איש הרדיו

כשהייתי קטן

הייתי מאד סקרן.

במיוחד

לרדיו להקשיב אהבתי

למוסיקה, לדיבורים, גם אם לא הבנתי.

(זה היה לפני הטלפון החכם

ועוד הרבה לפני עידן הטלביזיה המתוחכם).

 

שעות, או כך היה נדמה לי,

הייתי יושב ומקשיב

ומאומה לא היה מעיב

או מעציב.

 

עכשיו,

כשהסלון כבר התרוקן מאנשיו,

התקרבתי לקופסה הגדולה הירקרקה,

והסתכלתי אל תוך העינית הדלוקה.

הסתכלתי שוב אל תוך העינית

ושוב ושוב ובשנית.

חיפשתי, רציתי לראות את האיש  

שיושב בפנים ומדבר.

רק זה ולא יותר.

איך הגיע לשם?

איך נכנס?

הוא צריך להיות יותר קטן מננס.

לא ראיתי אותו ולו פעם אחת.

 

הוא לא ענה לי כשדיברתי אליו,

וכשצעקתי תשובות לחידון השבועי,

הוא לא יצא מכליו.

אז סובבתי את הכפתור,

העינית כבתה, והוא הפסיק לדבר.

שיֵשֵב לו שם בחושך, בקופסא

ושיצטער

ולי? לא איכפת לי יותר.

 

ואם הייתי היום

שוב ילד קטן,

יושב, חגור, באוטו הנוסע,

הייתי חוקר ושואל

כל אחד בישראל,

"מיהי זאת הבחורה שיושבת שם

באוטו של אבא, בתוך הטלפון החכם

ומדברת אלינו ומכוונת אותנו

למחוז חפצינו?"

©