לעיתים כראש החץ  של מהות היהדות כולה.  לגבי "תיקון הלב": את הצמד ספוג הקונוטציות המינוריות הזה  קיבלנו  מר"נ מברסלב.  במושג "תיקון הלב" מתמצה ע"פ פנחס שדה, עולמו  של  "איש שיצירתו  והגותו - מצבו הקיומי של האדם... מלאות ההוויה  וריקות השכלתנות,  הערגה ליופי והחרדה מן המוות...הניגון, השמחה ,המאבק, הנסיעה...הטבע... הייאוש." וזה גם השם שבחר שדה להעניק לספר הידוע של כתבי ר"נ שאותו ערך וההדיר.

מבין פרקי המשנה החינוכית  של ימין אורד, נראה  החיבור   בין שני המושגים האלה, כראוי ביותר לספר עליו  כאן. הניסיון שלנו מתייחס אמנם, לילדים ולבני נוער שהצרכים המיוחדים  שלהם נובעים מרקע של הזנחה, השפעה סביבתית הרסנית, פרידות קשות, נטישות, ומעברים  בין תרבותיים -  אך יש משהו בעצם כברת הדרך הלא פשוטה שאנחנו עוברים עם הנוער הזה, שיכול להיחשב כמשותף לכל מי שבמשימת חייו כלולה ההתחברות לנוער בעל צרכים מיוחדים וצעידה אתם מיעד אל יעד.

המשוב העקבי  שאנחנו מקבלים, מזה  שנים,  מרוב הבוגרים שלנו, מלמד  שהם מייחסים לדרך שעברנו אתם, בנוסף לתחושת ערך העצמי הבסיסית שהם חשים,  גם – תחושה של ערך עצמי מוסף.  וכשהם מתבקשים לדבר על כך, ונאותים לפרט, הם בוחרים להצביע, בקשת מגוונת של  דרכי ביטוי, תחושה מוכללת של חד פעמיות ומיוחדות שהם מודעים אליה. הדבר הנוסף הזה, הוא שמעניק  מנת יתר של ביטחון פנימי, שמחד, מעצימה את יכולות השרידה וההתמודדות  שלהם.  ומאידך, מחלישה את השפעת השרידים הפעילים של חסכי עבר שנצרבו בעולמם הפנימי.

 במוכלל, ובאופן אמפירי, אנו מייחסים את הצלחותינו למשתנים, מתוך תוכנית  חינוכית שלימה שהם בגדר רכיבים ייחודיים לתוכנית המסוימת הזאת.  אחד מהם -  שלגביו אנו מניחים קיום זיקת מתאם מובהקת בינו לבין החלק  המוסף שהוזכר כאן –  אותה "מסה קריטית" – של תחושת ערך עצמי, שמעניקה  לילדים  את שלבים שחסרים  בסולם  האישי בטיפוס למעלה..  עוסק  ב"שני התיקונים" ובזיקת הגומלין שביניהם.

שימוש בסמלים מייצגים -  מה שקוראים  "הסמלה" -  מסייע בדרך כלל להבהרת מושגים ולהפנמתם.  בשיח חינוכי אינטנסיבי, עשוי  השימוש בסמלים שהופנמו ע"י אנשי החינוך,  להיות  אחד הגורמים  משמעותיים  ביותר,  בהקשר  לצורך לחבר בין החלקים השונים של המעשה החינוכי, עד ליצירת מעין מרקם של לכידות -שבלעדיו מה שנחזה כחינוך,  מושתת על קונפליקט פנימי מסדר גודל כזה או אחר,  בהתאמה לנסיבות שונות. יתירה מכך –  החיבור, המרקם הסמוי לעתים, של לכידות פנימית –  אי אפשר לדבר על  קהילה מחנכת.  במקרה של ילדים שהשבר והפרגמנטציה אפיינו את מהלך חייהם, לפחות בפרקי חייהם הקודמים, יש  לכך חשיבות יתירה.  הגילוי, הייתי אומר -  המופלא - שילדים שחוו נטישות , חוננו  במסוגלות מיוחדת לאתר לכידות כזאת, בתנאי שהיא אכן קיימת  – שייך לפרק אחר במשנתנו החינוכית –  והוא מחזק מאד

