הפניות ילדים ונוער לטיפול (ינואר 2023)

 

גם ילדים ונוער סובלים

יצירת מוטיבציה לשינוי במהלך הפניית ילדים ונוער לטיפול

מאת יששכר עשת "הורות בדרכי שלום הקניית כישורי חיים בדרכי נעם"

מבוא

   מאמר זה עוסק בנשירה של ילדים ונוער מטיפול. סקירות שונות מדווחות על ממוצע של 50 אחוז ילדים ונוער הנושרים מטיפול. נתון מדהים שהתקבל כנראה מתוך מחשבה ש... "אין ברירה, כי זה ילדים." ולכן בספרות על נשירת ילדים ונוער מוצאים בעיקר ניסיונות לנבא מי מהילדים ינשור.

   מאמר זה מציע דרך הפניה שונה מהמקובל שתצמצם מאד את אחוזי הנשירה, ותביא ילד ונער לטיפול, כאשר הוא מבין שמטרת הטיפול היא לאמן אותו להתמודד בדרכים יעילות יותר עם סיבלו וקשייו. רעיון זה מתבסס בין השאר על ספרות העוסקת בברית הטיפולית. הספרות מגלה כי ברית טיפולית מוצלחת מגבירה מאד את סיכויי ההשתתפות וההצלחה בטיפול. במאמר זה ברית טיפולית זו אמורה להתקיים גם עם ילד ונער. ואיך יתכן כדבר הזה? כי גם ילדים ונערים סובלים! אלו שיגיעו לטיפול הם המתמודדים עם סיבלם בדרכים יעילות חלקית שגם שמסבכות אותם, ואין מי שיציע דרכי התמודדות יעילות יותר לסבלם.

   נשירת ילדים ונערים בטיפול מתבטאת בשלוש תופעות: א. אי רצון גלוי להשתתף בטיפול וסירוב מיידי להגיע, או סירוב להמשיך אחרי 2-3 פגישות ב. עזיבת הטיפול באמצע, כאשר הם חווים חוסר טעם במפגשים. ג. הטיפול הסתיים, אבל מדבריהם לא ניתן להבין שהם חוו עצמם בטיפול שמטרתו לקבל עזרה כלשהי. מנסיון רב שנים בעבודה במערכות חינוך, שמתי לב שילדים ונערים רבים נשלחים לטיפול משלוש  סיבות עיקריות הנשמעות כמו האשמות: א. הם מהווים גורם מפריע ומאיים לסביבתם. ב. יש הם בעיות נפשיות ומשהו לא בסדר איתם. ג. ההורים לא יודעים לחנך.

   הנה יושב ילד או נער בחדר הטיפול. אני מרגיש אי נוחות גדולה. הרי למדתי לסייע לאדם הסובל. ועכשיו מטילים עלי משימה לשנות את התנהגותו ושהסביבה לא מסתדרת איתו. לא הרגשתי נוח גם עם ההסברים מדוע ילדים ונערים נושרים מטיפול. שני ההסברים עוסקים בשאלה מי אשם: א. המטופל מתנגד בדרכים שונות לטיפול. ב. אני המטפל לא הצלחתי ליצור קשר משמעותי עם המטופל. 

    הדרך העיקרית המתוארת כיצד להתמודד עם מצב זה היא בניית מוטיבציה על ידי יצירת קשר משמעותי והפיכת חדר הטיפול למקום ידידותי ובטוח עבורם. מהלך זה לא שינה בהרבה את תופעת הנשירה. מהלך יצירת קשר עם ילד ונער נמשך לא אחת שבועות וחודשים רבים. מטפלות גם מדווחות על חשש להסביר להם את מטרת בואו לטיפול פן ייעלבו ויעזבו את הטיפול. לכן בטיפולים רבים מטרות הטיפול באות לידי ביטוי באופן מטאפורי ולא גלוי. בסיום טיפול מוצלח רבים מהם אינם מודעים לדרכי ההתמודדות שלהם שהובילו להטבה ונוטים להסביר את השינוי שחל בהם במונחי: "היא עזרה לי." 

   מתוך מחשבה על הסבל והקושי של ילדים ונערים, התחלתי לבחון אפשרות להקנות לסביבה ובעיקר להורים, כישורי שיח שיעודד אותם לספר על הקשיים שלהם, ורק לפי הצורך להציע לפנות ביחד למטפלת שתעזור להם ולילדם לרכוש דרכי התמודדות יעילות עם מצוקתם. מאמר זה מניח כמו במחקרים שונים, שבעיית הנשירה קיימת בעיקר כי אין לילדים ולנערים הללו מוטיבציה לטיפול. וגרוע מכך, חלקם רואים בטיפול מהלך המאיים על בריאותם הנפשית ומעמדם החברתי.

