קונטרפונקט - קריאה חווייתית בספר של אנה אנקוויסט

אני לא יודעת מה גרם לי לקרוא בכזאת תשומת לב גם את החלקים בספר שעוסקים במוזיקה ובמלאכת הנגינה. אני לא יודעת לקרוא תווים, וכדי להבין חלק מהמושגים עליהם היא כותבת חיפשתי מידע באינטרנט. הקשבתי לביצוע של גלן גולד כדי לשמוע על מה היא כותבת. זה דומה לחוויה של ביקור במקום שעליו נכתב ספר. התווים שמופיעים בראשי הפרקים נראו לי כמו אותיות של שפה זרה, מבנים צורניים בעלי משמעות, מורפולוגיה של זרימה במרחב או בחלל, ואני מדמיינת שזהו מתאר צורתה של הווריאציה. בסופם של התווים האחרונים שמופיעים בספר, בווריאציה האחרונה, יש חלל ריק, מין שמיטה, ממש כמו שהיא מתארת, אין יותר קישוטים, אמירה פשוטה של אין.

היה קשה לקרוא. כל פעם שהייתה לי הזדמנות לחזור לספר ולהמשיך לקרוא, מצאתי שאני בודקת עם עצמי האם אני במצב שיכולה להכיל. כל כך הרבה חיים שנקראים תחת צילו של הסוף.

כל פעם מצאתי, בתיאורים של הנגינה והמוזיקה, הטכניים והלא-טכניים, אופנים של להיות בטיפול, כמטפלת וכמטופלת. להקשיב ולהגיב לכל מיני רבדים, רגשים, רגישויות, מקצבים. לקלוט וריאציות של תכנים, קולות שעולים זה על גבי זה, תוך מאמץ לשמור על קו כזה או אחר של קשב או של תגובה בטיפול. כמה יפה האופן שבו המוזיקה מתחברת לקולות הנפש שלה וכמה יפה ההקשבה שלה.

מוזיקה של אובדנים. אני עורכת את הטקסט תוך הקשבה מקרית ל- Shine On You Crazy Diamond (פינק פלויד). זה לא אותו אובדן, ובכל זאת.

כל טיפול הוא וריאציה. ה"ביצוע" מתפתח מתוך הידע והניסיון והמיומנויות, הטכניקות והתאוריות. היא ניגשת לנגינה, טכנית (עם האצבעות) ומנטלית (עם המחשבות והרגשות שגם אותם צריך להבין ולכוונן). בנוסף היא מפעילה את שיקול דעתה וחושבת על הביצוע, לא באופן קונפורמי לפי התאוריות והטכניקות המקובלות, אלא מתוך הבנתה, לפעמים במין תהליך של חלימה (רוורי?).

רואים שהסופרת היא פסיכואנליטיקאית. כאב לי לראות את השברים דרך העיניים הכל-כך חיות האלו.

הכול חי בספר, כולל האובדן.

כשספר הוא כל כך טוב, הוא מפיח חיים בתוכך. הלוואי שהחיים הפנימיים יהיו כל מה שהם יכולים להיות.

בסוף הספר היא כותבת על מלאכת הכתיבה עצמה. על כך שהזיכרונות משקרים, לא מספקים, מצומצמים ומצמצמים, כאשר הם נכתבים. אבל זה יותר טוב מהאומללות העמוקה שליוותה את האין שהיה טרם כתיבתם. והמוזיקה לבדה לא מספיקה כדי לחבר ולהחיות ולהנציח, מה גם שנצח נראה כמו חלק מהמשוואה של אובדן. אז היא גם כותבת.
בעקבות זאת נזכרתי במה שחורחה סמפרון כותב בספר שלו "הכתיבה או החיים", שהכתיבה קשה לטראומה כיוון שהיא מחייה אותה ומנציחה אותה, והצורך הנגדי שלו כניצול שואה היה להתמסר לחיים ולשכוח. אבל הוא גם נוכח בכך שאי אפשר. כדי להתמסר לחיים צריך לעשות את מלאכת החשיפה והעיבוד הנוראה, שיש בה גם יופי מכאיב, יופי נורא, נורא שיש במקום הזה אמנות או אסתטיקה. וגם זה אולי מתכווץ עוד יותר אצל הקוראים שעיניהם וליבם שונים. ואולי לפעמים הדבר מהדהד אצלם, בתיבות התהודה שלהם, נוכחויות אחרות או היעדרן.

בסוף הספר אני מביטה במבט חדש על התצלום שעל גבי העטיפה. הילדה שבתמונה מרימה את זרועה האחת לשלום, מחבקת בזרועה השנייה את עצמה. הים והשמיים מאחוריה, ממתינים.