אבא במלחמה

אימא תמיד אמרה לי שאבא שלי רחוק

שעכשיו הוא במלחמה,

שאבא שלי גיבור

ושיום אחד הוא יחזור.

 

תמיד נצרתי זיכרון אחד :

איך הייתי עומדת לידו

קטנה כזו

מסתכלת עליו כשהיה מתגלח,

והוא, השובב, היה במברשת המוקצפת

את פני מורח...

 

הלכתי עם אימא שלי יום אחד ברחוב,

ידי הקטנה בתוך ידה החמה

והיה לי נעים וטוב.

מרחוק ראיתי איש שמדי חאקי לבש

וגם כובע חאקי חבש.

וללא מחשבה, באחת, שחררתי את ידי מיד אמי.

רצתי אליו,

משכתי במכנסיו

והסתכלתי מעלה אל פניו.

"אתה אבא שלי?"

 

ומיד ידעתי שלא.

את פניו של אבא כבר לא זכרתי

אבל ריחו של האיש היה ריח אחר.

ורצתי חזרה לאימי המבוישת,

מהר, כמו חץ שנורה מקשת.

 

אחרי זמן רב אבא שב מהמלחמה,

אבל דברים כבר לא היו כפי שאני זוכרת.

הוא לא שמח, לא השתובב

הכול היה כבד כל כך  

הכול היה אחרת.

©