   לכן מאמר זה מציע למטפלות לפגוש תחילה את ההורים והמחנכת, כדי ללמוד בשלב הראשון "להיכנס לנעליו של הילד או הנער", ולהבין דרך עיניו את קשייו, להזדהות, להציע תקווה ולהקל במידת מה. רק בשלב השני, אם לא ימצאו דרכים להתמודד עם קשייו, הם יציעו ללכת ביחד למטפלת כדי ללמוד להתמודד עם הקשיים עליהם סיפר. מהלך זה מניח שהתנהגות הילד או הנער היא דרכם להתמודד עם סיבלם. התנהגות זו יעילה באופן חלקי, אך פוגעת בהתפתחותו ובסביבה. לכן הטיפול מציע דרכים שונות יעילות יותר ופחות פוגעות בעצמו ובסביבה. אם עדיין ילד או נערים יסרבו להגיע לטיפול, ההורים ימשיכו את הטיפול כדי לקבל לרכוש דרכי התמודדות וסיוע לקשיים והסבל של ילדם.  

   תקופת ההפניה לטיפול של ילדים ונוער עשויה להיות תהליך מכונן בהתקשרות הבטוחה בין הורים לילדם. לשם כך הורים אמורים במשך מספר שיחות ומצבים להזדהות עם סיבלו וקשייו ולא יעסקו במשמעת. לכן גם חשוב שילד או נער ישתפו את ההורים בסבלם ולא את המטפלת. תפקיד המטפלת הוא להנחות את ההורים המתקשים לייצר שיח משמעותי זה.

   בחלק הראשון של המאמר נעמיק בדרכי ההפניה השכיחות ובקשיים שהם מעוררים ביצירת מוטיבציה לטיפול אצל ילדים ונערים. בחלק השני של המאמר נלמד לכבד ילדים ונוער כאנשים בתחילת דרכם בחיים לגבש לעצמם זהות על פי הנתונים הביולוגיים שלהם, התרבות בה הם חיים. בחלק השלישי נכיר את דרך ההפניה באמצעות ההורים כסוכני שינוי. ואת הדרך ליצירת ברית טיפולית עם כל אחד מהמשתתפים בטיפול, במטרה ליצור שותפות ולא רק שיתוף פעולה.

א. דרכי ההפניה השכיחות, הקשיים והנזקים שהם עלולים ליצור

התחלה שכיחה של הפניית ילד לטיפול

   התאור הבא אינו כולל בתי ספר ומטפלות, המנהלים את ההפניות בדרך חומלת המבינה את קשיי הילד והנער. התאור הבא מתייחס לבתי ספר בהם נתקלתי בתרבות ההפניה המתוארת כאן.

   הפניות של ילדים ונוער מתחילות בדרך כלל ממפנה: הורים או מחנכת. התחלת תהליך ההפניה הוא בגיבוש ההבנה מה יש לילד או לנער. כאשר מתקשים להגיע להבנה נעזרים במומחים. המידע מועבר למטפלת בדרך כלל בכתב, ומלווה ברוב המקרים בשיחה קצרה של המבוגר והבעת רצון שהמטפלת תעסוק "בתיקון" המופנים. מניסיוני, מידע אודות הילד או הנער אינו כולל בדרך כלל את דבריהם על מצבם. מתברר שלא שאלו אותו או שמתייחסים לדבריו בביטויים כגון: "הוא סתם אומר," "הוא מנסה להתחמק," או "מה הוא מבין?" משום מה דעת מומחים נחשבת יותר מחוויית ילדים ונערים. כך גיבוש ההבנה לגבי מה יש להם נעשה על ידי ניסיון לפרש את התנהגות מזווית ראית המבוגר. פרשנויות אלו אינן עוסקות בסבלם שזוהי מטרת טיפול.   

   אצל מטופלים דרכי ההתמודדות יעילות באופן חלקי ומתאפיינות בדרך כלל בהימנעות, כניעה או פעולות לא מתוכננות מתוך סערה רגשית. לכן ניסיון להפסיק התנהגות זו או אחרת לא תועיל, כי המטופל נשאר ללא דרך התמודדות עם סיבלו, גם אם ההתמודדות יעילה חלקית. לכן עלינו להכיר את סיבלו וקשייו ואז להציע דרכי התמודדות אחרים שיחליפו בהמשך את דרכיו.     

   הנה מספר דוגמאות: מריבות בין ילדים ונערים יכולות להעיד על ילד או נער דחוי העושה מאמץ לכבוש את מקומו בחברה. ילד או נער לקויי למידה הנעדרים מבית הספר, אולי זו דרכם להתמודד באמצעות הימנעות מהרגשה של נחיתות בהשוואה לאחרים. ילד או נער המתקשים להתרכז בשיעור ומסיחים דעתם בעיסוקים צדדים, יתכן שהם מנסים להסיח דעתם מחששות ודאגות.    

   כך קורה לא אחת שהמפנים הם קובעים את מטרת הטיפול שהיא לתקן את המצב: שלא יפריע, שילמד, שיהיה שמח, שילך לבית ספר, שיהיו לו חברים, שיצליח בלימודים, שלא יקלל, שלא יפחד. המפנים מצפים שהמטפלת תממש מטרות אלו. לא אחת חווית הסבל של הילד או הנער אינה כלולה בסיבת הפניה. גם התנגדותו לטיפול מלווה לא פעם בדרכי שכנוע שאין בהם יצירת מוטיבציה לשינוי: "התנאי הוא שתלך לטיפול." "אתה צריך טיפול." "המורה אמרה שאתה צריך טיפול." "נראה מה הפסיכיאטר יגיד." "משהו לא בסדר איתך." "ככה לא מתנהגים."

