הכתיבה או החיים / חורחה סמפרון

בעקבות זוועות השבעה באוקטובר, וניסיונות הטיפול המקיפים, ההירתמות לטפל בנפגעים ובשורדים באמצעים שונים, נזכרתי בספרו העוצמתי של חורחה סמפרון, "הכתיבה או החיים". 

בתקופת השואה סמפרון נכלא במחנה הריכוז בוכנוואלד. הוא לא היה יהודי, ונכלא כאסיר פוליטי בגלל פעילותו במחתרת הצרפתית. למרות הנתונים ה'מקלים' (לא יהודי, צעיר, בן למשפחה ספרדית מכובדת) הוא עבר רעב ועינויים קשים במהלך 15 החודשים של שהותו במחנה. בספר 'הכתיבה או החיים' סמפרון מתייחס לדילמה שעלתה אצלו לאחר השחרור, מתוך רצונו לחזור לכתיבת ספרות ולכתוב על חוויותיו במחנה בפרט. עבורו זו הייתה שאלה של בחירה בין כתיבה לבין חיים. הכתיבה מתבררת כמגע בלתי אמצעי, חשוף, עם זוועות מחנה הריכוז. הוא מרגיש שאם יכתוב עליהן לא יעמוד בחוויית המגע הישיר הזה בלי שיישמדו החיים הנפשיים כליל (ובעקבות זאת - הוא אומר - לא יהיה לו מוצא אחר מלבד התאבדות). הטראומה שאותה שרד יכולה לחסל אותו אם יחווה אותה מחדש דרך הכתיבה. גם כל כתיבה אחרת לא אפשרית בעיניו, כיוון שזו תהיה התעלמות מחפירה ממה שאירע.

מתי אפשר לכתוב? לתעד? לדבר על? מגע עם הטראומה (למשל דרך כתיבה עליה) יכול להיות הרסני כאשר העיתוי לא נכון. על כן הוא בוחר בחיים ללא כתיבה, בשלב שבו הוא נמצא באותו זמן. זו בחירה להשתקע בריפוי עצמי שבעיני כולל לא רק שכחה, כפי שהוא כותב, לא רק אפאזיה, אלא גם שיבה אל העצמי, אל מי שהוא, חיפוש אחר גרעין העצמי שנמחץ תחת כוחות הרס עצומים. החיפוש מתאפשר בזכות אישה עליה הוא כותב שהצילה אותו, בלי שתדע דבר על ההשפעה שלה עליו. היא לא יודעת מי הוא, מאיפה הגיע ומה עבר עליו. היא מתעניינת בו, רואה אותו, ודרך הראייה שלה הוא מתעורר לחיים. רוח הרפאים רוקמת בשר מחודש. מתוך הגרעין מתחדש העצמי ויחד איתו צומחים כוחות נפש להתמודד עם הבלתי ניתן למחשבה.

להלן ציטוטים מן הספר:

(עמ' 177-178)

באסקונה, בטיצ'ינו, ביום חורף שטוף-שמש, בדצמבר 1945, הועמדתי בפני אולטימטום שאילץ אותי לבחור בין הכתיבה לחיים. ודאי, אני הוא שהצבתי לעצמי את האולטימטום הזה, ודאי, עלי היה לעשות את הבחירה, עלי לבדי.

כמין סרטן זורח טרף הסיפור שעקרתי מזיכרוני, פירור אחר פירור, משפט אחר משפט, את חיי. מכל מקום, את תשוקתי לחיות, את חשקי להתמיד בשמחת העניים הזאת הקרויה חיים. בטוח הייתי שאגיע כך לנקודת אין-מוצא, שבה איאלץ להודות בכישלוני. לא משום שלא הצלחתי לכתוב: אלא משום שלא הצלחתי לשרוד מן הכתיבה. רק התאבדות עשויה הייתה לחתום, לשים קץ מרצון לעבודת האבל שלא הסתיימה: שאינה ניתנת לסיום. או שאי-השלמת התוכנית כשלעצמה שמה לה קץ, באופן שרירותי, משנטשתי את הספר באמצע כתיבתו.

אשה צעירה, בלי שידעה זאת, בלי שתכננה זאת, השאירה אותי בחיים. שמה הפרטי היה לורן, והקורא יתוודע אליה בבוא העת, במהרה: שעתה קרובה. היא הצילה אותי – או הביאה לאובדני: לא לי לשפוט; אני דוחה מראש כל שיפוט בעניין הזה – היא הצילה את חיי, לטוב או למוטב.

גרתי בסולדונו אותו חורף, בסביבות לוקרנו. אחותי מריבל שכרה בית בעמק המג'יה, תחת שמש טיצ'ינו, למען אנוח שם. גם למען אכתוב. [...] דאגו ופינקו את רוח-הרפאים ששבה, משמע אותי. הנחתי להם להשפיע עלי אהבה וניסיתי לכתוב. נכון יותר: ניסיתי לשרוד מן הכתיבה שכרסמה את נפשי.

פגשתי את לורן באסקונה, כפר שכן, על גדות האגם. לורן לא ידעה עלי דבר, שום דבר מהותי: מנין הגעתי, מי אני באמת. בקושי ידעה מה אני עושה במקום הזה. לא הייתה לה שום סיבה להתעניין בי מלבד העניין שעוררתי בה אני עצמי: וזה היה מרעיש לב. [...]

הודות ללורן, שלא ידעה דבר על המתרחש אצלי, שמעולם לא ידעה דבר על כך, חזרתי לחיים. כלומר, אל השכחה: זה היה מחיר החיים. שכחה מכוונת, שיטתית, של חוויית המחנה. כמו כן, שכחת הכתיבה. הוצאה מכלל חשבון גם כל כתיבה אחרת. זה עשוי היה להיות מגוחך, אולי אפילו מחפיר, לכתוב סתם כך על משהו תוך עקיפת החוויה הזאת.

היה עלי לבחור בין הכתיבה לבין החיים, בחרתי בחיים. בחרתי בריפוי ממושך באמצעות אפאזיה, באמצעות אמנזיה מכוונת, כדי לשרוד. [...]

- ססאר וייחו, אמרתי. תרגמתי לך כמה שירים...

- וייחו, ודאי! אמרה בקול עמום. הלכתי בקביעות להניח פרחים על קברו בזמן שלא היית כאן!

האומנם חזרתי?