הייצוג הסמלי של צמד המושגים "תיקון עולם"  ו"תיקון הלב" בשיח החינוכי שלנו  עומד על שני  מעגלים קונצרנים שמקיפים זה את זה,  את זיקת הגומלין ביניהם אפשר להמשיל לגלי קול  מהדהדים  - הלוך והדהד, חזור והדהד בטווח שבין המעגלים - המעגל המקיף –  מעגל " תיקון עולם", והפנימי, המוקף -  מעגל "תיקון הלב". מעבר להתוודעות ויזואלית ותכנית אל הסמל,  אנו שואפים שכל אחד ואחת מהמבוגרים החיים עם הילדים יגיע  בזמנו, לתובנה אישית מאד על זיקת הגומלין  שבין המהויות  שמיוצגות בסמל הפשוט הזה.  עיון,  מדבר על התהליך שעבר במושגים של מעבר רוביקון, ואפילו של מטמורפוזה.

ההוגה הדתי הגדול  סרן קירקגור, ממייסדי  השיטה האקזיסטנציליסטית בפילוסופיה, הגדיר את האדם "כמהות רוחנית נתונה במצב של חירות,  שנמצאת בתנועה מתמדת אל עבר מימוש עצמה"  - כאשר מעיינים בדברים הנשגבים האלה מתוך עולמנו, הצר לעיתים "כעולם נמלה", ושוב עולות במחשבה הדמויות  הענק המיתיות של אברהם ויצחק... הולכים שניהם יחדיו,   באותה בדידות נוראה  שקירקגור היטיב לבטא  -   מתוך עולם הנמלה" הזה -  אתה 'עלול' עוד  לתמוה  על הרלוונטיות האוניברסלית של רעיון   חירותה של המהות הרוחנית -  בפרט, אם אתה הורה, מחנך או  מטפל, שעולה עם הילד  בדרך מתמשכת-סיזיפית, בהתקדמות  איטית, דמע, שמחה וחוזר חלילה נפילות וקימות.

 הנסיבות הרוחניות והביוגרפיות הטרופות  של רבי נחמן, שהצמיחו  את "תיקון הלב", מתחברות במהותן אל דרך כזאת.  ב"תיקון הלב" –   המעגל הפנימי שבסמל –  אנו מתייחסים אל  מארג החיים המשותפים, אל הדרך הארוכה של הרבה דאגה ואכפתיות.  דרך  שמזינה, עקב בצד אגודל, בתהליך שאמור להנחות  את הילד, להפקיע את עצמו ממצב קונקרטי מוגבל ובעייתי,  שיש בו סבל, אל עבר מצב שבו יש לו יכולת  לפגוש את עצמו, לקבל את עצמו, לשלוט בחייו מתוך בחירה באפשרויות.  וזה קורה, כאשר חלה הרחבה של גבולות הפגישה הבין אישית, כאשר מעבר להתכוונות אל הסובייקט – מהדהדת מהות שנוגעת במעגל המקיף, "מעגל תיקון עולם",  המסמל ומסמן את הנגישות  אל מרחבי הרוח.

בשורה התחתונה:  התובנה שאליה אנו מכוונים, היא שזיקת הגומלין בין "תיקון הלב" שברמה הבינאישית לבין "תיקון עולם" שבממד  הרוחני, שהיא  במקורה פועל יוצא של  היחס שנוצר בין הילד להורה ולמטפל, היא ה"דבר כשלעצמו" –  מקור התוספת בתחושת הערך העצמי של בוגרים שילדותם אופיינה בחסכים, פערים וחסרים.