   גם בישיבות רבות משתתפים הדנות במצבו של הילד או הנער, המידע אינו כולל את חווייתו. מול צוות גדול הוא לא יוכל לבטא את עצמו ואז הוא יואשם שאינו משתף פעולה ולא לוקח אחריות. במפגשים אלו שומעים ביטויים שאין להם קשר לטיפול: "עם הורים כאלה לא פלא שהוא כזה." "צריכים לשים לו יותר גבולות." "הוא הורס שעורים." "הוא לא מוכן לדבר." הנה דוגמאות לשיח שאינו נוגע בסבל הילד:

א. נער אומר: "משעמם לי" הורה עונה: "לך תעסיק את עצמך." בתגובה זו אין כאן הבנה ששעמום הוא חוויה לא נעימה של מתח ואי נוחות שיש להזדהות אותה ולסייע לו בהתמודדות עם שעמום.

ב. ילד אומר למחנכת ולהורים שהוא מתקשה להקשיב. הוא מקבל מענה: "אתה לא מתאמץ מספיק, אם היית רוצה היית יכול." הברור שיתכן והוא סובל מקשיי קשב וריכוז, נעשה בדרך כלל אחרי מספר שנים. בינתיים הוא כבר הפנים את המסר של המבוגרים שהוא עצלן.

ג. ילד אומר להורים שהוא מפחד בלילה. הם מציעים לו להדליק אור, אך לא מבקשים לשמוע מה הם הגורמים המפחידים בלילה.

   די ברור שבדרך זו כאשר הם מגיעים לחדר הטיפול הם מאוימים, כועסים, מושפלים. כולם יודעים זאת, ועדיין מטילים את האחריות לבניית הקשר בידי המטפלת.   

   חשוב לציין שסוג ההפניה שתואר עלול במקרים רבים לגרום לילד ולנער לחוות טיפול ומטפלת באופן שלילי ולהימנע שנים רבות להגיע לטיפול. לא פעם מבוגרים שמגיעים לטיפול נזכרים: "היה לי רע עם המטפלת, כי אמרו שאני לא בסדר. חשבתי שגם היא חושבת כך. שנים אחר כך פחדתי ללכת לטיפול."   

   חשוב לציין ולהדגיש שקיימות גם גישות המבקשות לגעת בסבל וקשיים, והן זמינות לשימוש בבתי הספר:  "למידה חברתית רגשית," "קשיבות בבית ספר," "איכה?" "תקשורת מקרבת," "גישור." אך בינתיים לצערי השימוש בהן הוא חלקי.

התחלת הטיפול אחרי ההפניה השכיחה שתוארה

   המטפלת קיבלה מידע ראשוני לסיבת הפניה מהמורה וההורים. והנה הילד או הנער יושבים בחדר הטיפול לבד עם איש זר. איזה מחשבות ורגשות עולים בתוכו ברגעים הללו? ומה תאמר המטפלת שכבר דיברה על הילד מאחורי גבו? למה באת? מה המטרה שלך? מה הבעיה שלך? אמרו לי שאתה מפריע בכיתה, זה נכון? אמרו לי שאתה מפחד בלילה, זה נכון? איך ילד אמור לענות על שאלות אלו באווירה שהמטפלת היא אחת מהמבוגרים שהכריחו אותו לבא לטיפול? אי נוחות גדולה מתעוררת בי לנוכח הרעיון שצריך לשכנע ילד או נער שיש להם בעיות. מה חושבים מטפלים על מצב זה? שאלתי מטפלים וקיבלתי כמה תשובות:

א. לא כדאי לומר לילד את סיבת הפניה כי הוא יברח מהטיפול.

ב. ילדים לא יודעים לבטא את הסבל שלהם, לכן אין מה לדבר איתם על זה.

ג. ילדים לא מבינים מה עושים איתם בטיפול ואין מה להסביר להם בנושא.

ד. צריך לקנות את ליבם של הילדים על ידי הרבה משחקים והנאות עד שהם יאהבו לבא לחדר הטיפול.

   בתשובות הללו יש אמונה בסיסית שניתן לעזור לילדים ונערים מבלי להגדיר איתם את מטרות הטיפול, ואת סיבלם. גם אין צורך שילדים יבינו מה עושים בחדר הטיפול ואיך הם אמורים להתמודד עם סיבלם.

  הפעלת כוח של מבוגרים כדי להשפיע על ילדים לא מביא לתוצאות חינוכיות. מחקרים מזהים את מגבלות הכוח: כוח אף פעם לא מספיק, כי הוא לא יוצר שינוי. כוח הוא דבר חולף ולא יציב, כי הוא משאב מתכלה. הכוח המופעל הוא לא אישי, כי הוא נועד לשרת את בעל הכוח. הכוח ממכר ויוצר אשליה של אפשרות לשנות באמצעות כוח.

ב. התחלת הטיפול על פי העקרון של זכות הילד והנער לכבוד כאנשים בתחילת דרכם

   יאנוש קורצ'אק אמר לנו שילדים ונערים אינם אנשים לעתיד לבא. הם קיימים ועומדים. הם חיים, מרגישים, סובלים ושמחים. ננהג בהם כבוגרים קטנים, נוכריים בארץ זרה. הם זקוקים למדריך המכבד את אי הידיעה, הכישלון, הצער. זכותם להיות מה שהם.

   עבורי, כבוד לתהליך התפתחותם של ילד ונער באים לידי ביטוי בתמיכה, אהבה, הגנה וסיוע לקשייו וסיבלו, מלווים באיתגור להתמודד, ליטול סיכונים ואף להיכשל, כדי לממש ולפתח את כישוריו השונים. כך הם יוכלו בהווה ובעתיד כמבוגרים לחיות באופן מתחשב בסביבה, לשרוד, להסתגל למצבים שונים, לממש את ייעודם ולמצוא משמעות בחיים. הרשימה הבאה היא רשימת התייחסויות מכבדות השומרות על כבוד לילדים ולתהליך התפתחותם.

א. השפעת  הורים המעודדת התפתחות: ההיסטוריה של תאוריות לגבי היעילות של השפעות ההורים על ילדים עברה דרך ארוכה מהפעלת כוח למתירנות. כיום נמצא במחקרים רבים שסמכות הורית דמוקרטית מאפשרת לילדים ונוער להתמודד באופן יעיל יותר עם קשים במהלך ההתפתחות, ותורמת לאווירה חיובית יותר במשפחה. סגנון סמכות זה משלב בין דרישה להתחשב בכללים ברורים, ואהבה והיענות לצרכי הילד. לדוגמא ילד החווה קיפוח, יזכה לתשומת לב גדולה יותר מהוריו, ביחד עם דרישה להתחשב בכללי המשפחה.

ב. להאמין לסבל הילד: כיום מציעים לנו המטפלים להחליף פסיכותרפיה של חשד בפסיכותרפיה של אמון לדברי המטופל. משמעות עקרון האמון הוא שהטיפול מתחיל בסיוע לילד בתכנים הגלויים שהוא מביא אודות קשייו: "לא אוהבים אותי," "אין לי חברים," "אני לא שווה." הסיוע כולל חמלה והקניית דרכי התמודדות עם הקשיים. לשם כך נאלץ "להיכנס לנעליו של המטופל", ולראות את העולם דרך עיניו. לדוגמא: נער מוכשר שמרגיש שהוא מבזבז את זמנו בבית הספר, יקבל עזרה במציאת מסגרת שמאתגרת אותו יותר ומסייעת להתפתחותו.  

ג. לתת אמון בילד: מחקרים חדשים על התפתחות הילד הראו בניגוד לפיאז'ה שלילדים כבר בגיל צעיר יש חשיבה סיבתית, קודים מוסריים, דמיון ממציא, ויכולת למצוא פתרונות יצירתיים. נתונים אלו מלמדים שילדים יוכלו לצמוח ולהתפתח ללא קשר לכישרון שלהם. הם זקוקים בעיקר להזדמנות להפעיל את הסקרנות שלהם כדי לחקור את המציאות. במהלך החקירות הם יגלו ויפתחו, באמצעות ניסוי וטעיה, עבודה והתמדה, יכולות שונות אותן יפעילו במגבלות המציאות שגם אותן יגלו. כך התברר שעשו אנשים שבילדותם לא השתלבו, אבל קיבלו תמיכה ועידוד לחקור ולגלות את המציאות ואת ייעודם, לדוגמא איינשטיין, לארי בירד, מייקל ג'ורדון, אדיסון, אופרה ווינפרי ואחרים.  

ד. לתמוך בחוסן נפשי: חוסן נפשי על פי מחקרים חדשים הוא "קסם מצוי", כלומר כל אחד יש בו מידה של חוסן נפשי. חוסן נפשי גם משתנה כל הזמן וניתן לטפח ולתמוך בחוסן. למערכות חברתית מסתגלות כמו למשל משפחה, קהילה, שרותי רפואה, מערכת חינוך, יש יכולת לתמוך בחוסן נפשי. גם מתברר כי ילדים כבר מגיל צעיר נהנים לנהל את חייהם, אם לא נפריע להם. המערכת העצבית מחווטת למסוגלות, לכן הם פועלים כל הזמן. הם יוצרים קשרים כל הזמן, כי המערכת העצבית מחווטת לקשר. הם יוזמים ופועלים באופן עצמאי, כי המערכת העצבית מחווטת לאוטונומיה.