השרות הפסיכו-סוציאלי שלנו, שעובדיו הם אנשי מקצוע בתחום הטיפול בילד ובמתבגר, מייחס היום, לאחר שנים רבות של התנסות, במידה משמעותית, את  הצלחת הכפר לנווט את בוגריו אל מרכז החברה, ואל תפקידי מנהיגות, ביחס מספרי גבוהה במיוחד - לחשיפה ולקליטה, של חוויה קיומית של "תיקון עולם" שמתרחשת במעגל הרחב המקיף, ומעוררת בילד,  ולוא ברמות מינימליות  של אינטנסיביות, מעורבות  כזו או אחרת, בד בבד עם תהליכים טיפוליים מורכבים ומתמשכים –  מעגל מקיף מהדהד  אל מעגל פנימי של "תיקון הלב" - וחוזר חלילה - בעוצמות משתנות, אך ללא הרף. הדהוד שמספר ומשתף בתיקון של מעוות -  כפי שהדבר יכול להיות  מובן לכל ילד ברמתו.  מעוות  זה , שהילד מסוגל לזהות  ברמה רגשית ( "תיקון הלב") את  הצורך לתקנו -  גם אם הוא מצוי  מעבר לטווח הנגישות של סביבתו המיידית – מה שמקנה לו איכות של  "עולם" -  של העולמות  שבחוץ -  הוא עניינה של הקהילה, וכך גם עניינו של כל פרט בקהילה זו. האפשרות להגיע עם הילדים להתכוונות משותפת ולחוויית פעילה של השתתפות בעשייה המזוהה, בלי אבק של סרקזם או ציניות כ "תיקון –עולם" – היא במישור של המעשה החינוכי, אולי הבטוי האולטימטיבי להצלחת הרחבת גבולות של המפגש הבין אישי והטיפולי.

ובאותו הקשר: העובדה שהשרות הפסיכו סוציאלי  רואה  בקשר פעיל עם הילדים,  לאחר צאתם הפורמאלית מחסותו, חלק  מובנה ומהותי של שליחותו -  יותר משהיא  נזקפת  להגדרת תפקיד, היא פועל יוצא  של התנהלות ,  שבה החיבור בין תפקיד וחיים אינו תחום  למעגלים נפרדים-  במובן המקובל וצפוי,  ורק לעתים נדירות ביותר רשמנו לפנינו  התפתחות של תלותיות מסוג כלשהו  בין מטפלים- מחנכים לבין הילדים שבגרו, במסגרת הקשר הנמשך ביניהם.  

כאן גם המקום לדווח על מחלוקות פנימיות וויכוחים נוקבים שהיו, והם גם היום לעתים מנת חלקנו,  בגלוי, או  בחלחול מתחת לפני השטח. לפקפוק ואפילו לאי אמון ביכולות של ילדינו, על רקע הצרכים המיוחדים להם, להיות באמת קשובים לקולות שמהדהדים מבחוץ -  לכל אלה אין לנו תשובות שחקוקות בסלע.  אך המציאות מספרת סיפור עם הרבה תקווה.

דוגמה אחת  - רק לפני ימים ספורים התארחה  גם יהב בסוכה הגדולה שצמודה לחדר האוכל שלנו. בתום הסעודה והשירה של ילדים מרקעים שונים, ילדי עולים מרוסיה, אתיופיה, ודרום אמריקה, וכן ילדי משפחות אומנה מכל רחבי ישראל שבהעדר מקום בחגים באים לכאן – דובר מעט על האופי האוניברסלי של חג הסוכות, שבו נהגו בימי הבית בירושלים להתפלל עבור אומות העולם. וכאשר נער טיבטי שהיה לחלק מן הנוף האנושי במקום קם לדבר על מנוסתו מעבר להרי ההימלאיה כדי לשמר את מורשתו, ועל הקשר והדמיון לגורלו של העם היהודי – היו ילדי משפחות האמנה המרותקים ביותר.

אלה ילדים שחוו את הקשה ביותר בחייהם הצעירים. לאחר הסעודה הילדים  לא הניחו   

לנגוואנג ובילו איתו את שארית היום לאחר שהיה  ל"אלילם".