ה. להקנות דרכי התמודדות: במקום טיפול "שמתקן את הילד ומקל על הסביבה," או טיפול המקנה בעיקר מודעות עצמית, מציעים חוקרים שונים להקנות לילדים דרכי התמודדות וטיפול עצמי בקשיים שלהם. לכן ההורים, המחנכת והמטפלת אמורים לדעת את הקשיים והסבל שלהם, ולכוון אותם לטיפול עצמי באמצעות דרכי התמודדות יעילות. כך למשל הטיפול בילדים הפוגעים בסביבה כולל מעט אמצעי משמעת, ובעיקר הקניית כישורי התמודדות כגון יכולת ויסות רגשות, ניהול כעסים, התמודדות עם לחץ חברתי, פתרון בעיות בדרכי שלום ופשרה, התנהגות פרו-חברתית ועוד.

ו. להניח שהאדם טוב מנעוריו: חוקרים שונים מזהים יותר ויותר שיצר לב האדם טוב מנעוריו ולא רע מנעוריו כמו שחינכו אותנו אלפי שנים. לכן את הפסוק מהתורה יש לקרוא: כי יצר לב האדם רע ממנעריו.  כלומר מדמויות הסמכות המטפלות בילד. כבר מגיל צעיר מגלים בילדים חוש מוסרי, הגינות, אכפתיות לאחר וחמלה. מה שיקבע אם דרך זו תימשך, הוא המסרים וההכוונה של הסביבה ודמויות הסמכות המשפיעות על הילד. עידוד להתנהגות פרו חברתית, עזרה לחלשים, סולידריות לזרים, פשרות, לסלוח ולבקש סליחה, להתחשב גם בחי, בצומח ובדומם, כל אלו מבססים התנהגות מוסרית מתחשבת.

ז. להכיר את המציאות על הטוב והרע שבה: הטוב והרע. היכולת לפגוש בהם במציאות בהווה נרכשת על ידי התנסויות שבהם אנו מחפשים בתוך הטוב את הרע המסתתר, ובתוך הרע את הטוב המנצנץ. עוד אנו יודעים מסיפורי חיים על אנשים שהיו בפסגת הטוב האפשרי בחייהם ונפלו לתהומות האובדן. והפוך, אנשים שהיו בתהומות הסבל והייאוש שהובילו אותם לשיאי התעלות רוחנית של הבנת המשמעות האמיתית של הטוב שחיי האדם ובמציאות.

ג. דרך ההפניה באמצעות ההורים כסוכני שינוי.

   הטיפול בגישת "הורות בדרכי שלום" מביא את הילד והנער לרכוש בהדרגה כישורי התמודדות יעילים לעצמם ומתחשבים בסביבה. הפעלה מתמשכת של כישורי התמודדות הופכת אותם עם הזמן לכישורי חיים. התנהגות היא דרכו של האדם להתמודד עם סבלו ולהגשים את צרכיו ורצונותיו. אלו שמגיעים לטיפול התנהגותם יעילה חלקית, ואף פוגעת בדרך כלל בסביבה ובעצמם. כך הופכים הקשיים להזדמנות להתפתחות אישית של כולם. העבודה בגישת "הורות בדרכי שלום" כוללת זיהוי קשיים ואימון בכישורי ההתמודדות חסרים כגון: התאמת מחשבות למציאות. וויסות רגשות. יכולת להיות מחובר להווה. נחישות. טיפוח חוסן נפשי. כישורים חברתיים. שינוי הרגלים ושכלול תיפקודים ניהוליים. 

שלבי ההפניה המומלצת (כארבעה מפגשים)

א. ההורים מגיעים לטיפול לפני הילד והמטפלת מקבלת מהם ומהמחנכת מידע ראשוני על הילד וקשייו. כבר בשלב זה המטפלת תעזור להורים להבחין בין עובדות מציאות לבין פרשנות ותציע לראות במצב הקשה הזדמנות להתפתחות של כולם. המטפלת יוצרת ברית טיפולית איתם, שתובהר בפירוט בהמשך. ההורים מקבלים הסבר מפורט על דרך טיפול זו. תפקידם הראשוני הוא לזהות את סיבלו של ילדם ולהזדהות עם קשייו באמצעות השיחה המכבדת, אותה נציג בפירוט בהמשך. ההורים לומדים שהתנהגות הילד היא דרכו להתמודד עם קשייו שאותם הם אמורים לשמוע. לכן ההורים יוצרים אווירה תומכת ומתעניינת המאפשרת לילדם לספר מהו סיבלו ומה קשה לו. ההורים מאמינים לו. מזדהים עם קשייו, מאמינים בו, נוטעים בו תקווה, ומקלים.

ב. את המידע על קשייו וסיבלו הם מביאים למטפלת. הם אמורים להמשיך בשיח עם ילדם, הפעם אודות הדרכים בהן הוא מתמודד עם הקשיים שתיאר. ההורים מקבלים ומבינים את בחירתו באין לו דרך אחרת. בדרך כלל גם לא התנהלה שיחה כזו עם מבוגר שיכול היה להציע דרכים אחרות. ההורים גם יכולים להציע לחשוב ביחד על דרכי התמודדות נוספות. כך הם יכולים להחליף תוויות כמו "עצלן", "עושה דווקא", מחפש תשומת לב",  בהבנת דרכו להתמודד עם קשייו.

ג. אם ההורים אינם מוצאים דרכי התמודדות יעילות יותר, הם מציעים לפנות למומחה איתו הם מתייעצים. למומחה  יש דרכים נוספות להתמודדות עם הסבל או הקושי. הפניה למומחה נעשית ביחד עם הילד או הנער. הולכים ללמוד ביחד דרכי התמודדות. עכשיו ילדים ונערים כבר יודע ורוצה עזרה כזו וההורים והמחנכת הם חלק מהטיפול. בנוסף לברית הטיפולית עם ההורים, המטפלת יוצרת ברית טיפולית גם עם הילד או הנער וגם עם המחנכת. השיחה המאתגרת שתפורט בהמשך היא התחלת האימונים.

ד. אם מתחיל תהליך טיפולי במשולב עם הורים יש מספר אפשרויות: 1. הילד נמצא בטיפול לבד וברבע שעה האחרונה אחד ההורים נכנס לחדר הטיפול כדי ללמוד את דרך ההתמודדות שהילד למד. בבית, ההורה יעזור לילדו באימונים לרכישת דרך ההתמודדות שלמד. 2. הפגישות מתקיימות לסירוגין, שבוע הילד ושבוע ההורים. במקביל מתרחש תהליך רכישת כישורי התמודדות ובנוסף ההורים יכולים במפגשים ללא הילד לרכוש כישורי סמכות דמוקרטית. 3. אחד ההורים נמצא בחדר הטיפול ומתאמן ביחד עם הילד בכישורי ההתמודדות הנרכשים. 4. אם על אף כל זאת הילד אינו מגיע לטיפול, או שההורים מעריכים שהם יכולים להיות סוכני השינוי, הטיפול מתקיים רק איתם ללא נוכחות הילד בשעות הטיפוליות.

ה. בכל השלבים הללו נעשה מאמץ לערב את המחנכת כדי שתתמוך בדרך זו ותאפשר לילד את המרחב והזמן באופן הדרגתי להפעיל את כישורי ההתמודדות שרכש. בינתיים היא תארגן את סביבת הילד באופן מקל ומתחשב, ותתמוך ותעודד את הפעלת דרכי ההתמודדות החדשות. טיפול משמעתי יצטמצם מאד. אם יעשה מהלך משמעתי, הוא יעשה בינו לבינה באופן מידתי, חומל ובצער ולא בכעס. במקום השעיות חשוב למצוא בבית הספר פינה בטוחה למנוחה והרגעה.

בדרך זו מה יקרה במציאות הטיפול?

א. הילד והורים באים עם רצון לקבל סיוע לסבל, אחרי שילדם שיתף אתם בו. כולם כולל מחנכת שותפים מלאים בסיוע. המסלול המשמעתי מצטמצם מאד. אם יש טיפול משמעתי, הוא נעשה ללא כעס ובצער.

ב. הילד הוריו והמחנכת באים לקבל דרכי התמודדות לסבל ולקושי שלו. דרכים אלו גם יתחשבו במגבלות המציאות ובזולת.

ג. הורים ומחנכת אינם מאשימים את הילד או הנער ולכן הם אינם מרגישים מאוימים. כולם מתפנים להכיר את מגבלותיהם וכוחותיהם. כולם בני אדם, אף אחד לא מושלם. הפעלת כוח אינה משנה התנהגות, ובעיקר מזמינה איבה מצד הנפגע ורצון להשיב בפגיעה.

ד. כולם יגלו שחולשות ומגבלות הם מנוף לצמיחה והתפתחות אישית והתקווה מתעוררת. הם ילמדו שיותר מציונים טובים, עבודה, התמדה והתמודדות עם כישלונות הם הדרך להצליח בחיים.

ה. כולם יכירו כיצד לחבר מחשבות לעובדות מציאות וכיצד לווסת רגשות ולא לפעול מתוכם. כך גדלים הסיכויים לפעול באופן יעיל יותר מול אתגרי המציאות.

ו. כולם יכירו בערכים רוחניים כגון התנהגות מוסרית, עזרה לחלשים תרומה לחברה ועוד.

ז. כולם יכירו בערך האיתגור שכולל נטילת סיכונים, ובמקרה של הסתבכות, ללמוד מניסיון ולהתקדם.

ח. כולם משתחררים מתגיות כגון לקוי למידה, אוטיסט, בעייתי, עצלן, הורים לא אחראים, מחנכת חלשה ועוד, ומתפנים להכיר קשיים מיוחדים שיש לכל אחד ואיך להתמודד עם קשיי אלו.

י. ההתקשרות הבטוחה בין ההורים והילד בתהליך זה נשמרת ואף מתחזקת. הקשר המשמעותי בין המחנכת והילד וההורים מתבסס ומתחזק. 

הברית הטיפולית

לברית הטיפולית בטיפול זה שלושה מרכיבים: 1. הסכמה על מטרות הטיפול שהם עיסוק בסבל וקשיים ורכישת דרכי התמודדות עם הקושי . 2. הסכמה על המשימות הטיפוליות שיובילו לרכישת דרכי התמודדות עם הסבל. 3. אם נוצרים קשיים בתהליך הטיפולי, מבררים אותם, מתקנים את התהליך הטיפולי וממשיכים.

   מטרות: המטופל מביא את סיבלו וקשייו. המטפלת מביאה ידע והבנה מקצועית לגבי הסבל וקשיי המטופל. לא אחת זוהי אבחנה. אבל אבחנה לא בהכרח מבטאת את סבל המטופל. מטפלת ומטופל המסכימים על מטרת הטיפול מבטאים הבנה הדדית, שותפות. ילדים ונערים אמורים מגלים את סיבלם והקשיים שלהם קודם כל להורים. ואחר כך למטפלת. מטרות ההורים והמחנכת לא בהכרח הן גם מטרות הילד.

   משימות: באמצעות הסבר פסיכו-חינוכי המטפלת מסבירה את מהלכי הטיפול השונים שיופעלו במהלך הטיפול כדי להשיג את מטרות הטיפול. (הסברים פסיכו-חינוכיים הם התערבויות מעצימות, תורמות לשותפות בין המטפלת למטופל, ומאפשרים למטופל לפתח אופן יצירתי מהלכים שיקדמו את מטרות הטיפול). המטופל אמור להבין את ההיגיון שיש בין מהלכי הטיפול לבין השגת המטרה הטיפולית. הסברים ניתנים באופן כללי ולפני כל התערבות טיפולית.

   קשר וקרעים בקשר: הקשר בין המטפלת למטופל אמור להיות מבוסס על אמון, הרגשת ביטחון וחמלה הדדיים. כאשר מתעוררים קשיים בתהליך הטיפולי, המטפלת עוצרת את הטיפול, מבררת את הקשיים של המטופל ושל עצמה, ומבצעת התאמות בתהליך הטיפול. מהלך זה הוא מימוש האמון ההדדי, הרגשת הביטחון הדדית, ויש בו חמלה הדדית.

   תיקון קרעים בברית הטיפולית: טיפול כולל יחסי מטפלת מטופל ויחסים אמיתיים של אדם לאדם. קרע בברית הטיפולית פרושו קרע ביחסים. קרעים ניתן לאחות על ידי בירור מהו הקרע. לפעמים משתנות מטרות הטיפול, לפעמים האמצעים הטיפוליים, לפעמים המוטיבציה של המטופל, לפעמים המטפלת לא מסוגלת לעזור. חשובה ההבנה שכולנו אנושיים מתנדנדים ולא כל יכולים. על אנושיות משותפת נקרא בהמשך.

   תיקוני קרעים ספציפיים בברית הטיפולית

1. תיקוני מטרות: כאשר עולות מטרות טיפוליות נוספות. המטפלת עוצרת את הטיפול ומחליטים ביחד איך מארגנים מספר מטרות. לכל ארגון יש יתרונות וחסרונות.

2. תיקוני משימות: כאשר מטופל מתקשה לעמוד במשימות שמטרתם לפעול לטובת מטרת הטיפול. המטפל עוצרת את הטיפול, מבררת את קשייו שהם בדרך כלל עומס, איום עוצמתי מדי, ואובדן אמונה בדרך הטיפולית. מקלים על המטופל והטיפול נמשך.

3. תיקוני קשר: כאשר אצל המטפלת או המטופל עולים רגשות המעוררים אי נוחות. המטפלת עוצרת את הטיפול. מבררים יחד וכל אחד לעצמו מה קרה. מגלים בדרך כלל קשיים בתהליך הטיפול, ולפעמים הבנות לגבי טיב הסבל. מתאימים את הטיפול מחדש, מקלים וממשיכים.  

אנושיות משותפת

קריסטין נף. אנושיות משותפת: "כולנו רקמה אנושית אחת." כולנו נכשלים, ומצליחים טועים ומתקנים. המטפלת והמטופל לא שונים בחוויה האנושית. יש תחומים בהם אנו מוכשרים ובתחומים אחרים לא. אפשר לפתח חלק מהתחומים ועם חלק נאלץ להשלים כי אנחנו לא כל יכולים. יש הרבה אי וודאות ולא כל מה שנרצה לעשות יתגשם. חולשות הן דרך להרגיש קירבה, לעזור או לקבל עזרה. כל אחד יהיה זקוק לעזרה ברגע מסוים של חייו, גם המטפלת. קארל סיגן אמר פעם שמקצה מערכת השמש כדור הארץ הוא רק נקודה כחולה וחיוורת הנישאת על קרן שמש, כך שכל הדרמות שמתרחשות הן הרף עין בנצח.

השיחה המכבדת: הקשבה, אמון, הזדהות, תקווה, הקלה.

הקשבה לילד כדי לזהות את הסבל והקושי הקיומי שלו. ... חשוב לי לדעת מה קשה לך, מה מפריע לך, מה לא טוב לך...

להאמין לילד ...קשה לי... נמאס לי... לא מבינים אותי... כולם נגדי... אני  מפחד... משעמם לי... אין סיכוי שאצליח... אני בודד..."

הזדהות עם הסבל אני רואה שקשה לך... זה באמת לא קל... לא נעים שנמאס... מפחיד שכולם נגדי... זה מייאש לחשוב שאין סיכוי... הבדידות כואבת...

תקווה ...אנחנו נמצא דרך לעזור לך, יש דרכים להתמודד, מומחים יודעים... תמיד יש תקווה... שום דבר לא אבוד... מנסים עד שמצליחים...

הקלה, חמלה  ...בינתיים בא נראה איך אפשר להקל עליך קצת... אני אעזור לך.. נוריד עומס... נהנה קצת... נתפנק קצת... ננוח יותר...

והדרך סלולה לפתור ביחד את הקושי והסבל הקיומי באמצעות הקניית כישורי חיים

תנאי השיחה המכבדת

1. שיחה עם ילדנו תתקיים לא בזמן סערת רגשות, אלא אחרי שנרגעים. בתקשורת ישירה עם אחד ההורים בדרך כלל. מוגבלת בזמן. חשוב שתהיה סידרת שיחות ולא שיחה אחת.

2. שיחה מתנהלת באווירת רצון להקשיב, ללא עונש. לא מבקשים לדקלם. מבקשים ביטויים על מחשבות, והרגשות לגבי מה שנעשה על ידו ועל ידי אחרים.

3. מחזקים מחשבות ורגשות. מחזקים צורת דיבור. מחזקים רצון להתפשר. מבקשים לשמוע עוד. לא עונים, לא מנחמים, לא מציעים. אומרים שנחשוב על הדברים ונמשיך את השיחה מחר.

4. בהמשך ההורים מנסים ביחד להבין את קשיי הילד ואת היכולות שלו. רוב התגובות יהיו לגבי זיהוי קשיים ויכולות בפשרה בין גישות ההורים.

5. תגובות אפשריות בהמשך: בקשות במקום טענות. הערכה במקום זלזול. תקווה במקום ייאוש. פשרות במקום צדק. אפשרות בחירה במקום איום. הביטוי "בינתיים".

6. הבטחות מקיימים.

7. אם עלתה פגיעה מצד כלשהו מפעילים מנגנוני סליחה, תיקון ופיוס.

8. נחמות אמת הן הכרה וחמלה לכאב ומוכנות להישאר עם כאבו של ילדנו ולא לברוח ממנו על ידי: "זה לא נורא, ואל תעשה מזה ענין." בהמשך לפעול בדרך שסבל הוא גם הזדמנות לצמיחה. 

9.  פתרונות אפשר לשחק בסימולציה או לדמיין.

10. ויכוח אינו שיחה. ויכוח הוא תוקפנות. אנו נחפש משא ומתן כדי להגיע לפשרות.

השיחה המאתגרת אחרי שבעקבות השיחה המכבדת

יודעים את הקושי של הילד ואת רצונו להתמודד עם הקושי

הבנה קשה לך... לא טוב לך... יש לך מחשבות... רגשות...

תקווה  חשבתי על דרך לעזור לך, יש דרכים להתמודד, מומחים יודעים... תמיד יש תקווה... שום דבר לא אבוד... מנסים עד שמצליחים...

עידוד שקשה זה שווה מה שלא הורג אותי מחשל אותי... נעשים חזקים... מתחשלים... איזה הגיבור הכובש את יצרו והופך את שונאו לאוהבו.

עבודה אנחנו נתאמן לאורך זמן לפי מה שהמומחים הדריכו אותנו. לאט לאט תתגבר על הקושי.

התמדה נצטרך להתמיד. אם יהיה לך קשה לפי הצורך ננוח קצת ואחר כך נמשיך. לא נפסיק את האימון, אפשר קצת להקל. את זה נעשה עד שתרגיש יותר טוב.

נחישות אם יהיו קשיים או שלא נצליח לא נתייאש. נמשיך לחפש דרך אחרת ושוב נאמן. כי מכישלונות לומדים ומצליחים.

תוכנית פעולה מותאמות לרגע, בדרך ההתמודדות. בדרך למצב. תמיד תהיה לנו תוכנית פעולה שנלך לפיה. כך נוכל לדעת שאנחנו עושים את הדבר הנכון.

קישורים למאמרים נוספים בגישת "הורות בדרכי שלום הקניית כישורי חיים בדרכי נעם"

א. קישור למאמר שמסביר את הטיפול בילדים באמצעות ההורים כסוכני שינוי שלב אחרי שלב. "המאמר הוא ישום גישת הספר "הורות בדרכי שלום הקניית כישורי חיים בדרכי נעם."   https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4337

ב. קישור למאמר המציע לעסוק בחינוך להכיר במגבלות המציאות ולפעול בתוכן במקום השמת גבולות.

https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4454

ג. פרטים על הספר "הורות בדרכי שלום הקניית כישורי חיים בדרכי נעם" https://www.hebpsy.net/me_article.asp?article=2682